פיגוע

כל העיתונים חוץ מ"ידיעות אחרונות" מדווחים בכותרת הראשית שלהם על מעשה טרור. "מטען התפוצץ באוטובוס בבת-ים; ערנות הנהג מנעה פיגוע רב-נפגעים", מוסרת הכותרת של "הארץ". ב"מעריב" הכותרת מביטה קדימה: "אחרי הפיגוע בבת-ים: מחסומים ומצוד אחרי המחבלים בדרום הארץ". ב"ידיעות אחרונות" הכותרת על השער מצמצמת את הכמעט-טרגדיה ואת הסכסוך המדמם לכלל סרט אימה זול, עם "נסיעת האימה בקו 240". ב"ישראל היום" הם הופכים לסרט בורקס עם "גיבורי היום" (פלוס סתירה פנימית, עם כותרת המשנה המצטטת את הנהג האומר: "אני לא גיבור, עשיתי מה שהיה צריך לעשות"). הכותרת הראשית עצמה של "ידיעות" היא "בגלל הסופה: מחיר החשמל עלול לעלות" ("ישבתם בחושך? קפאתם? עכשיו תתכוננו לשלם").

מיכאל יוגר, נהג האוטובוס שפינה את הנוסעים לאחר שהתגלה בו מטען חבלה, 22.12.13 (צילום: גדעון מרקוביץ)

ב"מעריב" טוען עמיר רפפורט כי מדובר ב"פיגוע של חובבים" ונוטה להעריך כי אין  מדובר בהסלמה ממוסדת של האלימות הפלסטינית. באותו עמוד מדווחים אסף גבור ויוחאי עופר כי חמאס והג'יהאד "מברכים" על הפיגוע. ב"הארץ" מדגיש עמוס הראל דווקא את הכיוון האחר מזה של רפפורט: תחת הכותרת "כבר לא מחבל יחיד" כותב הראל כי הפיגוע אתמול "הוא עוד צעד, אטי אבל בטוח, בהסלמה הגוברת של הטרור הפלסטיני". גם יואב לימור כותב ב"ישראל היום" כי "הנורות האדומות מתחילות להצטבר בקצב מדאיג". ב"ידיעות אחרונות" לא מלווים את הסיקור על "נסיעת האימה בקו 240" בטורי פרשנות, אך יוסי יהושוע כותב כי "במערכת הביטחון מדגישים כי לא מדובר בפתיחתה של אינתיפאדה שלישית". בעמוד אחר מדווח אלכס פישמן כי "חמאס מנסה לייצר רקטות שיכולות להגיע מעבר לגוש דן" וכי "טווח הטילים מתרחב". "הנסיעה באוטובוס וברכבת מתייקרת בינואר בכ-5%", מדווחים אודי עציון ועופר פטרסבורג ב"ממון".

איזון לחצים

הפגנה לשחרור פולארד מול שגרירות ארה"ב בתל-אביב, 4.11.12 (צילום: יואב ארי דודקביץ')

עמ' 8 של "ידיעות אחרונות" מוקדש להיבט אחד של הגילוי האחרון של אדוארד סנודן על היקף תעשיית האזנות הסתר של סוכנות הביון האמריקאית ה-NSA – זה של המרגל הישראלי יונתן פולארד, הכלוא בארה"ב זה 29 שנה. לידיעה של איתמר אייכנר על התגייסות פוליטיקאים ישראלים לשחרורו של פולארד מצורף טור מאת רונן ברגמן, כתב הביון של העיתון: "כל עוד לא נתפסה במעשים של ריגול בוטה נגד ידידותיה, יכלה ארצות-הברית לבוא, ובצדק, בטענות קשות מאוד כלפי ישראל שהפעילה את פולארד. עכשיו, הם חייבים לסיים את מאסרו", הוא כותב. על שער "ישראל היום" מודפסת הכותרת "שרים לארה"ב: די לצביעות, שחררו את פולארד". על שער "מעריב", שמתוקף גחמה של העורך, מוסף הילדים שלו מלווה דרך קבע בדמותו של פולארד, מתפרסמת תמצית מאמר של בן-דרור ימיני תחת הכותרת "התנאי לשחרור מחבלים: שחרור פולארד". במדור הדעות קורא אורי אליצור לממשלת ישראל לנצל את רגע המבוכה של האמריקאים כדי ללחוץ עליהם לשחרר את פולארד.

