סיפורים אנושיים

דמותה של צעירה נאה מעטרת היום את שער המוסף היומי של "ידיעות אחרונות", "24 שעות". "רוצה לחיות בישראל", נכתב בכותרת הראשית של המוסף סמוך לתמונתה, כשהיא במיטת בית-חולים ואינפוזיה מחוברת לזרועה. "בזמן שטטיאנה דוקה בת ה-18 עדיין ניסתה לעכל את העובדה שהיא מיועדת לגירוש מביתה בישראל, נפלה עליה המכה הקשה: הרופאים בישרו לה שהיא חולה בסרטן. 'אני מרגישה חלק מהמדינה, תנו לי להישאר כאן. אני מפחדת לחזור למולדובה, לא יודעים שם לטפל במחלה שלי'", נכתב בכותרת המשנה.

לקראת סופה של הכתבה של ירון קלנר, בעמודים 4–5 של המוסף, נכתב כי "פרט לחברים מלווים אותה גם אנשי סוכנות הדוגמנות TLV מודלס, שהחלה לייצג אותה לפני מספר חודשים", ובהמשך מצורף גם מספר חשבון בנק של הסוכנות, לגיוס כספים "עבור טטיאנה". טטיאנה דוקה אינה מקרה יחיד או מיוחד, כמותה יש רבים שהמדינה אינה מעוניינת לאפשר את שהותם כאן. האם גם הם יזכו לסיקור נרחב בעיתון נפוץ, סיקור שייתכן בהחלט שיביא לכך שהרשויות יחריגו אותם ויאפשרו להם להישאר בארץ? ודאי שלא. הם רבים מכדי שאפשר יהיה להקדיש סיקור פרטני לכל אחד מהם. מה גם שאם סיקור היפותטי כזה אכן היה יכול להתרחש, הרי שמשרד הפנים לא היה יכול להחריג את כל השוהים הלא חוקיים מהחוק ו"ידיעות" לא היה יכול לפרסם ידיעת מעקב עם תמונתו של גדעון סער אוחז בכתפו של גיבור הסיקור.

מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", 6.11.13

אם כן, האם טטיאנה דוקה נבחרה לשער "24 שעות" משום שפניה יפות ומשום שסיפורה האישי נוגע ללב באופן מיוחד? אפשר להניח שכן. ואם כך, האם "ידיעות אחרונות" הופך את הסוגיה האנושית והחברתית החשובה והכואבת של ההגירה לקולב, סוגיה-דוגמנית לתלות עליה את מה שמעניין אותו באמת – פנים יפות וסנסציה?

באופן יוצא דופן, ב"ידיעות אחרונות" מנסים להתמודד היום עם השאלות הללו. במסגרת הכתבה מתפרסמת מסגרת ובה תצלומי חמישה שערים של "24 שעות" מהשנה האחרונה שעסקו בסיפורים אישיים של בני-אדם המועמדים לגירוש (שתי נשים יפות מראה, שני ילדים וזוג מעורב – שחור ולבנה). "בשנה האחרונה פירסמנו במוסף זה לא מעט מקרים מקוממים של אזרחים זרים שעמדו בפני גירוש", נכתב בכיתוב לצד התצלומים, "מהילדה העיוורת שנולדה בארץ למשפחה פיליפינית, דרך הנערה שחיה פה כל חייה וחלמה להתגייס ועד בני השנתיים שהושלכו למעצר של חודשים בתנאים קשים. אולי הגיע הזמן להתחיל לראות את האנשים שמאחורי המספרים והנהלים".

המסגרת הזו, התצלומים הללו והכיתוב הזה אומרים למבקרים: לא, איננו ציניים ב"ידיעות אחרונות". הטיפול שלנו בסוגיית הזרים הוא עקבי ומטרותיו טהורות. איננו מנצלים מציאות חברתית כאובה לצורכי פרסום סנסציות, דרמות וטרגדיות שיגבירו את מכירות העיתון. אכפת לנו. באמת.

