על-פי דירוג העשירים של מגזין "פורבס" האמריקאי, שלדון אדלסון הוא האמריקאי השביעי בעושרו. הונו מוערך בכ-20 מיליארד דולר, וזה כעשור שהוא שייך למעגל העשירים המופלגים בעולם, אחרי שבנה את מלון הקזינו ונשיאן בלאס-וגאס. לאס-וגאס-סנדס, חברת האחזקות שבאמצעותה מנהל אדלסון את עסקי ההימורים והמלונאות שלו, ביצעה הנפקה ציבורית לראשונה ב-2004. בתוך שנתיים עלה שוויה הציבורי של החברה ל-17.5 מיליארד דולר. אדלסון הוא גם מבעלי ההון המערביים הבולטים המנהלים עסקים באסיה. את המשבר הכלכלי של 2008, שהפיל את מניית החברה ב-97%, הצליח אדלסון לצלוח בזכות יוזמה עסקית נועזת בסינגפור. ובכל זאת, עד לא מזמן, אדלסון לא היה שם מוכר בכל בית בארה"ב.

שלדון אדלסון ואשתו מרים, מאי 2008 (צילום: אוליביה פיטוסי)

העיתונות המקומית בלאס-וגאס התעניינה באיל הקזינו, גם העיתונות הכלכלית עקבה אחרי מהלכיו, והעיתונות היהודית כתבה עליו מדי פעם כתורם הגדול לפרויקט "תגלית", שפעיל גם באיפא"ק. אך התקשורת האמריקאית המרכזית פסחה על אדלסון. אם התראיין, היה זה בעיתונות הכלכלית, וגם אז נושא הראיון הוגבל מראש. אדלסון לא שיתף פעולה עם עיתונאים שהיו מעוניינים לכתוב בהרחבה על היהודי העשיר בארה"ב ובעל המהלכים בישראל. במסגרת כתבת פרופיל רחבת יריעה שהתפרסמה ב"ניו-יורקר" ביוני 2008, ציטטה הכתבת קוני ברוק את תגובתו של אדלסון לבקשתה לשוחח איתו. אלדסון הסתמך על קירק קרקוריאן, איל קזינו ודמות מיתולוגית בלאס-וגאס: "אם קירק לא מדבר עם התקשורת", אמר, "אז גם אני לא. יום אחד אכתוב את הספר שלי".

אבל עוד לפני שאדלסון הספיק לכתוב את הספר המובטח, החלו זרקוריה של עיתונות התחקירים האמריקאית לסוב על צירם ולגלות עניין רב בנעשה בממלכת ההימורים והמלונות שלו, בעיקר בהתרחשויות שאירעו הרחק-הרחק מהאורות הזוהרים של לאס-וגאס.

מקאו, חצי אי בדרומה של סין, הוא המקום היחיד בסין שבו ההימורים מותרים. אדלסון זיהה את הפוטנציאל העסקי האדיר של המקום ופועל שם כבר מ-2004. כיום מחזיקה סנדס בארבעה בתי-קזינו במקאו, והם משיאים לחברה כמחצית מרווחיה העצומים. כדי לפעול במקאו נדרש אדלסון להתגבר על מכשולים רבים, בין השאר ליצור באופן פיזי את רצועת האדמה שעליה ניצבת אימפריית ההימורים והמלונאות שלו, על-ידי מילויו של מפרץ בין שני איים קטנים.

מכשול גדול יותר עמד במישור האנושי. כיוון שההימורים בשאר חלקי סין הענקית הם מחוץ לחוק, כל בנייה ופיתוח או הרחבה של קזינו במקאו תלויים בחסדם של השלטונות הסיניים ובהסכמתם לאפשר לאזרחי המדינה לשוט או לטוס לחצי האי ולבקר בבתי-הקזינו שבו. הסינים שולטים לחלוטין במספר המבקרים המגיעים מדי יום מהונג-קונג או מסין למקאו. האופן שבו טיפלו, על-פי החשד, אנשי הסנדס במכשולים הללו הביא לאדלסון על-כורחו את הפרסום שנמנע ממנו עד אז.

