לזכור שאנחנו יהודים

במוסף "הארץ", בסיומו של ראיון שערכה דליה קרפל עם ההיסטוריון הלל כהן לרגל צאת ספרו על אירועי תרפ"ט, נשאל כהן אם הסכסוך בארץ-ישראל הוא לדעתו סכסוך דמים נצחי. "אי-אפשר לחולל שינוי במציאות ללא שינוי בתודעה", משיב כהן. "היהודים מונים כ-7 מיליון איש שחיים בארץ. זה קרה בתהליך מתמשך, בניגוד לרצונם של הפלסטינים ועל חשבונם. לכן מה שיכול לקרות זה רק שינוי תודעה שמשולב בשינוי מהותי ביחסי הכוח, בחלוקת המרחב ובזכויות השימוש במרחב".

ב"ישראל היום", העיתון שמתחייב מדי בוקר "לזכור שאנחנו ישראלים", שוללים מהפלסטינים את זכות השימוש במרחבי העיתון. לא רק מהפלסטינים שחיים בשטחים, אלא גם מאזרחי המדינה. נראה כי עורכי העיתון לקחו לתשומת לבם את הכרעת בית-המשפט העליון – אין הוכחה לקיומו של לאום ישראלי.

הכותרת הראשית של "ישראל היום" שוב מוקדשת לסקר דעת קהל ("80%: להדיח ראשי ערים המואשמים בפלילים"). הסקר, שנערך על-ידי מכון הגל-החדש, שוב דגם אך ורק את דעתם של יהודים דוברי עברית בני 18 ומעלה. העיתון, שמחולק חינם במאות אלפי עותקים, שוב מתייחס לאוכלוסייה היהודית בישראל כאל "הציבור" כולו.

"כלל הציבור הישראלי, בשונה מתוצאות הבחירות המקומיות בבת-ים, ברמת-השרון ובנצרת-עילית, אינו מוכן להעלים עין מהאשמות פליליות כלפי ראשי ערים וקורא להדיחם מתפקידם", מדווח סגן עורך "ישראל היום" אהרון לפידות. רק התכחשות עקבית ומתמשכת לקיומם של לא-יהודים במדינת ישראל יכולה להביא לכך שהביטוי "כלל הציבור הישראלי" יתייחס בידיעה חדשותית בעיתון ל-75% מאזרחי המדינה. התועבה המוסרית, שמונעת מכל מי שאינו יהודי את הזכות להביע דעה, הופכת בעיתון הנפוץ בישראל להטעיה מכוונת. ובמלה אחרת – לשקר.

"ישראל היום" משקר לקוראיו ביודעין, ולא בפעם הראשונה. בעבר סירבו עורכי העיתון להשיב לשאלות "העין השביעית" מדוע הם סוקרים אך ורק את האוכלוסייה היהודית במדינה ומדוע הם מתעקשים להתייחס אליה כאילו היתה הציבור הישראלי כולו.

משפחה טובה, חסרי דעה

אל"מ רסאן עליאן, 30.7.13 (צילום: יוסי זליגר)

עוד בשער "ישראל היום" – הכותרת "היסטוריה בצה"ל: מח"ט דרוזי לחטיבת גולני". "ישראל היום" הוא העיתון היחיד שמזכיר את המינוי בשערו. בראש עמ' 7 מדווחת לילך שובל כי אל"מ רסאן עליאן, בן 41 משפרעם, יפקד על החטיבה ויהיה "הדרוזי הראשון שימלא את התפקיד הבכיר".

לדבריה, "רסאן הוא אחד מארבעה אחים, ונראה שהרצון לתרום למדינה היה דומיננטי מאוד אצלו בבית. אחיו הגדול שירת כלוחם, ושני אחיו הקטנים משרתים כעת כקציני אג"ם במקומות שונים בצה"ל. אחד מהם, בסאם עליאן, אף שימש בעבר מפקד גדוד בחטיבת גבעתי".

למרות התרומה למדינה, בני משפחת עליאן אינם נחשבים בעיני "ישראל היום" לחלק מהציבור הישראלי ואינם יכולים להשתתף בסקרי דעת הקהל שעורך העיתון.