ב"הארץ" כותב אמיר אורן על הנושא בעמ' 4, תחת הכותרת "שחרור ג'ונתן פולארד: למקד את המאמצים בקציבת העונש". "חשיפת הציתותים האמריקאיים העלתה שוב את הדרישה לשחרור פולארד, המתוכנן לעוד כשנתיים. בינתיים, הלחץ מישראל רק הקשיח את עמדת ארה"ב", נכתב בכותרת המשנה.

אי.די.בי

"השותפים של דנקנר בגנדן על הכוונת של הבנקים", נכתב בכותרת כתבה של מיכאל רוכוורגר ב"דה-מרקר", שם ממשיכים לסקר את ההשפעה הרוחבית של סילוקו של נוחי דנקנר מהשליטה בקונצרן אי.די.בי. גנדן היא אחת משתי החברות הפרטיות (שאינן מונפקות בבורסה) שבאמצעותן שלט דנקנר באחזקותיו הציבוריות ושלשתיהן חובות עתק לבנקים. "החוב של גנדן ללאומי מוערך ב-450 מיליון שקל ולמזרחי בכ-80 מיליון שקל", נכתב בכותרת המשנה לכתבה. "לאומי מחזיק בערבויות אישיות בהיקף של כ-150 מיליון שקל, מתוכם מחצית של נוחי דנקנר, והשאר של אחותו שלי דנקנר-ברגמן, משפחת שימל ואבי פישר. חובותיו האישיים של דנקנר בטומהוק לבנקים מוערכים בכ-400 מיליון שקל".

שלי ברגמן-דנקנר, 10.6.13 (צילום: רוני שיצר)

"בעוד שלא ברור מה סיכויי ההצלחה בגביית ערבויות מדנקנר, שנכסיו דוללו, הרי שלשאר השותפים יש לא מעט נכסים", כותב רוכוורגר. "כך, למשל, לברגמן ולבעלה, עידו ברגמן, יש עסקים פרטיים רווחיים. השניים מחזיקים בין השאר בשליטה ‏(75%‏), לצד קבוצת 'ידיעות אחרונות', בחברת בר-שיווק-והפצה. חברה זו מפיצה בין השאר את העיתונים 'גלובס' ו'ידיעות אחרונות'. בר-שיווק מחזיקה גם בחברת מסר, המתחרה בחברת דואר-ישראל על שוק הדואר הכמותי. משפחת ברגמן גם מחזיקה בנדל"ן ובנכסים נוספים. גם הונו של יצחק דנקנר מוערך בעשרות מיליוני דולרים". ב"כלכליסט" מפרסמים היום על השער ידיעה קצרה באותו עניין, אולם שניר הנדלר מקדים את "דה-מרקר" ומדווח כי "לאומי החל במגעים לגביית 450 מיליון שקל מנוחי דנקנר ושותפיו בגנדן", וכי "מדובר בחלופות מכתבים בין הצדדים בטרם יפנה הבנק לערכאה משפטית במטרה לחלט את החוב".

עוד מדווחים באותו עמוד ב"דה-מרקר" כי חוקרים מטעם בית-המשפט יצאו לגרמניה לבדוק את עסקיו של מוטי בן-משה, שיחד עם אלשטיין זכה באמון הנושים להשתלטות על אי.די.בי. בהקשר זה כדאי לקרוא מה שכותב חגי עמית בשער האחורי של העיתון, על פירמידה אחרת מזו של אי.די.בי, חברת נצבא ואיש העסקים שטוען שאינו בעל השליטה בה, קובי מימון.