מה מסתתר מאחורי מסך העשן

"חוק מעשי שחיתות בנכר" (Foreign Corrupt Practices Act) אוסר על חברות אמריקאיות לשלם לפקידים רשמיים של מדינות זרות סכומי כסף או שווה כסף במטרה להשיג יתרון עסקי או לקדם את עסקיהם. בראשית 2011 החל משרד המשפטים האמריקאי לחקור חשדות שלפיהם מנהלים בסנדס שעבדו תחת החברה בסין שיחדו גורמי ממשל רשמיים כדי לפעול להסדרת פעילות קזינו במקאו. החשדות, יש לציין, אינם מופנים כלפי אדלסון באופן אישי.

חקירות משרד המשפטים והרשות לניירות ערך נגד הסנדס הניבו שורה של תחקירים וכתבות עומק שהתפרסמו במהלך תקופה של כחודש בכלי תקשורת מובילים בארה"ב. אתר התחקירים "פרופבליקה" ב-16 ביולי, ה"וול-סטריט ג'ורנל" ב-7 באוגוסט וה"ניו-יורק טיימס" ב-14 באוגוסט פרשו פנורמה מטרידה של החשדות בנוגע לאופן שבו מתנהל תאגיד ההימורים והפנאי הבינלאומי.

"פרופבליקה", עמותת עיתונות המפרסמת תחקירי עומק בנושאים ציבוריים, התרכזה בכתבת התחקיר מיולי האחרון בחקירת משרד המשפטים נגד עסקיו של אדלסון במקאו. אל התחקיר צורפו קבצי אימייל ששלחו מנהלים בכירים בסנדס, כולל תכתובת עם עסקן מקומי יליד מקאו, עו"ד ליונל אלבס, ששימש יועץ חיצוני לתאגיד.

התחקיר ב"פרופבליקה" (צילום מסך)

"חוקרים פדרליים בודקים אם תשלומים שונים נמסרו בניגוד לחוק, בשל תפקידיו השלטוניים והפוליטיים של אבלס במקאו, כך לדברי אנשים המכירים את החקירה", נכתב בתחקיר. "החוקרים אף בודקים אם הסנדס שילמה תשלומים אחרים לגורמים רשמיים בהזדמנויות אחרות. אימייל ששלח אלבס לבכיר בחברה, ושנחשף על-ידי ה'וול-סטריט ג'ורנל', מצטט אותו כאומר ש'בכיר בבייג'ינג הציע לפתור שתי בעיות טורדניות – תביעה של איש עסקים טייוואני ובקשת לאס-וגאס-סנדס למכור יחידות מגורים יוקרתיות. באימייל אחר כותב אלבס כי ניתן לפתור את הבעיות באמצעות תשלום של 300 מיליון דולר. אין ראיות כי ההצעות הללו התקבלו, ושתי הבעיות לא נפתרו". התחקיר ממשיך ומפרט, באמצעות תכתובת האימייל ומידע נוסף, את הקשרים העסקיים של הסנדס במקאו ואת החשדות של משרד המשפטים נגדה.

כאמור, מעט אחר-כך, בראשית אוגוסט, פורסם ב"וול-סטריט ג'ורנל" כי משרד המשפטים והרשות לניירות ערך בארה"ב חוקרים חשד להלבנת כספים בשל אי-דיווח על סכומי כסף גדולים ששימשו שני אנשי עסקים להימורים בקזינו ונשיאן בלאס-וגאס. חוקי הפיקוח ההדוקים על בתי-קזינו מחייבים את מנהלי הקזינו לדווח לרשויות על כל הזרמת כספים החל מסכום מסוים ומעלה. אחד מאנשי העסקים ("לווייתנים", כפי שכונו בעיתונות המקומית), מקסיקאי יליד סין בשם זנלי יה-גון, הואשם אחר-כך בארה"ב בסחר בסמים והכנסה של חומרים המשמשים להכנת הסם מת לתוך ארה"ב. אישומי הסחר בסמים נגדו נדחו, אך הוא עדיין מוחזק בארה"ב וממתין להסגרתו למקסיקו בגין עבירות אחרות.

איש העסקים השני, אוסף אומאר סידיקי מקליפורניה, הוציא בקזינו של אדלסון, כך על-פי מסמכים שהוגשו לבית-המשפט, סכום של 100 מיליון דולר. סידיקי הורשע בקבלת שוחד מספקים עסקיים במסגרת תפקידו כבכיר בחברת סחר, הודה באשמה והוא מרצה את עונשו. החקירה התמקדה באותם שני מהמרים כבדים ובשאלה אם מנהלי הסנדס העלימו עין מסימני אזהרה בנוגע לסכומי העתק שהביאו איתם אותם מהמרים לקזינו בארה"ב. באחרונה פירסם ה"ג'ורנל" כי ייתכן שהתיק ייסגר בפשרה בין הרשויות לבין הנהלת הקזינו.

