במשך כמה תקופות בחיי התפרנסתי מכתיבה על טלוויזיה, ואני חושב שרוב הזמן עשיתי את מלאכתי נאמנה. על כלל בסיסי אחד לפחות אני יכול לומר בוודאות שהקפדתי: מעולם לא כתבתי על תוכנית טלוויזיה שלא ראיתי. אז הנה זה קורה עכשיו – למעט בערך רבע מהתוכנית הראשונה, לא ראיתי את "הכוכב הבא", ואני גם לא מתכוון לראות. עכשיו אסביר בפירוט למה.
מבקרי טלוויזיה רגילים לראות גם דברים שהם לא אוהבים. זה חלק מהמקצוע. למעשה, לאורך שנים של כתיבה הטעם מתגמש, ואני די בטוח שיכולתי למצוא איזו הנאה מעוקמת גם בצפייה ב"כוכב הבא". לא זה העניין. הבעיה היא שכשרני רהב הצטרף לתוכנית, עניין הצפייה נהפך לאישי מדי: הרגשה שאני נאלץ, כצופה, לקחת חלק במשהו שמעורר בי תרעומת מאוד ראשונית.
רצה המקרה, או שאולי לא היה זה מקרה, שרני רהב הצטרף לצוות השיפוט קצת אחרי שפירסם מכתב שבו קרא ליועץ המשפטי לממשלה להקים ועדת חקירה בעקבות הרפורמה בסלולר משום שזו מוטטה את הבורסה. רהב טען שאנחנו חייבים לתת לבעלי הון לעשוק אותנו, אחרת הם ייקחו מכאן את השקעותיהם. הטיעון שלו היה מוצק כבטון: כאשר חברות הסלולר גבו מחירים מופרזים מלקוחותיהן בחסות המדינה, הן היו אפיק מצוין להשקעה של הון בינלאומי. ברגע שמשרד התקשורת נאלץ לעשות את תפקידו ושם קץ לחגיגת עושק שנמשכה שנים, חברות הסלולר הפכו לפחות אטרקטיביות להון.
מכתב גלוי של היחצן רני רהב ליועץ המשפטי לממשלה, 5.8.13
חשוב לומר שהטיעון של רהב נכון לגמרי. אם נותנים להון לעשוק, הוא יבוא בשמחה, וכשיפסיקו לתת לו, הוא ילך. בניגוד לכמה מעמיתי כאן, אני גם חושב שזה מאוד חשוב שיש רני רהב. הוא עושה תפקיד חשוב כיחצן קצת שונה מהסטריאוטיפים הרווחים על המקצוע: רני רהב אומר את האמת. הוא אומר את האמת שבעלי ההון עצמם לא יכולים לומר. האם אתם יכולים לדמיין בעל הון אומר: "אם לא תיתנו לי לגבות מכם מחירים מופרזים אני אלך מכאן"? בעלי הון לא אומרים את זה, אבל כך ההון פועל היום. העובדה שכיום יחצן יכול לומר בגלוי את האמת המלוכלכת של ההון מלמדת על המידה שבה השתקענו בשיטה כלכלית של עושק. העושק מופיע כאמת, אמנם קצת לא נעימה (רק "300 שקלים בחודש", דברי רהב), אבל הכרחית.
לכן, כשרני רהב הצטרף לצוות התוכנית "הכוכב הבא" הבנתי שאני לא יכול להרשות לעצמי לראות אותה. אין לכך קשר לשאלה אם היא תוכנית "טובה" (תואר שבמשך שנים של כתיבה נעשה פחות ופחות ברור לי). זה לא שאני לא יכול לצפות, אני לא יכול להשתתף, לקחת חלק כצופה במעשה הזה: "נאמר לכם בגלוי שהכרחי שיעשקו אתכם, ואתם תאהבו את זה". ליתר דיוק, בכלל לא משנה אם תאהבו או לא, העיקר שתצפו, ובכלל לא משנה אם תצפו מאהבה, מגועל, או פשוט כי "זה מה שיש" וזה הכרחי. נאמר לכם שחיוני לעשוק אתכם, ונעשוק אתכם תוך כדי: נעשוק את זמנכם ואת רגשותיכם. ובכן, יש גבול למה שאדם מוכן לעשות בשביל, נאמר, "לדעת מה הולך עכשיו בטלוויזיה".
בכל זאת צפיתי בערך ברבע מהפרק הראשון. ראיתי את רני רהב נוזף במתחרה שאמרה שהיא לא עושה צבא. אל תבינו את זה כניסיון של רהב להתחבב על הצופים, לשבור את התדמית שלו כדובר ההון ולרדת אל העם. גם כאן רהב לא משקר. זה עוד חלק מהאמת הכלכלית המלוכלכת שהוא מבטא בבירור. קל יותר לעשוק אזרחים נאמנים. צריך להבין את זה ממש כאמת כלכלית. זה בדיוק כמו מסעדה בודדה באתר תיירותי. ברור שהיא תגיש אוכל רע במחיר מופקע. זה כורח כלכלי. למעשה, מבחינה כלכלית עדיף לעורר נאמנות דווקא דרך הצבא. הרי הצבא הוא הדרך המעולה ביותר לבנות נאמנות דרך סבל. תאהבו את זה כי סבלתם, תאהבו את זה כי עושקים אתכם.
שחקנים במדי צה"ל בפרסומת לחברת סלולר, ספטמבר 2013
תקשיבו טוב למה שאומרים עכשיו יאיר לפיד ואחרים בשלטון. מצד אחד, כל הזמן אומרים שההון עלול ללכת. מצד שני, מעליבים אזרחים שעוזבים. את שתי האמירות האלה צריך להבין יחד: ההון יבוא וילך ואתם תישארו. חשוב שההון ינוע מהר יותר מאנשים. בעסקים קוראים לזה קהל שבוי. אנשי עסקים מאוד אוהבים את זה. זאת בדיוק הדרך להעדיף הון על פני אנשים, להכניס אנשים למכלאה של הון.
אני בכלל ממעט בחודשים האחרונים לראות ערוץ 2. זה אומר שכשאני כן רואה, אני רואה יותר ברור. אני מדליק לרגע לראות חדשות. יש בדיוק פרסומות. פרסומת של סלקום מראה פלוגה של גולני במסע כומתה, פורצת במפתיע לבית (לא לדאוג, יש סוף טוב: הם בסך-הכל פרצו כדי להביא כומתה לחייל פצוע! מזל, דאגנו שעוד רגע הפלוגה תפרוץ גם אלינו. או שאולי היא כבר פרצה?). שוב: צבא-נאמנות-סלולרי. אולי סלקום הפסיקה לעשוק כספים, היא ממשיכה לעשוק רגשות.
לרגע נראה שאי-אפשר להתחמק מרני רהב. הוא בכל מקום על המסך. מיד אחרי: פרומו של חיים הכט. אשה מבוגרת מטלטלת באלימות עגלה של תינוק. הכט שואל: "מה אתם הייתם עושים?". הכט, תקשיב: מעולם לא ראיתי אדם מטלטל ככה עגלה של תינוק, עד שאתה הראית לי.