איש העסקים מוטי בן-משה (משמאל) בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, 17.12.13 (צילום: אריק סולטן)

גם ב"ידיעות אחרונות" עוסקים בעסקיו של בן-משה, תחת הכותרת "האתר המפוקפק של בן-משה". הידיעה עצמה, של צח שפיצן, הזוכה לעמוד שלם בקונטרס החדשות (ולא במוסף הכלכלי) על אף שמדובר בפולו-אפ לערוץ 2, מפוקפקת בפני עצמה. גם אם הכחשתו של בן-משה שקרית, והוא אכן היה בעליו של אתר פורנוגרפי לפני עשור, אין לכך כל משמעות ביחס לשאלה המהותית (האם בן-משה משמש איש קש עבור איש עסקים אחר). ובהיבט המוסרי, לא זכור ש"ידיעות אחרונות" סיקר באופן ביקורתי ואגרסיבי אנשי עסקים ישראלים כמו מולי ליטבק או טדי שגיא, שעשו הון מעסקי פורנו. כמו כל מה שקשור באי.די.בי, בנימין נתניהו ועוד שורה של נושאים, גם האופן שבו מטפל "ידיעות" בבן-משה נדמה נגוע.

בתחתית העמוד האחרון של "ממון", לפני מדור הרכילות, מדווח רועי ברגמן כי "אי.די.בי מפסיקה לממן את גרנובסקי ודנקנר"; "דירקטוריון אי.די.בי אחזקות התכנס בסוף-השבוע החולף [...] והחליט להפסיק את התמיכה הכספית בקידומה של קבוצת המשקיעים של אלכס גרנובסקי ונוחי דנקנר, שקיבלה את הכינוי 'הצעת החברה'". לפי ברגמן, משמעות ההחלטה היא כי אי.די.בי לא תממן את ערעורו של דנקנר על החלטת בית-המשפט לאשרר את החלטת הנושים לסלק אותו משליטתו בחברה.

דני דנקנר, לשעבר יו"ר בנק הפועלים, בבית-המשפט. 17.10.13 (צילום: רוני שיצר)

בעמוד הראשון של "ממון" כותב סבר פלוצקר עוד טור אפולוגטי הנוגע לסיקורו את בני הדוד דנקנר. הפעם אין מדובר בטור המנסה להדגיש את החלק הקטן והמאוחר בכתביו שהתברר כמתאים יותר למציאות – כלומר, זה שבו בני הדוד איבדו את עמדותיהם בצמרת עולם העסקים והסתבכו בפלילים, ולא זה ש"ידיעות אחרונות" היה האחרון לקדם, של נוחי ודני דנקנר כאנשי עסקים סופר-מצליחים, מודל לחיקוי וישראלים יפים. הפעם כותב פלוצקר במפורש: "שגיתי". במה מדובר? כשבזמן אמת העדיף פלוצקר (ויחד איתו מו"ל "כלכליסט" מבית "ידיעות", יואל אסתרון) להאמין ליו"ר הפועלים דני דנקנר ולא לנגיד בנק ישראל סטנלי פישר, שביקש להדיחו. [עדכון, 23.12: העמידו אותי על טעותי - אסתרון לא העדיף את גרסתו של דנקנר אלא הקשה על כך שפישר מיאן למסור נימוקים להדחה. בדיעבד, ברור ששגיתי...].

"בדיעבד ברור ששגיתי", כותב היום פלוצקר, "דני דנקנר הואשם בפלילים. אני מודה שאני מאמין לאנשים שהם טועים ביושר, לא בזדון. זהו פגם באישיותי שבגללו לא הייתי יכול לשמש חוקר משטרה". ובכן, שיעור בתקשורת מאחד מוותיקי העיתונות הכלכלית בישראל: מפקפק בכוונותיו ובהצהרותיו של בנקאי בכיר שהרגולטור קורא להדיח? מקומך במשטרה. קונה כל מלה שלו? בוא אלינו, ל"ידיעות אחרונות". זו כמובן מהתלה: פלוצקר והעורכים ב"ידיעות אחרונות" אינם שיות תמימים שבני הדוד דנקנר היתלו בהם, אלא אנשי מקצוע מבוגרים שבחרו למי להאמין, או עבור מי להציג מצג של אמונה. ההודאה בטעות של פלוצקר נדמית כמסתירה את מה שהוא עדיין אינו מוכן להודות בו.

