אחד מלהיטי הפסטיבל התקשורתי סביב מערכת הבחירות הקרובה מתמקד בכך שלא פחות מארבעה עיתונאים מקווים לזכות במקום בכנסת. פעם אחרי פעם יש מי שמציין כי ריבוי העיתונאים המתדפקים על דלתות הכנסת הוא תופעה חדשה, אבל האם באמת יש חידוש בכך שעיתונאים מניחים הצדה את העט, את מכונת הכתיבה ואת מקלדת המחשב כדי לתפוס לעצמם מקום בכנסת? ממש לא.
הנה תזכורת היסטורית קצרה: בכנסת הראשונה כיהנו, נוסף לכמה חברי-כנסת שהגדירו את מקצועם כ"עיתונאים" (ביניהם שני ראש ממשלה לעתיד, משה שרת ומנחם בגין), גם שלושה עורכי עיתונים: זלמן שז"ר ממפא"י ("דבר"), מרדכי בנטוב ממפ"ם ("על המשמר") ומאיר וילנר ממק"י ("קול העם"). משה סנה ממפ"ם היה סגן עורך "על המשמר" במקביל לחברותו בכנסת, ומאוחר יותר, אחרי שחלה הקצנה בעמדותיו הפוליטיות, היה גם עורך היומון "קול העם".
בכנסת השנייה נוספו לרשימה עורך אחד, יוחנן בדר מחירות (שהיה עורך יומון המפלגה, "חירות"), ועיתונאי בכיר, הרצל ברגר ממפא"י (מהעיתון "דבר"). בכנסת השלישית נוספו עוד שני עורכי יומונים: גרשום שוקן, איש המפלגה הפרוגרסיבית ("הארץ"), ומשה כרמל מאחדות-העבודה ("למרחב").
יאיר לפיד, 28.10.12 (צילום: בן דוד)
מצעד העיתונאים נמשך בכל אחת מהכנסות הבאות. מפאת קוצר היריעה לא נציין את כל העיתונאים שהיו לח"כים. נזכיר רק אחדים מהשמות: בכנסת הרביעית, לדוגמה, הצטרף יצחק רפאל מהמפד"ל (שהיה עורך השבועון "במישור"), ואילו בכנסת השישית נבחר עורך "העולם הזה" אורי אבנרי. בין העיתונאים שנטשו את העט והיו לחברי-כנסת אפשר למנות גם את משה שמיר ("מעריב"), גאולה כהן ("מעריב"), אריאל ויינשטיין ("מעריב"), גדעון גדות ("היום הזה") ושלום כהן ("העולם הזה").
אחדים מהעיתונאים ש"חצו את הקווים" ועברו אל המגרש הפוליטי אף נתמנו לימים לשרים: סילבן שלום ("חדשות"), יוסי שריד (היה כתב ועורך בכיר בקול-ישראל), אמנון רובינשטיין ("הארץ"), יוסי ביילין ("דבר"), יוסף לפיד ("מעריב") ודני נווה ("הארץ").
גם הדיבורים על "פלישת העיתונאים" לכנסת הבאה עשויים ללמד על זיכרון היסטורי קצר. לכנסת הנוכחית נכנסו שישה ח"כים חדשים שהם עיתונאים, ואליהם אפשר להוסיף עיתונאי לשעבר. שביעייה זו הצטרפה לשני עיתונאים-לשעבר שכבר היה להם ותק פרלמנטרי.
ובכל זאת, לארבעת המצטרפים החדשים מקרב העיתונאים – יאיר לפיד, עפר שלח, מיקי רוזנטל ומרב מיכאלי – יש מכנה משותף אחד המאפיין אותם: כולם ידוענים שפניהם מוכרות לציבור הרחב בעיקר בזכות מסך הטלוויזיה. "המסך הקטן" גם לימד אותם להתנסח היטב, בבהירות ובעיקר בקיצור, תוך שימוש בשורות מחץ (סאונד-בייטס).
פריחת מדורי הרכילות בעיתונות המודפסת והמשודרת אף מהדהדת את הפרסום של הידוענים הללו ומסייעת להם לפלס את דרכם בשדה הציבורי ודרכו אל השדה הפוליטי. הם לא הראשונים, וגם בכנסות קודמות היו כבר עיתונאים שהטלוויזיה היתה מבחינתם מקפצה לחיים הפוליטיים. ההבדל הגדול הוא שעתה יש לכל המועמדים החדשים שעות מסך רבות, ובכך הם שונים לחלוטין מן העיתונאים שהצטרפו לפוליטיקה בעשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה, שאיש לא ידע כיצד הם נראים.
וכן, כמובן, אסור לשכוח שהיה עוד עיתונאי אחד שהיה לפוליטיקאי. שמו: בנימין זאב הרצל.