כעבור זמן קצר, ב-13 באוגוסט, פירסם גם ה"ניו-יורק טיימס" תחקיר העוסק בשאלה אם מנהליו של אדלסון במקאו הפרו את "חוק השחיתות". על-פי התחקיר, איש עסקים בשם יאנג סאייקסין, שהועסק על-ידי הסנדס משנת 2007, אירגן פגישות בין אדלסון לגורמים סיניים רשמיים והתערב עבור התאגיד בקרב הרשויות הסיניות. בתו של יאנג, כך נכתב, גם אירחה את מרים, רעייתו של שלדון אדלסון, בבייג'ינג, ולקחה אותה לסיבוב קניות. יאנג עומד היום במרכזה של החקירה הפדרלית בחשד שעשרות מיליוני דולרים שעברו תחת ידיו שימשו גם כדי לשחד גורמים רשמיים בסין ובמקאו.

הכתבה ב"ניו-יורק טיימס" ממשיכה ומפרטת שורה ארוכה של פגישות ומגעים שיזם יאנג, את העובדה שהשתכר 30 אלף דולר לחודש עד שפוטר ב-2009, את העובדה שבתו של יאנג נשכרה על-ידי לאס-וגאס-סנדס לבצע יחסי-ציבור לקזינו ועוד. יאנג עצמו מכחיש ששיחד פקידי ציבור וטוען כי הפסיד כסף מן הקשר עם אדלסון. אך על-פי המסמכים שהגיעו לידי ה"ניו-יורק טיימס", הסנדס העביר ליאנג באותן שנתיים כ-70 מיליון דולר לביצוע פעילויות שונות, כולל הקמת "מרכז אדלסון", ארגון שהיה אמור לטפח קשרים עסקיים בין ארה"ב לסין.

בנייתו של מרכז אדלסון לא יצאה לפועל, וכשהרשויות האמריקאיות החלו לחקור, התברר שחלק מן הכסף (כמה מיליוני דולרים, ככל הנראה) לא אותר. הדבר העלה במשרד המשפטים האמריקאי חשד שסכומים אלה התגלגלו בסופו של דבר לידיהם של פקידים רשמיים כשוחד.

הסנדס סירבה להגיב רשמית לפרסומים בעיתונות האמריקאית ורק מסרה ל"ניו-יורק טיימס" כי התאגיד משתף פעולה עם החקירה וכי הם בטוחים שלכשיסתיימו החקירות, "אף לא אחד מן ההנהלה הבכירה של התאגיד יימצא כמי שפעל שלא כשורה". אדלסון, כך פורסם, אמר למשקיעים בחברה שלו בשנה שעברה כי החקירה הפדרלית מבוססת על שקרים שמפיצים עובדים ממורמרים לשעבר שמנסים לסחוט את החברה. "כשמסך העשן יתפזר אני בטוח, לא ב-100% אלא ב-1,000%, שלא תהיה שום אש שם מתחת לעשן".

סכר הכסף נפרץ

אבל האם החקירות הפדרליות הן אלו ששמו את אדלסון על הכוונת של בכירי התחקירנים בעיתונות האמריקאית? או שמא לא חשדות באשר לאופן שבו צבר את עושרו המופלג הניבו את ההתעניינות העיתונאית, אלא הדרך שבה החליט להשתמש באותו הון להשפעה מרחיקת לכת על הפוליטיקה האמריקאית? כך חושב אדלסון עצמו. בראיון שנתן ל"פוליטיקו" בספטמבר התייחס הטייקון לפרסומים על אודות החקירות הפדרליות של עסקיו ואמר: "ההדלפות מן החקירות נועדו כדי לסמן אותי כ'רעיל', כדי שיהיה אפשר לבוא לרפובליקאים ולטעון, האיש הזה הוא רע. אל תעשו עסקים איתו, אל תיקחו את כספו [...] לא כל עובדי הממשל מדליפים, אך רוב המדליפים הם עובדי ממשל", הוסיף אדלסון.