מקרו

ב"דה-מרקר" מקדישים את כפולת העמודים הפותחת למאמר מורחב של מירב ארלוזורוב, הסמן הימני של העיתון, המלינה על חוסר הבהירות בנוגע לאסטרטגיה הכלכלית-חברתית של ממשלת ישראל. לפי ארלוזורוב, "מאחורי הקלעים ומעל לראשו של הציבור נערכו בשבועות האחרונים הדיונים שיכריעו את גורל המדיניות הכלכלית-חברתית של ישראל. הדיונים נערכו ברמה הממשלתית הגבוהה ביותר, ובניגוד למה שניתן היה לצפות – לא שררה בהם הסכמה. [...] זה היה עימות על איך צריך לנהל את תקציב מדינת ישראל, ובפועל – איך צריך לנהל את 
חייו של כל אזרח בישראל בעשורים הקרובים".

ארלוזורוב מתארת עימות בין משרד האוצר, הדוגל בהפחתת ההוצאות, לבין בנק ישראל, התומך בהגדלת התקציב: "ויכוח כלכלי אידיאולוגי קלאסי, לבוש בתלבושות המיוחדות של ישראל – האם להעדיף ממשלה צרה, עם מעט מסים ומעט שירותים (כמו בארה"ב ובדרום-קוריאה), או ממשלה רחבה, עם הרבה מסים והרבה שירותים (כמו במדינות סקנדינביה). הוויכוח הזה מתנהל בכל העולם כבר שנים רבות. בישראל התנהל הוויכוח הזה – מאחורי הקלעים ומאחורי גבו של הציבור – באינטנסיביות בשבועות האחרונים, בשל הצורך להכריע לגבי הכלל הקובע את גודלו של תקציב המדינה – הכלל הפיסקלי".

ב"כלכליסט" כותבים שאול אמסטרדמסקי ומיקי פלד על "המחלות הכרוניות שמערכת הבריאות מעדיפה להתעלם מהן": "האוצר שומר על גרעון קופות-החולים קבוע", "הקופות מצמצמות את הגירעון מכיס הציבור", "פערי השכר בין הרופאים מלחיצים את המערכת", "האופציה הפרטית כבר יותר ויותר רלבנטית".

כותרות כלכליות

"המגדל הפרטי של רמב"ם" היא הכותרת הראשית של "גלובס" ו"גלובס על הבוקר". משה ליכטמן, סטלה קורין-ליבר ושי ניב כותבים על "עוד עדות לערבוב המסוכן בין הרפואה הפרטית לציבורית" – מגדל בבעלות חברה פרטית ש"החשש שישמש בעתיד לשירות רפואי פרטי".

"חברות האשראי ישלמו לעסקים כל יום – במקום פעם בחודש", מדווחת הכותרת הראשית של "דה-מרקר" על המלצה של הרשות להגבלים עסקיים ל"קבינט יוקר המחיה". "שיא של כל הזמנים בנטילת משכנתאות ב-2013", נכתב בכותרת הגג לראשית של "כלכליסט". הכותרת עצמה היא ציטוט מתוך ראיון של שניר הנדלר עם הממונה על המשכנתאות בבנק מזרחי, "נוטלי המשכנתאות לא מאמינים לממשלה". הכותרת הראשית של "ממון" מוקדשת להתפעלות מהצלחתה של חברת המסרים המיידיים ווטסאפ (באמצעות השנינה התמוהה: "קלטה את המסר").

עושים לביתם

ידיעה ב"ישראל היום" בשבחו של הבעלים, איל ההון שלדון אדלסון

יהודה שלזינגר חתום על ידיעה מובלטת בעמ' 15 של "ישראל היום" המוקדשת להאדרת שמם של בעלי העיתון, איל הקזינו שלדון אדלסון והרופאה מרים אדלסון. "נחנך בית-הספר ליזמות ע"ש אדלסון" היא כותרת הידיעה, המורכבת ברובה מדברי חנופה לאדלסון מפיו של פרופ' אוריאל רייכמן, נשיא המרכז הבינתחומי, שם יפעל "בית-הספר ליזמות". מתחת לתמונה המרכזית, של בני הזוג אדלסון שלצדה תמונתו של רייכמן, מתפרסמת תמונתה של שגרירת סין, אך הידיעה היחצנית אינה מסגירה את הקשר בין המרכז לבין סין, שגרירת סין או השגריר הישראלי בסין, שנכח גם הוא במפגש. בידיעה לא מוזכר גם, כמובן, הקשר של בעליו של העיתון עם סין: לאחר המשבר הכלכלי הגדול של 2008, עבר מרכז הכובד של אימפריית ההימורים שלו למקאו, הנשלטת על-ידי הממשלה הסינית.