הלחישה-זעקה הזו של עורכים ב"ידיעות אחרונות" יכולה להיות אותנטית. ייתכן בהחלט שלפחות כמה מהאחראים למוצר "ידיעות אחרונות" אכן מתכוונים לטוב. שכשהם ממיינים את הסיפורים הכואבים המגיעים לפתחם ובוררים מתוכם את הדוגמניות חולות הסרטן והילדים העיוורים הם אומרים לעצמם שרק כך יוכלו למשוך את תשומת לב הקוראים לסוגיה חשובה. אך מה שנראה ודאי הוא שאותם אנשים ב"ידיעות אחרונות" לא מודעים, או בוחרים להיות לא מודעים, לעקרות הפעולה העיתונאית שלהם. המשפט "אולי הגיע הזמן להתחיל לראות את האנשים שמאחורי המספרים והנהלים" מכוון לכאורה כטרוניה כלפי החוק, אולם הוא מסגיר את תפיסת העולם של העורכים.

מתוך מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", 6.11.13, עמוד 4

ההתמקדות באנשים שמאחורי המספרים והנהלים היא מתכון לקיבועו של המצב הנוכחי. חוקים מבוססים על היגיון כללי – מעוות או ישר – ולא על סיפורים אנושיים. חוקים המבוססים על סיפורים אנושיים הם חוקי סדום, וסיפורים אנושיים אינם משנים חוקים. מחוקקים משנים חוקים. כשעיתון בוחר לטפל בתופעה באמצעות סיפורים אנושיים בעלי מקדם סנסציה גבוה הוא אינו מכופף את ידו של המחוקק, אלא מעניק לו מתנה נפלאה. במקום עדכון החוק והסתכנות בתשלום מחיר פוליטי, הפוליטיקאי יכול להסתפק בכיפופו של החוק ובפוטו-אופ. "ידיעות אחרונות" יוכל להמשיך לפרסם שערים בכיכובן של צעירות נאות ולמחות על האטימות – אטימות של מי, בעצם? אף אחת מהמלים במסגרת המצוטטת לעיל אינו מזכיר שם כלשהו שיכול להיקשר למקורה של אותה אטימות. התאווה של "ידיעות אחרונות" לסיפורים אנושיים, פנים ושמות נעצרת בפתח לשכות השרים.

צרת רבים, חציון נחמה

"מחצית מהישראלים הרוויחו ב-2012 פחות מ-6,541 שקלים בחודש", נכתב בכותרת על שער "מעריב" המבוססת על נתוני השכר במשק שפירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. העיתון מציע שני טורי פרשנות, של אדריאן פילוט מ"גלובס" (המופיע בין עמודי העיתון עצמו, ולא במוסף "גלובס על הבוקר") ושל נדב איל.

כרגיל אצל איל, פרשן סולידי בדרך כלל, כשהוא כותב על הסוגיה הכללית של יוקר המחיה הוא ממלכד את כפתור הווליום. לפי איל, "אנחנו חיים כעת בעידן הנישול הגדול ביותר בהיסטוריה הישראלית. הנישול מתרחש לנגד עינינו. הוא בוטה, הוא גס והוא חסר בושה לגמרי". למרות הנימה ההיסטרית, גם הטור הזה מעניין לקריאה.

הרצפה עקומה

"הבוקר יוכרע דינו של אביגדור ליברמן", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "הבוקר: ההכרעה במשפט ליברמן", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "יום הדין של ליברמן", נכתב בזו של "ידיעות אחרונות" ו"ליברמן: ההכרעה" ב"ישראל היום". פסק הדין: ב-ynet העלו את הידיעה על זיכויו של ליברמן לפני אתר "הארץ". בלפחות כמה מדפי הפרשנויות המתפרסמות היום בעיתונים אפשר, כמאמר המכתם, לעטוף דגים. למעשה כמה מהכותבים ישמחו לרוץ ולעשות זאת בעצמם. ככה זה כשתכתיב אופנתי גורם לעיתונאים להכריח את עצמם להקדיח עוד ועוד מלים על ביצה שלא נולדה.