לא רק אדלסון סבור כי מעורבותו הפוליטית היא שהביאה לפרסומים המקיפים על חקירות עסקיו, אלא גם מי שעומד מאחורי אחד מהבולטים שבהם. סטיבן אנגלברג הוא העורך הכללי של "פרופבליקה" ומי שייסד את מחלקת התחקירים של ה"ניו-יורק טיימס". בראיון טלפוני סיפר ל"העין השביעית" על מאחורי הקלעים של הכנת התחקיר על אודות חקירות הסנדס (לקריאת הראיון המלא). "הטריגר שלנו לעבודה על התחקיר היתה עובדת הפיכתו של אדלסון לתורם הגדול ביותר, במערכת הבחירות הזו ובהיסטוריה של ארה"ב בכלל. כאשר מישהו תורם 70 מיליון דולר למערכת בחירות, יש עניין לציבור להבין יותר מי הוא אותו אדם וכיצד הוא עושה עסקים; מה האינטרסים שלו, ומה הוא מנסה להשיג מבחינה פוליטית.

"מעט מאוד אנשים פה בארה"ב שמעו עליו עד השנה", מוסיף אנגלברג. "הוא היה תורם יהודי מפורסם לפרויקטים כמו 'תגלית', ומי שעקב אחר תחום הפילנתרופיה היהודית הכיר את שמו. היתה לו דעה על נתניהו, על הפוליטיקה האמריקאית, על פתרון שתי המדינות, אבל לא הכירו אותו כאן עד שהתחיל לתרום לפוליטיקאים. פסק הדין 'סיטיזנס יונייטד' (Citizens United) שינה את הכללים כאן".

הפגנה נגד פסיקת "סיטיזנס יונייטד" בוושינגטון (צילום: פבליק סיטיזן, רשיון cc-by-nc-sa)

אדלסון אמנם תרם לנציגי המפלגה הרפובליקאית בעבר, אך תרומותיו בבחירות 2012 שברו כל שיא. הסיבה לכך נעוצה בשינוי משפטי שהצית, למרבה האירוניה, סרטו המפורסם ביותר של הבמאי איש השמאל מייקל מור. פסק הדין "סיטיזנס יונייטד" של בית-המשפט העליון האמריקאי שינה את דיני התרומות הפוליטיות בארה"ב, ומבצעי התרמה של "סופר פאקס" (Super-PACs), גופי התרמה חוץ-מפלגתיים, איפשרו לאנשי עסקים כמו אדלסון לנתב הון חסר תקדים לתוך הקמפיינים הפוליטיים באמצעות החברות שבשליטתם.

את פסק הדין הדרמטי חוללה התגובה לסרטו של הבמאי מייקל מור, "פרנהייט 9/11" מ-2004, שמתח ביקורת חריפה על הנשיא בוש ומהלכיו אחרי התקפת הטרור על ארה"ב (מה שלא מנע מהציבור האמריקאי לבחור בבוש באותה שנה לכהונה שנייה). סיטיזנס-יונייטד, עמותה שמרנית ("ימנית", במושגי הפוליטיקה הישראלית), טענה כי הקרנתו של הסרט מנוגדת לחוקי מימון הבחירות, כיוון שמדובר למעשה בתעמולה פוליטית הממומנת על-ידי תאגיד ושודרה במהלכם של 60 הימים שלפני הבחירות, בניגוד לחקיקה דאז.

ב-2004 דחתה ועדת הבחירות המרכזית את טענת סיטיזנס-יונייטד וקבעה שאין בסרט תעמולה ספציפית נגד הנשיא. אנשי העמותה המתינו פחות משלוש שנים, הפיקו ושידרו סרט תיעודי ביקורתי על הילרי קלינטון (אז מועמדת בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית), וליוו אותו בסרטוני קידום פרסומיים בטלוויזיה. בינואר 2008 קבע בית-משפט פדרלי בוושינגטון שסרטוני הקידום לסרט "הילרי: הסרט" מפירים את חוקי איסור מימון הבחירות בתקופה של לפני הבחירות, שכן עמותת סיטיזנס-יונייטד מממנת מכיסה פרסומות שכל מטרתן היא לפגוע בתדמיתה של מועמדת לקראת הבחירות.