עוד כותרות ראשיות

"ארה"ב עקבה אחר שיחותיהם של לפחות 35 מנהיגים בעולם", נכתב בכותרת החדשותית הראשית של "הארץ", שמפאת חיסולו של המוסף הפוליטי מודפסת בחציו התחתון של שער העיתון. עופר אדרת מדווח על סמך ה"גרדיאן" כי ה-NSA קיבלה את מספרי הטלפון מפקיד באגף אחר של הממשלה. העיתון הבריטי מבסס את המידע על מסמך שהדליף אדוארד סנודן. "דובר הבית-הלבן ג'יי קרני התייחס להתפתחויות ורמז ליחס שונה שמקבלות בעלות-בריתה של ארה"ב בכל הנוגע להאזנות", נכתב בידיעה. לפי טור פרשנות נלווה מאת כתב ה"גרדיאן" ג'וליאן בורגר, החסינות מהאזנות אמריקאיות ניתנה רק לבריטניה, קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד.

"ראש המוסד לשעבר דני יתום: 'האמריקאים מאזינים גם לנו'", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". יוחאי עופר שוחח עם יתום, שאמר: "אני מדבר מידיעה שמאזינים לידידים כולל גם ישראל, לאו דווקא בתקופת נתניהו". לדבריו, "יש להם [לארה"ב] עניין לדעת מה קורה לדוגמה במשא-ומתן מבחינת ישראל ולדעת מהי עמדתה האמיתית של ישראל או מה מפריע לה בשיחות שמתנהלות".

"בתים תמורת רוצחים", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", לצד תצלום של ראש הממשלה בנימין נתניהו. כתבי העיתון מדווחים כי בשבוע הבא ישראל צפויה לשחרר 26 מחבלים, כחלק מההסכם שהוביל לחידוש המשא-ומתן המדיני. "אלו יהיו רוצחים מתועבים וארכי-מחבלים", מצוטטים "גורמים מדיניים בכירים". "השחרור הקודם עורר זעם בחוגי הימין, אך הפעם מתכוון ראש הממשלה להמתיק את הגלולה באמצעות מכרז לבניית יותר מאלף יחידות דיור בשטחים", נכתב.

"בשבוע הבא: עוד עשרות מחבלים כלואים ישוחררו", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". בעומק כותרת המשנה מוזכר: "ה'פיצוי' לימין: מכרזי בנייה ביו"ש". "עוצרים את שחרור המחבלים", מכריזה מודעה גדולה ב"מקור ראשון", הקוראת ל"שרשרת אנושית סביב כלא עופר בהשתתפות משפחות שכולות, שרים, חברי-כנסת ואישי ציבור". המודעה מתפרסמת גם ב"הארץ" ו"מעריב".

קטסטרופה

"ידיעות תל-אביב", המקומון היחיד שנותר בעיר מהרשתות הארציות שהיו בעבר לשלושת עיתונים הגדולים, מוקדש הבוקר באופן טבעי לסיקור תוצאות הבחירות לראשות ולמועצת העירייה. מהגיליון (עורך: עוז בן-יצחק) נודף ריח של שנאת זרים.

הכתבה המרכזית, על ראש העירייה רון חולדאי, נושאת את הכותרת "הוא יפנה את הזרים. אין לו הרבה אפשרויות". להערכה זו אחראי חברו ומקורבו של חולדאי, עו"ד יגאל שפירא, ששוחח עם הכתבת מירב שלמה-מלמד. "אנו עיר של כולם, עיר חופשית שמכבדת כל מי שנמצא בה", אמר חולדאי בנאום הניצחון שלו, אולם נראה שלא התכוון לכך.

"אם תיפתר בעיית המסתננים בדרום, יהיה פיתוח מסיבי של אותם אזורים שיתפנו מאריתריאים וסודאנים", מבטיח מקורבו עו"ד שפירא. "הוא יפנה אותם?", שואלת שלמה-מלמד. "אין לו הרבה אפשרויות", משיב עו"ד שפירא. "[...] חולדאי מאמין בפוליטיקה עניינית ולא בהצהרות ובסיסמאות. הוא מקווה שבשיחות עם שר הפנים, שיש שם תמיד אוזן קשבת ורצון טוב, ימצאו פתרון לבעיה. הוא מקווה שיוציאו אותם מכאן וימצאו להם פתרון במקום אחר".