שר החוץ המושעה אביגדור ליברמן בבית-משפט השלום, לפני הקראת פסק דינו, 6.10.13 (צילום: אמיל סלמן)

בכל זאת, מעניין לקרוא את טורו של גידי וייץ, מאחרוני תחקירני ההון-שלטון בעיתונות הישראלית, אם לא האחרון שבהם. אחרי המתקפה החזיתית שלו על היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, כאילו הלה סגר את התיק המרכזי נגד ליברמן ממניעים פסולים לכאורה, מגיע היום טור מרוכך ("אחרי ארבע שנים, וינשטיין הפך מסניגור לתובע"), המייחס לווינשטיין תום לב ("אני אגיע לאותה תוצאה – הרשעה עם קלון – בדרך מהירה ואפקטיבית יותר, מבלי להסתבך בתיק מלא חורים שעלול להסתיים בהתרסקות, ביום כיפורים של התביעה"). אלא שלוח המטרות של וייץ לא נותר ריק:

"איש בסביבתו של היועץ לא היה מוכן להמר על תוצאת המשפט – למרות השכנוע הפנימי בכורח להרשיע את ליברמן בפרשה החמורה. הכרעות הדין בענייניהם של צחי הנגבי ואהוד אולמרט – הזיכויים החלקיים ומעוררי ההשתאות – לימדו את אנשי משרד המשפטים, כמו גם אותנו, כי בישראל 2013 גורלם המשפטי של פוליטיקאים בכירים הוא פלואידי, מתעתע ונתון לעתים לשיקולים פנימיים נסתרים, שלא קשורים בהכרח לניתוח משפטי צונן ומרוחק של הראיות", כותב וייץ.

אם כן, המהפך הושלם. ב"הארץ" סבורים כעת כי מערכת המשפט היא-היא המושחתת.

בפרק הבא

"היו"ר עיני פורש מההסתדרות: 'מיציתי'", נכתב באותיות שמנות על שער "ידיעות אחרונות". "בחודשים האחרונים הרגשתי שהגעתי לשיא ואני לא יכול להעניק עוד את כל מה שהתפקיד דורש', אמר אתמול עיני. מייעד את אבי ניסנקורן להחליפו. ח"כ כבל, שהתמודד נגד עיני: לקיים בחירות חדשות", נכתב בכותרת המשנה לצד תצלום של עיני בחיבוק עם "בת זוגו רוית דום, אתמול". "אני חוזר למשפחתי", נכתב עוד בכיתוב התמונה.

בכלכלונים הפרישה הלא מוסברת תופסת את הכותרות הראשיות: "אני רוצה להשקיע יותר זמן בבילוי עם זוגתי שעושה לי הכי טוב בעולם ועם ילדי" הוא הציטוט העילג שנבחר לכותרת הראשית המתחנפת של "גלובס". "עיני פורש – ומנסה למנות את יורשו בהסתדרות" היא הכותרת הלוחמנית יותר של "דה-מרקר". ב"כלכליסט" הכותרת המגזינית חסרת הביסוס היא "יו"ר ההסתדרות הדומיננטי האחרון הולך הביתה".

באופן כמעט מוזר, למרות הסיקור הענף של הודעת הפרישה, העיתונים כמעט שאינם מנסים לפענח את העומד מאחוריה ("בסביבתו של עיני דווקא הצביעו אתמול על שיקול אסטרטגי נוסף שייתכן שעמד מאחורי ההודעה המפתיעה: הרצון לפרוש בשיא", נכתב בטקסט בחתימת עופר פטרסבורג ונועם ברקן ב"ידיעות אחרונות"). כבר התרגלנו לכך שהעיתונים דולקים אחרי המציאות בלשון משתרבבת במקום לבשר לקוראים על ההתרחשויות בחדרי חדרים לפני שהן הופכות להודעות לעיתונות, אבל לפחות אחרי ההפתעה ניתן לצפות למנה הגונה של ספקנות וסקרנות שתגרור בעקבותיה ניסיון לברר מה באמת התרחש.

נחכה לספרי הזכרונות.

עזרה בדרך

"בתחילת המאה ה-20 נפוץ בארצות-הברית ז'אנר ספרותי חדש ומקורי: ספרי 'עזרה עצמית' (Self Help). ספרים אלה הציעו לקוראים מגוון ססגוני של עצות שימושיות, והתוו דרכים לקצירת הישגים בשדה מסוים שבדרך כלל היה מוזכר בכותרתם. המפורסם בספרים אלה הוא ספרו של דייל קרנגי 'כיצד תרכוש ידידים והשפעה', שנמכר עד היום ביותר מ-15 מיליון עותקים והוליד חיקויים רבים, מוצלחים ומצליחים יותר ופחות", פותח תומר פרסיקו את סקירתו בראש מוסף "ספרים" של "הארץ", על אודות שלושה ספרי "עזרה עצמית" המציגים עצמם כקשורים ליהדות.