סיטיזנס-יונייטד עירערה וזכתה. בית-המשפט העליון של ארה"ב, בהחלטה תקדימית שנויה במחלוקת ברוב של 5 נגד 4, קבע שעמותות ותאגידים (כולל ה-PACs) הם בעלי חופש ביטוי משל עצמם ורשאים להוציא כסף כדי לממן תשדירים המקדמים או מבקרים את המועמדים. ההחלטה, מינואר 2010, הסירה את המכשולים החוקיים שניצבו בפני אנשי עסקים פרטיים עשירים שהיו מעוניינים להשתלט על המסרים הפוליטיים בארה"ב והזרימה לתוך מערכת הבחירות סכומי עתק. בפעם הראשונה בהיסטוריה של ארה"ב אף אחד מן המועמדים לא נדרש למימון הפדרלי, כיוון שגייס סכומים גבוהים בהרבה מן התקרה הפדרלית.

אין מדובר באדלסון לבדו, אך מבין שני הצדדים, דמוקרטים ורפובליקאים, התעלו הרפובליקאים בגיוס תרומות במערכת הבחירות הנוכחית, והתמיכה ברפובליקאים באמצעות ה"סופר פאקס" עלתה על התמיכה בדמוקרטים. הסכומים שמשקיע אדלסון במערכת הבחירות הם כנראה הגבוהים ביותר שהתקבלו ממשפחה אחת, הן בתרומות מבני המשפחה והן באמצעות חברות שבשליטתה. שלדון אדלסון ואשתו מרים תרמו למערכת הבחירות סכומים מצטברים של כ-70 מיליון דולר עד ספטמבר, ואדלסון הצהיר בראיון ל"פורבס" כי יהיה מוכן להשקיע עד 100 מיליון דולר בקמפיין למען המועמד הרפובליקאי (בתחילה היה זה ניוט גינגריץ', שהפסיד בבחירות למועמדות המפלגה).

האם הבחירות בארה"ב נקנות בכסף? האם המועמד שמאחוריו אנשי העסקים העשירים יותר וחדורי האידיאולוגיה יצליח להיכנס לבית-הלבן? יש הסבורים שכן וקוראים לשנות בחזרה את כללי מימון הבחירות. הנשיא ברק אובמה אפילו הספיק להציע תיקון לחוקת ארה"ב, לא עניין של מה בכך, כדי לעצור את השפעת הכסף הגדול על מערכת הבחירות הבאה ב-2016. מה יקרה, שואלים המתנגדים להחלטת בית-המשפט העליון, אם מיט רומני הרפובליקאי ייבחר, וכמי שחב טובה לאדלסון יסייע לו להתמודד עם החקירות המשפטיות נגד עסקיו במקאו? מנגד, מה יקרה אם ברק אובמה ייבחר, וכמי שחב רעה לאדלסון, ידחוף את הגורמים המשפטיים לרדוף את אדלסון על לא עוול בכפו?

"אין שום סיבה להאמין שרומני יעשה זאת. זה מגוחך לחשוב ככה", אומר אנגלברג כשהוא נשאל באשר לאחד משני החששות המוזכרים לעיל. "אני מאמין שגם אם רומני ייבחר, החקירות נגד עסקיו של אדלסון יימשכו. ייתכן שזה יהיה תחת עין ציבורית פקוחה יותר, בשל הקשרים שלו עם רומני. בהקשר הזה, הראיון שנתן אדלסון ל'פוליטיקו' הוא מאיר עיניים. מה הוא אומר שם שהוא רוצה להשיג? בסך-הכל הוא רוצה להיות מוזמן למסיבות חנוכה בבית-הלבן ולאכול עוד כמה לביבות", מפטיר אנגלברג בטון משועשע.

באותו ראיון של אדלסון ל"פוליטיקו" אמר איל הקזינו כי ימשיך להתחייב להוציא כל סכום הדרוש "כדי להביס את הנשיא ברק אובמה". "אני לא מאמין שאדם אחד צריך להשפיע על הבחירות", הוסיף, "ואם תשאל אותי למה אני עושה זאת? כי אנשים פרטיים אחרים עושים זאת". אנשים אחרים אכן עושים זאת, אולם אף אחד לא עושה זאת כמו שלדון אדלסון. כפי שיודעים היטב קוראי העיתונים בישראל.

ובינתיים, בישראל

התחקירים מן החודשים האחרונים בעיתונות האמריקאית כמעט שאינם זוכים להדים פה בישראל. למעט ידיעות יבשות בעיתוני הכלכלה על דבר פתיחת החקירה נגד עסקיו של אדלסון, קשה למצוא בישראל כיסוי עיתונאי לקורותיו של מי שהוא היום אחד המו"לים המובילים במדינה. זאת, חרף העובדה שנסיונות ההשפעה הפוליטית של אדלסון בישראל אינם נופלים מאלו בארה"ב, לא מבחינת העוצמה והנחישות וכנראה גם לא היקף ההשקעה הכספית.