המדור הקבוע בפתח המקומון, "עיר זרה" מאת זיו רביב, מביא לידיעת הקוראים פנים מגוונות של החיים בתל-אביב. הפעם מוקדש המדור לסופיה מנשה, בת 70, המתגוררת בדרום העיר וחיה בפחד מתמשך. "היא מספרת שבבניין שבו היא גרה ברחוב לוינסקי אנס פעם זר ישראלית, ויחד עם הדיבורים בחוץ היא מרגישה לא בטוחה לצאת אפילו באמצע היום", כותב רביב. "מה יקרה אם יקפצו עלי שניים-שלושה זרים?", שואלת מנשה, "מה, אני יכולה להילחם בהם?". בהמשך היא אומרת: "אני אוהבת את הבית שלי, אבל לא אוהבת את השכנים. מצדי שיבואו לפה ישראלים, דתיים, בני נוער, סטודנטים או פיליפינים. לצערי האפריקאים בבניין הזה לא נקיים. את כל הלכלוך הם מעיפים לחדר המדרגות. הם שולטים בבניין ואני מרגישה איך אני מאבדת לאט-לאט את השייכות למדינה שלי. אני לא יודעת אם אחיה עוד 20 שנה, אבל תהיה פה קטסטרופה".

בהמשך העיתון, בלב העמוד המוקדש לטור מאת יקיר אלקריב, מודפס תצלום (תומי הרפז) של כמה בני-אדם מתגודדים על שפת מדרכה. "זרים בדרום", נכתב בכיתוב התצלום. בעומק הטור קורא אלקריב ל"מהלך חקיקה מסיבי שיסדיר את מעמדם של הפליטים, ויפתור בעיקר את שאלת זכותם לעבוד". לכיתוב התצלום נבחר משפט אחר שלו – "העירייה צריכה להתפלל שחבית חומר הנפץ החברתית לא תתפוצץ לה בפנים".

"אפריקאים. הם כמעט לא פה", מציין זיו רביב בכתבה המוקדשת לשכונת קריית-שלום שבדרום תל-אביב–יפו. "בזמן ששכונות הדרום האחרות קורסות מהעומס הבלתי נסבל והבלתי אפשרי שהביאו איתם הזרים, בקריית-שלום לא מרגישים אותו. ואם זה תלוי בתושבי השכונה, וזה לגמרי תלוי, הם ימשיכו לדאוג לכך שהזרים לא ייכנסו. בטח לא במספרים גדולים".

"יש גלישה של אפריקאים מאזור התחנה המרכזית לכיוון קריית-שלום", מצוטט בכתבה העיתונאי יקיר אלקריב, שכותב לעיתון "ידיעות תל-אביב" דרך קבע. "הם עוברים את הכביש וישנים תחת כיפת השמים בפארק הקטן בכניסה לשכונה. יש בפארק משחקים לילדים שהעירייה השקיעה בהם מיליונים, ולא לזה הם נועדו. לפעמים אתה חוזר בלילה וזה לא הכי נעים, בעיקר אם אשתי חוזרת לבדה. בבוקר אני מוצא שכל הפארק מלא באפריקאים, ואז מגיע פקח של הסיירת-הירוקה ומסלק אותם בחזרה לשכונת שפירא [...] שפירא היא שכונה בצרות צרורות. היא במובן הזה המשך של שכונת התקווה, היא פשוט נכבשה ואתה מרגיש שם כמו בקונגו".

"הסיבה שאנחנו לא גרים בשפירא היא הזרים", אומר אדם המזוהה בשמו הפרטי בלבד – אבי. "שפירא מלאה בזרים, ואתה לא יכול להסתובב בה עם תינוק בערב מבלי לפחד". "אין לי שום דבר נגד האפריקאים", מציינת אתי בן-ציון, "אבל פשוט ריכזו אותם בשכונת שפירא ואותי זה מפחיד. [...] אצלנו אין אפריקאים כי יש מאבק תושבים נגד זה". "מאבק גזעני?", שואל רביב, "אני לא רוצה שהדיבור שלי יישמע כגזעני, אבל אם אנחנו רוצים לשמור על השכונה ולא להיראות כמו שפירא, אין לנו ברירה אלא להילחם. המאבק הזה מוצדק כי הוא נעשה במטרה לא להוריד את הרמה של השכונה. אין לי שום דבר נגדם, מצדי שילכו לגור ברמת-אביב".

