במאמר נרגש באתר זה קראה ויטה קיירס ל"אחיה העבדים" שלא לכתוב טורים או להגיש פינות בחינם. אמנם הפיתוי הוא רב, היא כותבת, אך היא משוכנעת שלטווח הארוך הדבר לא משתלם. מדוע? כתיבת טורים היא עבודה, כותבת קיירס, ועל עבודה משלמים בכסף, לא בקרדיט. אבל זה הרי משחק במילים: הגדרנו את הדבר כ"עבודה", אנחנו יודעים ש"על עבודה משלמים כסף", והנה לנו הסבר טוב מדוע אסור לנו לכתוב תמורת קרדיט.

למעשה, יחסי עבודה הם הסכם בין צדדים המחליפים ביניהם דברים בעלי ערך. הכותב מעניק לבעל המדיום את תוצר כתיבתו, ובעל המדיום מעניק לו תמורה בעלת ערך עבור הכותב. בין אם כסף, שבו יוכל הכותב לקנות ארטיק רמזור (או שלושה, אם בעל המדיום משלם טוב); בין אם קרדיט וניסיון, שיכולים להפוך שווה כסף בהתקדמותו של הכותב במעלות העיתונאות; בין אם הנאה מכך ששמו של הכותב מופיע בעיתון או שיוכל להנפיק כרטיס ביקור "ראו אותי בטלוויזיה". הנה כי כן, כיף הוא שווה ערך, ועל הנאות משלמים.

קיירס טוענת עוד כי הניסיון הנצבר בעבודת חינם לא יקדם את העובד לשום מקום, אלא רק לעוד הצעות חינם. אינני יודע על מה היא מבססת את דבריה. נער הייתי ועדיין לא זקנתי מאוד, כתבתי ב"חינם" וכתבתי בשכר, ולא התרשמתי שכתיבה ללא שכר מובילה בהכרח לעוד מאותו דבר. ייתכן שכך הדבר עבור מי שאינם מוכשרים מספיק או אינם מעוניינים מספיק להמשיך דווקא במסלול העיתונות המקצועית - אבל הטיעון שקרדיט וניסיון הם חסרי משמעות לחלוטין בעולם התקשורת, נשמע מופרך. אם ניקח דוגמה אישית, הרי אני הגעתי לכתיבה (בשכר) עבור ynet מחשבים, עד לא מכבר מקום עבודתה של קיירס, בעקבות טור (דווקא לא היתולי) שכתבתי ב"חדר 404".

קיירס גם מציעה לכותבים להשאיר את התוכן אצלם, בבלוג או במגירה, ולא למסרו בחינם לכלי התקשורת. אבל אם יש לי מסר חשוב מאוד להעביר לעולם, ואל הבלוג שלי נכנסים עשרה אנשים? כלי תקשורת ההמונים ירוויח מהתוכן שאמסור לו לו לפרסום ללא תמורה, אבל גם אני ארוויח: המוני אנשים יקראו את הגיגיי הנפלאים. כן כן, זה שווה כסף לכל דבר.

לקראת סיום הטור מודה קיירס שייתכן שדווקא הקרדיט יכול לעזור איכשהו להתקדם בחיים, אבל בטווח הארוך שיטת העבודה בחינם תפגע "לא רק בקולגות שלכם" אלא גם בכם - כי אתם תהיו כבר הוותיקים המודאגים מהעובדים הטריים והרעבים שמוכנים להחליף אתכם תמורת כלום כסף. והנה יצא לו המרצע מן השק. כמו רוב הקריאות הדואגות לרווחת העובדים, גם כאן מדובר בדאגה של המעמד המבוסס יחסית, החושש שהמעמד הרעב יגנוב לו את העבודה.

משום שפרסום וקרדיט הם שווי כסף רק עבור מי שעדיין לא זכה למשרת עוזר סגן עורך. ומה יעשו הוותיקים, אלה שהמערכת - שבאמת אין לה הרבה כסף - תשמח להחליף תמורת עובדים בחינם? ברור, אם אתה כותב מצליח, אף אחד לא ירצה להחליף אותך. אבל מה אם אתה רק כותב סביר?

עניין אחר הוא הכעס על הצעה לכותב ותיק ומוערך, הרגיל לקבל כסף על עבודתו, שיכתוב או שיגיש תמורת קרדיט ופרסום בלבד. זה כעס סביר לחלוטין, ואף אני חוויתי משהו דומה וכתבתי עליו בבלוג שלי, אבל אי אפשר לתרגם אותו לקריאה כללית לכולם שלא לקבל את הדיל. מי שדווקא רוצה להופיע בטלוויזיה, ואפילו מוכן לשלם לטלוויזיה על זה, מדוע שישמע למי שרוצה שישלמו לו עבור התענוג?

כאמור, גם אם לא תמיד בכוונת מכוון, קריאות כאלו הן בדרך כלל פעולה לקרטליזציה המונעת ממתחרים חדשים להיכנס לשוק העובדים. זוהי רק גזרה אחת במאבק רחב ההיקף הזה. גזרה אחרת נוגעת לחוקי עבודה שונים (תנאים סוציאליים, שכר מינימום, ועוד ועוד) שכולם מגִנים לכאורה על העובדים, אך למעשה מהווים רף המונע מעובדים חדשים, אלה שעבודתם אינה שווה שכר מינימום למעסיק, להשתלב בשוק העבודה.

אני לא טוען שאל לכם להתמקח ולעמוד על זכויותיכם כפי שאתם תופסים אותן. גם להתעצבן מותר. רק דבר אחד אני מבקש: עשו אתם עצמכם את השיקולים שלכם, ואל תתנו לאיש לעשות אותם בשבילכם. כיף הוא שווה כסף. פרסום הוא שווה כסף. קרדיט הוא שווה כסף. כמה כסף הוא שווה, והאם זה מתאים לכם, כרגע או בזמן אחר? את זה תחליטו אתם בעצמכם. ומה לגבי העתיד? תשתדלו להיות כותבים כה טובים כך שלא יהיה כדאי להחליף אתכם בעובדים תמורת קרדיט בלבד.