אמת מידה למקצועיות

עמירה הס מדווחת במדורה הקבוע ב"הארץ" על מחקר שערכה סטודנטית פלסטינית לתקשורת מאוניברסיטת ביר-זית, עדלה א-נאזר, ובו בחנה את גליונות הדפוס של "הארץ" ו"ג'רוזלם פוסט" באנגלית בין ה-20 באוקטובר ל-20 בנובמבר 2013. הסטודנטית ספרה את הטקסטים שהופיעו בתקופה זו והוקדשו לאלימות מתנחלים ואת הטקסטים שהוקדשו לשואה ואנטישמיות. מסקנתה: שני העיתונים מדווחים על שואה ואנטישמיות הרבה יותר מאשר על אלימות מתנחלים.

על אף שלפי נתוני לשכת התיאום של האו"ם, ב-30 הימים שנבחנו ביצעו מתנחלים 32 התקפות נגד פלסטינים, ב"הארץ" הופיעו רק חמישה אייטמים על כך וב"ג'רוזלם פוסט" רק אחד. בו בזמן הופיעו ב"הארץ" 21 אייטמים על שואה ואנטישמיות, ואילו ה"ג'רוזלם פוסט" פירסם 29 אייטמים כאלה.

במחקר של א-נאזר, או לפחות בדיווח עליו מאת הס, חסר נתון אחד: כמה תקריות אנטישמיות אירעו בעולם ב-30 הימים שנבחנו? במאגר המידע של הפורום למאבק באנטישמיות (CFCA), לדוגמה, יש 63 דיווחים מתקופה זו.

"הבחירה של א-נאזר בסיקור התקפות המתנחלים כאמת מידה למקצועיות העיתונות הישראלית מלמדת על המקום שהתקפות אלו תופסות היום בתשומת הלב הציבורית הפלסטינית", כותבת הס. מבחינה זו, הצדק עם א-נאזר והס. במבחן סיקור האירועים האנטישמיים צריכים לעמוד כלי התקשורת של המדינות שבהן מתרחשים האירועים האנטישמיים. מבחנה של תקשורת הזרם המרכזי בישראל הוא בסיקור האלימות שמפעילים ישראל ואזרחיה היהודים כלפי אחרים.

הרמנויטיקה

הבוקר מגיעה השואה לכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ולשערי יתר העיתונים. תחת הסטמפה "חשיפה בינלאומית" מציג "ידיעות אחרונות" מבחר מכתבים ומסמכים שכתב מפקד האס.אס היינריך הימלר, ונשמרו במשך עשרות שנים מתחת למיטה בדירה פרטית בתל-אביב. לפי הדיווח, מאת יהודה שוחט ואלעד זרט, לאחרונה הגיעו המסמכים לידיה של הבמאית ונסה לאפא, שהכינה עליהם סרט תיעודי שישודר בקרוב.

היינריך הימלר (Bundesarchiv, Bild 183-R99621 / CC-BY-SA)

היינריך הימלר (Bundesarchiv, Bild 183-R99621 / CC-BY-SA)

"הדבר הזה עם היהודים – מתי החלאות יעזבו אותנו כך שנוכל לחיות חיים מאושרים", כתב הימלר לרעייתו מרגה לאחר ליל הבדולח. "אין שום דבר מלבד 'נקמה'. תמיד", הוסיף במכתב אחר. "תזכור: 'נקמה'. הנשמה השחורה שלי חושבת על הדברים הכי בלתי אפשריים", השיבה לו.

"ידיעות אחרונות" מבליט את הסיפור, שכן יחד עם העיתון הגרמני "די-ולט", הוא קיבל את הזכות לפרסום ראשוני של המסמכים. שלוש כפולות במוסף "24 שעות" מוקדשות לציטוטים ותצלומים של המסמכים, כמו גם לראיון עם הבמאית לאפא.

למרות שיתוף הפעולה עם "ידיעות אחרונות", גם העיתונים האחרים מקדישים כותרות בולטות בשערים ועמודים מרכזיים לסיקור הממצאים המעניינים (אם כי לא מזכירים את חלקו של "ידיעות אחרונות" בפרסום).

ב"ישראל היום" מציעים, כרגיל, שילוב של עילגות ותחושת מאכלת-על-צוואר. הידיעה המרכזית, מאת אלי לאון, דוד ברון ויורי ילון, נפתחת במלים: "'אני נוסע לאושוויץ. נשיקות, הייני שלך'. בשילוב הזה של רוך אישי ושל שם שהפך לסמל האכזריות האנושית, שילוב בלתי אפשרי שהיה כנראה אפשרי רק בגרמניה הנאצית, חותם היינריך הימלר מכתב לאשתו מרגרט".