כבר ב-2008 הדגישה כתבת הפרופיל הנרחבת ב"ניו-יורקר" את הקשר המיוחד בין אדלסון לבין נתניהו ואת שאיפתו להשפיע על השיח הציבורי בישראל. "אדלסון אינו איש העסקים הראשון הרוצה להרחיב את השפעתו הפוליטית באמצעות עיתון", נכתב שם, "אך הוא חריג בכך שיחסיו עם כלי התקשורת בשנים האחרונות התאפיינו בזריזותו בהגשת תביעות דיבה".

ביולי האחרון, לפני שפורסמו התחקירים ב"וול-סטריט ג'ורנל", ב"ניו-יורק טיימס" וב"פרופבליקה" על עסקיו של אדלסון, פירסם המגזין "ואניטי פייר" ראיון וכתבת צבע ארוכה שעסקו בראש הממשלה בנימין נתניהו. הכתב, דייוויד מרגוליק, הגיע לישראל לכמה שבועות ונפגש עם עשרות אנשים. התוצאה היתה דיוקן עדכני וביקורתי של ראש הממשלה, כזה שחרג מהקו המחמיא של כתבות בעיתונות האמריקאית והאירופית שהתפרסמו באותה תקופה והגיעו לשיא עם שער המגזין "טיים", שהכתיר את נתניהו כ"קינג ביבי".

תיאור הקשרים בין נתניהו לבין אדלסון, רון לאודר ומיט רומני עמד במרכז הכתבה. "לא רציתי שהסיפור שלי יהיה כמו הסיפורים האחרים שמספרים בעיתונות האמריקאית על נתניהו", אומר מרגוליק בראיון טלפוני (לקריאת הראיון המלא). "הכיוון שלי היה זה של נתניהו כ'עורך הראשי של ישראל'. זו כתבה שהיתה מכוונת לקהל האמריקאי, ואני ראיתי שלא כתבו כאן, בארה"ב, הרבה על היחסים שלו עם לאודר, שהם מתמשכים ומעניינים מאוד. ואז נכנס לתמונה אדלסון והרחיב את היריעה.

"זה פחות מוכר כאן", מוסיף מרגוליק. "הערבוב הזה, ה'מינגלינג' שיש אצלכם בין העיתונות לפוליטיקה, הוא ממש ברמה של גילוי עריות. זה מאוד מפחיד ולא קיים בשיטה האמריקאית. אני מתאר לעצמי שזו תופעה מפחידה עבור ישראלים רבים וכך ראיתי את הסיפור, וזה אפילו בלי שנכנסתי לפרטים נוספים של שליטה בכלי תקשורת נוספים כמו רשות השידור או גלי-צה"ל. אני מתבונן מן הצד, וזה נראה כמו תמנון ענק שהזרועות שלו הגיעו לכל מקום".

אדלסון היה מבחינתך חלק מן הסיפור?

"בוודאי, כי הוא הופך לשם מאוד מוכר בארה"ב, כשמדברים על כך שהוא יתרום עד 100 מיליון דולר. ההבדל הוא שהשיטה האמריקאית היא כל-כך יותר גדולה מזו הישראלית, מבחינת היקף האוכלוסייה, היקף התרומות, מספר כלי התקשורת וכו', שאפילו סכומי עתק מן הסוג הזה לא מסוגלים להשפיע באופן גורף. מנגד, כשהוא נכנס לישראל עם אותם סכומי עתק, זה כבר משהו אחר".

כיצד זה שבתוך זמן קצר יחסית הגיח אדלסון מאלמוניות יחסית למרכז ההתעניינות התקשורתית? לפי מרגוליק, הסיבה היא קצב הפעילות של הטייקון ועוצמתה. "מדובר באיש מבוגר, עם זמן מוגבל, והוא חייב להספיק לעשות דברים מהר, לפתור את הבעיות כמו שהוא רואה אותן בזמן קצוב. לכן הוא הגיע, מתרברב עם ההון שלו, מבין שיש לו השפעה עצומה".

אגב, באותו ראיון ל"פוליטיקו", כשנשאל על עיתונו, "ישראל היום", הפטיר אדלסון כי אכן, יש בעיה עם העיתון. "אנחנו הוגנים מדי", אמר.