לפי רביב, "מאבק תושבי קריית-שלום נגד נוכחותם של אפריקאים בשכונה בהחלט מצליח ומניב תוצאות". הוא מספר כי לפני שלוש שנים קרא חבר המועצה מטעם ש"ס ותושב השכונה, בנימין בביוף, שלא להשכיר להם דירות. פעילי השכונה סיכלו ניסיון של העירייה להפוך מוסד בשכונה לגן ילדים לאפריקאים ובהמשך חתמו מתווכי הדירות על מנשר הקורא לא להשכיר להם דירות בקריית-שלום. "הצלחנו לעצור את התופעה וזה משתלם לנו כי אנחנו שומרים בכך על צביון השכונה", מצוטט המתווך אלון ישראלוב. "אני לא רואה בזה גזענות", הוא אומר בהמשך ומספר כי הציע למישהי שטענה שהוא גזען שיעביר לבניין שבו היא מתגוררת שלוש משפחות של אפריקאים.

כאשר בכל זאת היו מקרים בעבר שבעלי נכסים בשכונה השכירו דירות לזרים, נכנסו לפעולה התושבים. "ברגע שיש משפחה שמשכירה, פונים אלינו ואנחנו מאתרים את אותה משפחה, מדברים איתם ומגיעים להבנות", אומרת צילה יצחק, המוגדרת "פעילה מרכזית ומי שעמדה בראש המאבק נגד כניסה של ילדי עובדים זרים לקריית-שלום".

לקראת סיום הכתבה מרואיינים בקצרה גם שני תושבי השכונה שתומכים בגישה שונה כלפי אפריקאים. מהגרי העבודה והפליטים מאפריקה, אגב, לא זוכים לפתחון פה בכתבה, ובגליון העיתון בכלל.

כפולת עמודים שלמה במקומון מוקדשת להצגת חברי מועצת העייריה החדשה. הרשימה היחידה שביקשה להציב פליט אפריקאי כמועמד מטעמה למועצה לא עברה את אחוז החסימה, כך שאין במועצה נציג לפליטים. אגב, גם ערבים אין.

מאבק הסברתי

ל"מקור ראשון" נלווה הבוקר קונטרס של תריסר עמודים הנושא את השם "ריבונות". על-פי עדותו, זהו "כתב-עת מדיני" היוצא לאור על-ידי נשים-בירוק והפורום-למען-ריבונות. את הקונטרס החדש עורך שמעון כהן (שגם ביצע את הראיונות המשולבים בו), וחברות המערכת הן יהודית קצובר ונדיה מטר.

"כחלק מהמאבק ההסברתי, מאבק המקביל למאבק המעשי להיאחזות בקרקע, אנו משיקים את 'ריבונות' כהמשך ישיר לכנסים שיזמנו ונשאו את הקריאה להחלת הריבונות", נכתב בדבר המערכת. ואכן, "ריבונות" מוקדש כולו לתימה אחת – החלת ריבונות ישראלית על כל השטחים שבשליטת ישראל. "השר אורי אריאל: לספח בלי לחשוש מהשד הדמוגרפי", נכתב בכותרת הראשית שבעמוד השער. "כל יום ללא ריבונות מקדם את המדינה הפלשתינית", מצוטטת גאולה כהן בכפולה הפותחת.

בהמשך העיתון מתפרסם ראיון עם הרבנית שולמית מלמד, מנהלת ערוץ 7. "כיום ברור לכלי התקשורת שאם הם לא ישדרו מידע או חומר מסוים, הוא ישודר במקום אחר", היא אומרת. "בעבר זה היה רק אצלנו, והיום ב"ה יש עוד כלי תקשורת". על העתיד הפוליטי בישראל אומרת הרבנית מלמד כך: "בחזון הרחוק שלי בארץ ישראל יישארו רק הערבים הנאמנים למדינת ישראל ולעם ישראל. [...] בינתיים צריך לתת פתרון ביניים אחר שבו באזורים שניתן לעשות זאת, כלומר באזור C, נחיל ריבונות, ובאזורים שלהם נאפשר אוטונומיה".

אולי בעתיד הרחוק, כשחזונה של הרבנית מלמד יתגשם ורק ערבים הנאמנים לעם ישראל ייוותרו בתחומי המדינה, יסכים "ישראל היום" לשאול גם לדעתם בכל פעם שהוא עורך סקר דעת קהל.