לצד הידיעה מתפרסם מאמר דעה מאת ד"ר חיים שיין, המזכיר כי "צירוף מקרים מוזר ומעורר מחשבה הוא שמכתבי הימלר, שהיו חבויים במשך עשרות שנים, מתפרסמים דווקא בימים אלה, בעת שאומות העולם הולכות שבי אחר החיוכים האבהיים והמלל הכוזב של נשיא איראן חסן רוחאני ושריו. ההנהגה האיראנית היא ממשיכת דרכם של הימלר, המופתי אמין אל-חוסייני ויאסר ערפאת. כזאבי טרף אלימים הם מבהירים כי הצנטריפוגות ימשיכו לנוע על מנת לפתור את בעיית היהודים, וככבשים מתרפסות הם כותבים מכתבי אהבה לעולם על שלום ועל שיתוף פעולה".

כתב "הארץ" עופר אדרת מזכיר בפתח ידיעתו כי "קיומו של אוסף המכתבים, אשר התגלגל לכספת בבנק בתל-אביב, נחשף לפני 32 שנים ב'הארץ' וב'ניו-יורק טיימס'". בהמשך הידיעה סוקר אדרת את הכתבה שפירסמה הדה בושס בעיתונו בתחילת שנות ה-80 תחת הכותרת "אבא הלך לעבודה". גזיר עיתון של הכתבה אף מצורף לפרסום מאת אדרת, למען הסר ספק.

ב"ידיעות אחרונות" כמו ציפו לכך ושילבו בידיעתם את המשפט: "בשנות ה-80 פורסמה כתבה ב'ידיעות אחרונות' על כך שהמסמכים נמצאים בארץ, אך הם לא היו נגישים לציבור הרחב". ב"ישראל היום", שלא היה קיים בתחילת שנות ה-80 וגם לא בתחילת שנות האלפיים, מתהדרים בידיעת המשך לפרסום שלהם מלפני חודשיים, על קרון רכבת גרמני שהוביל יהודים אל מותם ויוצג בקרוב בישראל.

נוסף לעימות על ראשוניות הפרסום, מעניין הפער בין העיתונים בכל הנוגע לפרשנות כתבי הימלר.

"אשתו מרגה ידעה היטב עם מי התחתנה", נכתב ב"ידיעות אחרונות", לפני הציטוט "אני כל-כך בת מזל שיש לי בעל רע שאוהב את אשתו הרעה" ומשפטים אחרים שהחליפו בני הזוג הימלר בדבר חשיבות ה"נקמה". "כבר במכתבים המוקדמים שכתב לאשתו בסוף שנות ה-20, ניתן לחוש בנטיותיו הרצחניות", נכתב לפני הציטוט "אהובתי, גיליתי כמה זה נפלא שאדם כל-כך רע כמוני זכה לאשה טובה כמוך. אני מקווה שאת שמחה באהובך הרע".

בעוד ש"ידיעות אחרונות" מתייחס לשימוש של הימלר ורעייתו במינוח "רע" כפשוטו ומתוך זווית הראייה של השמדת יהודי אירופה, אדרת ו"הארץ" מתבוננים בחילופי המלים הללו מבעד להקשר הזוגי ומפרשים כמה מהביטויים הקשים ביותר כפלירטוטים.

"המסמכים כוללים כמה מכתבי אהבה ומכתבים אירוטיים שהחליפו ביניהם בני הזוג הימלר", כותב אדרת לפני ציטוט המשפט על "בעל רע" ו"אשתו הרעה". "במקרים אחרים", מוסיף אדרת, "הם משתמשים במלה 'נקמה' במכתבים שלהם, בהקשר של משחקי חיזור הדדיים". זו, אגב, המשמעות שהעניקו ב"די-ולט" לשימוש במלה "נקמה".

"חזרה לאושוויץ עם משלחת גדולה כזו מהכנסת היא ניצחון וגם נקמה", מצוטטים ב"מעריב" חברי משלחת ניצולי שואה שמתלווים לכ-60 חברי-כנסת שייצאו מחר לפולין, להשתתף בטקסי יום-השואה הבינלאומי. "כשאעמוד שם מחר על הרמפה יהיה לי מסר לכל שונאינו – אנחנו פה על אפכם וחמתכם", אומרת יונה לקס, יו"ר עמותת תאומי-מנגלה לאריק בנדר. "זו נקמה וגם גאווה", אומר נפתלי אריאן, ניצול אושוויץ.