"חלק לא מבוטל מהכותרים הללו, שעד היום מככבים ברשימות רבי-המכר, עוסק בעצות כלכליות, אבל אין צורך בפנייה לאלה כדי להבין שההיגיון הקפיטליסטי, התועלתני, הוא הרוח הנושבת בז'אנר כולו", ממשיך פרסיקו, "[...] באופן בלתי נמנע, ספרי עזרה עצמית התחילו להיכתב גם בתחום הדתי-הרוחני. בתחום הזה לא מדובר רק בהוראות שיטתיות של הדרכים היעילות ביותר לקשירת קשר עם העולמות העליונים, אלא פעמים רבות בעצות שמתבססות על מקורות דתיים ומסורתיים ואמורות לעזור לנו דווקא בתחומי החולין.

"[...] הכל, כידוע, מגיע אלינו באיחור, אולם החדשות הטובות הן שלא רק שלא אלמן ישראל, אלא שבת זוגו ירשה הון תועפות. בשנים האחרונות נראה שהיהדות הישראלית הצטרפה סוף-סוף למגמה, וספרי עזרה עצמית המבוססים על חוכמת המסורת היהודית ממלאים את מדפי חנויות הספרים. הוצאת ידיעות-ספרים מובילה בפלח זה של השוק בצורה ברורה, דבר שמשתלב במאמציה הכלליים, והראויים לכל שבח, להעשרת ארון הספרים היהודי בכותרים רבים ומגוונים. כבר לפני שנתיים פורסם במסגרתה ספר שתת-הכותרת שלו אינה משאירה מקום לספק באשר לחלקו בז'אנר המדובר: 'פעם בשבוע: תובנות והעצמה אישית מפרשת השבוע', מאת אהרוני ברנשטיין. מאז רק הלכו ורבו הדרכים לשאוב תובנות והעצמה אישית מפרשת השבוע".

ענייני תקשורת

ידיעה של איתמר אייכנר, ולפיה "עובדת קשת יום יוצאת אתיופיה, אם לארבעה, טוענת ששרה נתניהו פיטרה אותה מעבודתה בבית רה"מ בגלל זכוכית שהתגלתה בסלט", מוגלית לעמ' 13 ללא הפניה בשער. נראה שבאימפריית הרשע שברחוב מוזס די מפחדים מאימפריית הרשע שביד-אליהו.

שרה נתניהו בטקס יום העצמאות, אפריל 2013 (צילום: יונתן זינדל)

"איך מצליחה חברת ויקטוריה'ס סיקרטס להישאר בצמרת למרות התחרות? התשובה לא מתחילה בחזיות הסקסיות, אלא ב'מלאכיות' – אותן דוגמניות-על שטקס החניכה שלהן הוא התצוגה השנתית, שתתקיים בסוף-השבוע הקרוב", שואלת ועונה כתבה המתפרשת על פני כפולת עמודים במוסף "גלריה" של "הארץ" ומציגה גם אינפוגרפיקה של "המלאכיות של ויקטוריה'ס סיקרטס", המתוארות כ"יחידת העילית המסייעת למותג הלנז'רי לשמור על מקומו".

כשעיתון מתגייס לטובת חברה מסחרית, מעניק לה מקום נכבד בעמודי המערכת, מאמץ את הז'רגון השיווקי של החברה ועושה כל זאת בתירוץ עיתונאי קלוש ביותר (חברת בגדים משתמשת בדוגמניות כאמצעי שיווק!), מתבקש לנסח את הכותרת מעט אחרת: "איך מצליחה חברת ויקטוריה'ס סיקרטס להישאר בצמרת למרות התחרות? התשובה לא מתחילה בחנפנות עיתונאית, אבל זה בהחלט עוזר".

"סדרות הרצח האמריקאיות התרבו כל-כך, עד שהן הצמיחו גם תת-ז'אנר של סדרות רצח לגיל הנעורים", כותבת רותה קופפר באותו מוסף. "השלב הבא יהיה כנראה מותחני רצח לגיל הרך. הפרדוקס הפוריטני של הטלוויזיה הממסדית האמריקאית קובע שגוף מרוטש, מבותר ואפילו עירום מותר להצגה על המסך הקטן אם הוא מת, אבל סצינת מין שגרתית של אדם בריא ונושם אסורה בתוקף".