לאחרונה חזרתי משהות קצרה באיטליה. שיטוט בין ערוצי הטלוויזיה המדובבים בניסיון כושל למצוא ערוץ המשדר אנגלית זימן אותי לערוצי הספורט האיטלקיים, שלרובם מאפיין מעניין במיוחד: מגישות צעירות, יפות, בלבוש צמוד וקצר ועקבים גבוהים. הנשים האלו מזכירות ולינות – נערות הטלוויזיה העוטות לבוש מינימלי והפכו אביזר חובה בתוכניות בידור איטלקיות – שטווח האחריות שלהן התרחב עד מאוד. בעוד שהוולינה הרגילה נדרשת להמעיט בדיבור ולהתמקד בקטעי ריקוד קצרים, על כתפיה הנאות של מגישת הספורט מונחת התוכנית כולה. היא בקיאה בחומר, מראיינת את האורחים המתחלפים ומפרשנת גם היא.

מדובר, אם כן, בתפקיד מקצועי, המחייב התמצאות בחומר וכישורים טלוויזיוניים. אבל מדוע הוא מחייב הופעה ומראה של דוגמנית? זוהי כמובן שאלה שהתשובות לה צצות מאליהן: זה מה שהקהל אוהב/רוצה/דורש, זה עניין של רייטינג, נשים יפות עם הרבה עור חשוף מוכרות וכו'. אלא שהתמיהות נותרות בעינן. למשל: למי מתכוונים כשאומרים "קהל"? מה בא קודם, דרישת ה"קהל" לעור נשי חשוף, או ההיצע שמפיק ומזין את הדרישה? וגם אם יש דרישה כזו, למה חשוב ולמי חשוב לתחזק אותה?

עם שובי לארץ, התחברו הדברים להדי העיסוק התקשורתי צנוע הממדים המתנהל בימים אלה בסוגיית הלוק של מגישות החדשות. גדי סוקניק, במסגרת כנס מקצועי של ערוץ 10, קבל על הדמיון בין מגישת החדשות תמר איש-שלום ליונית לוי, המגישה את החדשות בערוץ המתחרה, ואחר-כך התנצל. נטע אלכסנדר כתבה במוסף "הארץ" שסוקניק למעשה צודק, ושדבריו חושפים מציאות שבה "הסיכוי ששתי נשים שסובלות מעודף משקל ונמצאות בשנות ה-60 לחייהן – וגם הרבה קודם – יגישו תוכנית אקטואליה מובילה בערוץ מסחרי שווה לסיכוי שלונדון וקירשנבאום יעברו ניתוח לשינוי מין".

גם אלכסנדר צודקת כמובן. ואפשר לחדד את הדברים: לא רק נשים מבוגרות ושמנות יתקשו לקבל לידיהן הנחיית תוכנית אקטואליה, הגשת תוכנית חדשות ואפילו משרה של מבזקנית, אלא גם נשים צעירות, רזות אבל לא מספיק נאות. ולא רק בטלוויזיה המסחרית. אפילו השידור הציבורי המקרטע יכול להרשות לעצמו לערוך סינון דומה. זוהי מסננת בלתי פורמלית שכידוע אינה מופעלת, או מופעלת במידה פחותה הרבה יותר, לגבי גברים, והדברים בלי ספק אינם חדשים.

מגישות החדשות יונית לוי (מימין) ותמר איש-שלום (צילומי מסך)

נניח לשאלה, שבהחלט יש מקום לשאול, אם ראוי להרחיב את רשימת איסורי האפליה בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה (מין, גזע, דת, נטייה מינית ועוד) ולהוסיף לה גם איסור על אפליה מחמת מראה חיצוני או משקל, וננסה לדמיין תביעה של אשה נגד מעסיק טלוויזיוני על אפליה בקבלה לתפקיד של מגישת חדשות מחמת גורם שהחוק כן מאזכר – גיל. לצד האיסור על אפליה, אותו חוק עצמו מספק למעסיק הגנה חזקה. הוא כולל קביעה שלפיה אין רואים אפליה לפי העילות המפורטות בחוק, כולל עילת הגיל, כאשר היא מתחייבת מאופיים או ממהותם של התפקיד או המשרה.

וזהו בדיוק גרעין הבעיה: נראה שהדרישה המפורשת או המשתמעת מנשים – או במיוחד מנשים – המבקשות לעסוק בהגשה טלוויזיונית, לספק לא רק כישורים מקצועיים, אלא גם חזות הנחשבת למושכת ונאה במיוחד, נחזית כברורה מאליה ונתפסת בעיני רבים, וגם בעיני רבות, כמתחייבת בצדק מאופיו ומהותו של התפקיד.

הדרישה הזו ותפיסתה כטבעית מעידות על מציאות שבה כל הנשים, ולא רק הנשים המועסקות בערוצי הטלוויזיה, נתונות לבחינתה המתמדת של עין ביקורתית המעריכה את המרחק בין כל אחת ואחת לבין אמות מידה מדומיינות של הופעה חיצונית אופטימלית, שכל אשה אמורה כביכול לחתור להגיע אליהן. מציאות כזו מצמצמת את המקום שנשים יכולות לתבוע לעצמן, ומרחיבה את טווח הדרישות שהן אמורות לדרוש מעצמן. נוסף להפגנת ידע, מקצועיות וסמכותיות, נדרשת מנשות טלוויזיה דרישה עודפת – דרישת היופי.

הדרישה ליופי פועלת נגד האינטרס הנשי וגם נגד האינטרס החברתי. היא אחד מאותם חסמים, נסתרים או גלויים, המזינים את תפיסות העומק שמשמרות את אי-השוויון בין גברים לנשים ומעכבות את ההתקדמות לעבר יעד של שוויון. איני טוענת שמגישות חייבות להיות לא יפות, פשוטות מראה, שמנות ומבוגרות – אבל מציאות של שוויון מגדרי אמורה להפגיש אותנו באופן טבעי לחלוטין גם עם מגישות כאלה.