על רצפת חדר העריכה

ביום שישי אחר הצהריים דווח באתרי האינטרנט כי פלסטיני נהרג מאש צה"ל ברצועת עזה אחרי שהתקרב לגדר הגבול עם ישראל, בשטח האסור לתנועת פלסטינים. הבוקר לא מתפרסמת באף עיתון, למעט "המבשר" החרדי, ידיעה המוקדשת למות הפלסטיני מאש כוחות צה"ל. "ישראל היום" מזכיר את האירוע בשולי דיווח על תאונה בספינה של חיל הים.

רק ב"מעריב" מתפרסמת ידיעה על השחתת מכוניות של יהודים בלוד. איתמר פליישמן מדווח כי צמיגים של 14 כלי רכב, כולם שייכים לחברי הגרעין התורני בעיר, נוקבו במהלך השבת בשכונת רמת-אלישיב שבעיר.

רק ב"ישראל היום" מתפרסם תצלום של ארבע אחיות למשפחה אחת המשרתות בשירות סדיר בצה"ל בו בזמן. "אני מרגיש שזו זכות לשלוח ארבע בנות לצה"ל", מצוטט בכיתוב התצלום אביהן, שאינו מוזכר בשמו.

ובינתיים, בדאבוס

"האג'נדה הרשמית של נתניהו בדאבוס היתה להביא את סיפור הסטארט-אפ ניישן לבכירי הכלכלה העולמית, ואת זה, כדרכו, עשה בצורה משכנעת", כותב איתן אבריאל ב"דה-מרקר". "הוא פגש מנהלי חברות הייטק, הרחיב את המסר מ'סטארט-אפ' ל'חדשנות לאומית', וכאיש מכירות מנוסה השאיר אצל שומעיו תחושה שמדינת ישראל רצה קדימה אל יכולות והישגים גדולים, ומי שרוצה להצליח, כדאי לו להצטרף אליה. אלא שאת סיפור הסטארט-אפים ממילא כולם מכירים, ואילו לסיפור 'מדינת החדשנות' אין רגליים במציאות. דווקא באמצע כנס דאבוס פירסמה סוכנות בלומברג דירוג של מדינות לפי עוצמת החדשנות שלהן [...] שבו דורגה ישראל במקום 14 ב-2013.

"[...] על רקע העלייה בתשומת הלב לסכסוך עם איראן, ועל רקע המגמה הגוברת של מדינות וגופים באירופה להתייחס לישראל כאל מדינת אפרטהייד בגלל המשך השליטה בשטחים הכבושים, לשיווק חסר הבסיס של נתניהו לא יהיה אפקט משמעותי, אפילו אם הסיפורים על חדשנות יחלחלו".

"זה לא שנתניהו לא אמר את הדברים הנכונים בדאבוס. הוא אמר", כותב שאול אמסטרדמסקי ב"כלכליסט". "[...] ראש ממשלת ישראל אמר בדאבוס את כל הדברים הנכונים. ובכל זאת, שום דבר לא ישתנה במציאות הישראלית מחר בבוקר. הים הוא אותו ים, והפער הבלתי נתפס בין מחירי הדירות לבין גובה המשכורת שלכם יישאר כמות שהוא. ולכן, הבעיה עם הדברים שראש הממשלה נשא בדאבוס היא לא בעיה תוכנית. אין בעיה עם מה שאמר. הבעיה היא עם מה שלא אמר. בדאבוס, כמו בישראל, ראש הממשלה נתניהו לא הצליח להציע לישראלים מחר חדש. מציאות אחרת. ארץ נהדרת, אבל באמת.

"[...] מרוב דיבורים על חדשנות, נתניהו בחר לחזור על אותם המסרים מהקדנציה שלו כשר אוצר, לפני עשור. כמו נשלפו מאיזה מחסן נעול, חזרו לעולם הדימויים של ראש הממשלה האיש השמן והאיש הרזה. הרזה – המגזר העסקי – שסוחב על גבו את השמן – המגזר הציבורי, שמכשיל את התקדמות המשק. מה זה בדיוק אומר שראש ממשלה שמקדש את החדשנות ממחזר דימויים כלכליים מלפני עשור? האם גם בעוד עשור לכהונת נתניהו נשמע על השמן והרזה? יש בזה משהו קצת עייף, קצת מעייף.