ענייני תקשורת

"הצעת חוק לצנזורה על האינטרנט אושרה בוועדת השרים", מדווח אמיתי זיו ב"דה-מרקר". "לפי ההצעה, ספקיות האינטרנט יחויבו לסנן אתרים פורנוגרפיים, אלא אם הלקוח ביקש במפורש לפתוח אותם. כמו כן יצטרכו הספקיות להחזיק רשימות שמיות של כל הלקוחות שביקשו זאת. שר התקשורת גלעד ארדן הודיע כי הוא מתנגד לחסימה אוטומטית לגלישה", נכתב בכותרת המשנה. בפתח הידיעה מזכיר זיו כי הצעות חוק ברוח זו כבר הוצעו ונדחו בעבר, אולם כעת המציעים אינם פוליטיקאים מש"ס, אלא סיעות חילוניות. אולי לכן ניתן לקרוא על חוק צנזוריאלי בתחתית עמ' 12 של "דה-מרקר" ולא כחלק מקמפיין לעצירתו.

יובל גורן מדווח, בידיעת כיתוב תמונה בשולי עמ' 21, כי "ועדת שרים לענייני חקיקה אישרה אתמול את הצעת החוק להמשך שידורי החדשות המקומיות במימון חברות הוט ויס בהיקף של 18 מיליון שקל לשנה".

בעמ' 11 ב"דה-מרקר" מתפרסם היום תיקון, ולפיו בטור "המודל הישראלי מחפש כיוון" שפורסם בגיליון השנתי פורסם גרף שגוי‎. למעשה גם הטור עצמו, של עורך העיתון סמי פרץ, היה שגוי‎, זאת משום שפרץ הסתמך על הגרף וכתב על זינוק בגודלה של האוכלוסייה הערבית, ששיעורה היה כביכול 5% בלבד מאוכלוסיית ישראל ב-1979‎ לפי נתוני הלמ"ס. הנתונים האמיתיים – אחרים.

במוסף היומי של "ידיעות אחרונות", העיתון שהוביל את הסיקור התקשורתי של "המחאה החברתית" בקיץ 2011, כמו גם את הקבורה התקשורתית שלה, מתפרסם ראיון עם דפני ליף, ש"עדיין מתקשה לשלם שכר דירה ומשלימה הכנסה כפקידה בסלון יופי. אבל המאבק האמיתי שלה הוא מול האפילפסיה".

ב"הארץ" כותבת נטע אחיטוב נגד התיוג של שר הכלכלה נפתלי בנט את הסיקור של "הארץ" – ובכלל זה כתבה של אחיטוב עצמה – שעניינו נושא ברית המילה והמתנגדים לה. "את הדיון החשוב והמעניין על מצוות המילה כינה בנט כך: 'קמפיין עקבי, מאורגן ומתוזמן למחוק את זהותה היהודי (השגיאה במקור) של מדינת ישראל. ארגונים שונים יחד עם עיתון 'הארץ' מובילים את המערכה'. ובכן, צר לי לאכזב את השר לשירותי דת, אבל לא מדובר בקמפיין ולא במערכה מאורגנת, אלא בדבר הרבה יותר פשוט וגולמי: עיתונות שמכוונת זרקור על תופעה חדשה ומסקרנת".

ב"כלכליסט" מדווח אופיר דור כי עובד אגף הגבייה ברשות השידור, אורי קינג, ניהל במקביל תחנת מוניות, ונציבות שירות המדינה הורתה לנזוף בו.

מודעה עצמית בעמ' 22 של קונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" מודיעה על מיזם חדש של העיתון, "זיכרונט", "אתר הנצחה חדש מבית 'ידיעות אחרונות'". "בואו לתת ליקיריכם מקום של כבוד", קורא העיתון.