"כי בינתיים התברר שהמגזר הציבורי – האיש השמן – הוא לא באמת שמן. הוא נכה. ולנכים לא צריך לעשות דיאטה, אלא לשקם אותם. לעזור להם שוב ללכת, או לרוץ, או מה שזה לא יהיה. והמגזר העסקי – האיש הרזה – הוא לא באמת רזה, והוא לא באמת איש אחד. למעשה, אם כבר יש משהו שהדימוי של נתניהו מתאים לו, זה המגזר העסקי: איש שמן – השכבה העליונה של המנהלים הבכירים, או כל מי שקרוב לצלחת וסידר לעצמו איזו פנסיה תקציבית או מנגנון אחר לסגור את החודש – שיושב מעל האיש הרזה – אנשי מעמד הביניים, העסקים הקטנים, העובדים שלא סוגרים את החודש, העובדים ששוקעים בהתמנפות משכנתאות, האנשים שעובדים ונמצאים כל הזמן מרחק יריקה מהעוני, או ממש בתוכו".

כיצד מתחנפים (גרסת דאבוס)

נכון: בתחתית הכפולה השנייה של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעת תצלום שבה נראית שרת החוץ וחביבת העיתון ציפי לבני כורעת ברך לצד כלב גדול.

"ידיעות אחרונות", 26.1.14

"ידיעות אחרונות", 26.1.14

כותרת הידיעה והתצלום המרכזי בה מוקדשים בכלל לשמעון פרס, שקיבל את פרס "פעמון הזהב" מטעם הפורום הכלכלי העולמי. אחרי שהכותב עלום השם מסיים לדווח על מתן הפרס וזוטות אחרות מדאבוס, נכתב כך: "השרה ציפי לבני העלתה לפייסבוק תמונה עם כלב סן-ברנרד וכתבה: 'מצאנו ידיד באירופה'".

"ישראל היום", 26.1.14

"ישראל היום", 26.1.14

לא נכון: תחת כותרת הגג "מחמאות מבכיר בגוגל" והכותרת "ממש התרשמנו מהידע הטכנולוגי העמוק של נתניהו" מדווח חזי שטרנליכט בפינה העליונה של עמ' 11 ב"ישראל היום" על ציוץ שצייץ אחד ממנהלי גוגל, ניקש ארורה, ובו החמיא לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.

פתט: בראש עמ' 9 של "ישראל היום" מתפרסמת כותרת המודפסת בגופן גדול יתר על המידה: "ארוחת שבת בדאבוס: הזוג נתניהו צעד ברגל, כדי לא לחלל את השבת". חזי שטרנליכט מדווח כך:

"ראש הממשלה בנימין נתניהו, רעייתו שרה והפמליה צעדו שלשום לאורך יותר מ-2 ק"מ במזג אוויר מושלג למלון שבו הזוג משתכן, בשל קדושת השבת".

לידיעה נלווה תצלום של בני הזוג נתניהו בדרכם למלון, שמקבל את הקרדיט "מתוך ערוץ 1". עדות נוספת לקווי הדמיון בין שני כלי התקשורת.

ענייני תקשורת

איציק סבן מדווח ב"ישראל היום" כי המדליפה ענת קם תשוחרר היום מכלא נווה-תרצה, אחרי שהתקבלה בקשתה לניכוי שליש מתקופת מאסרה.

תחת הכותרת "מקורבת לנתניהו מועמדת ליו"ר מועצת הכבלים" מדווח נתי טוקר ב"דה-מרקר" כי ועדת האיתור לתפקיד המליצה לשר התקשורת על שתי מועמדות: אסתי אפלבאום-פולני, משנה ליו"ר רשות השידור ולשעבר מנהלת מטה ההסברה של הליכוד, ויפעת בן-חי–שגב, מנכ"לית ועדת המדרוג.

בידיעה נפרדת מדווח טוקר כי מנכ"ל הרשות השנייה שי באב"ד הגיש תלונה למבקר המדינה נגד סמנכ"לית הרדיו לשעבר ברשות, עידית צ'רנוביץ, בטענה כי עם פרישתה נטלה לביתה מסמכים הקשורים לתחנת רדיו אזורית. צ'רנוביץ מכחישה.

דפנה ארד כותבת במוסף "גלריה" של "הארץ" על האתר "RESH – מיזם הכתיבה של הנוער בישראל", שהקימו ניתאי ענבי וטל ניסן, בני 17.

כמדי יום ראשון, גם הבוקר מפרסם "מעריב" כתבה על "ערביי ישראל 2014". הבוקר כותבת רעות וילף על תנועות נוער בקרב אזרחי ישראל הערבים. זו הכתבה ה-17 בסדרה.

רוגל אלפר, לשעבר מבקר הטלוויזיה של "הארץ" וכיום משתתף קבוע במדור הדעות של העיתון, התבונן בנתוני הרייטינג והגיע למסקנה שבישראל חיים כמיליון מטומטמים.