מקורבים

א. שלמה צזנה, הכתב המדיני של "ישראל היום", מדווח כי ה"ניו-יורק טיימס" פירסם אתמול תיקון בנוגע לשרה נתניהו. לפי דיווחו של צזנה, בכתבה שעסקה בראש הממשלה נתניהו נכללו כמה מלים על רעייתו, ועל הביקורת שכביכול מוטחת בה: "בתיקון מביע 'הטיימס' צער על 'תיאור לא מדויק של הביקורת שישראלים רבים מביעים על אשתו של נתניהו בשל מזגה', ומציין כי 'הדבר לא משפיע על גידול הילדים שלה'".

לפי צזנה, "מקורב לנתניהו סיפר כי הכתבת ג'ודי רודורן אף כתבה מכתב התנצלות לשרה נתניהו ובו הביעה התנצלות עמוקה לפניה על ההתייחסות שהופיעה באותה כתבה ועל ביקורת שאוזכרה נגדה וציינה כי מדובר ב'כשל מביך של תהליך העריכה'. לפי אותו מקור, שברשותו המכתב אך הוא לא הסכים למסור אותו, הכתבת הגדירה את הפרסום – שערורייתי" .

בתיקון שמופיע באתר ה"ניו-יורק טיימס" לא רק שאין הבעת צער רשמית, גם הנוסח של התיקון עצמו מעט שונה מזה שמובא בידיעה של צזנה. מהתרגום של צזנה ניתן היה להבין כי העיתון נסוג מהטענה שיש לישראלים רבים ביקורת על רעיית ראש הממשלה בשל מזגה, אולם התיקון המקורי קורא: "While her purported temper has been widely faulted, her child-rearing methods have not".

ב. במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מתפרסם ראיון שערך בועז ביסמוט עם ריק פרי, מושל טקסס, ובריאן סנדובל, מושל נבאדה, שביקרו בישראל לרגל כנס המים "Watec". "אדוני המושל, כיצד אתה מתרשם מישראל הפעם?", שואל ביסמוט את פרי, והמושל משיב שהאוכל טוב יותר. "האם, להערכתך, לאס-וגאס תשמור על אופייה בעוד 20 שנה?", שואל ביסמוט את סנדובל, והמושל משיב כי גם בעוד 20 שנה יהיו שם האוכל וההצגות הכי טובים בעולם. אף מלה על הימורים.

הראיון עם שני המושלים בא בעקבות ידיעה על ביקורם הצפוי, שאף היא התפרסמה ב"ישראל היום". "האם ייתכן שעשוי להיות קשר לכאורי כלשהו בין העובדה שהמיליארדר שלדון אדלסון, בעל השליטה ב'ישראל היום', הוא בעליהם של מלונות ובתי-קזינו מפוארים בעיר ההימורים לאס-וגאס שבמדינת נבאדה?", שאל אביב הורביץ בטור ביקורת התקשורת של אתר "mako". "כדי שלא תכתוב שטויות", הבהיר בפניו ביסמוט, "אני אומר לך שב-1992 או 1993 באוניברסיטת פריז 1 בסורבון, התחלתי בתואר השלישי על שיתוף הפעולה החקלאי בין ישראל למצרים, כאשר הדגש היה על מים, כך שנושא המים תמיד ריתק אותי". בתשובה לשאלת הורביץ מי יזם את הפרסום השיב ביסמוט: "אני חתום על הידיעה".

ג. בראש הכפולה האמצעית של "ידיעות אחרונות" מדווחים מתי סיבר ורז שכניק על כך שעמיתם לעיתון, הטאלנט ובעל הטור שלמה ארצי, הופיע אתמול במסגרת חנוכת האמפי-פארק של באר-שבע. "הגיע הזמן שבבירת הנגב יהיה אמפי מקצועי וגדול כדי לארח את מיטב אמני הארץ ואמנים מחו"ל", מצוטט בידיעה תושב באר-שבע שמשום מה אינו מזוהה, אף לא בשמו הפרטי.

מרבית הטקסט בידיעה מוקדשת לארצי, ובעצם לקידום המותג שלמה ארצי ומכירות הכרטיסים להופעות של שלמה ארצי. "אלפי הצופים שהגיעו אתמול לאמפי הצטרפו לכמעט 200 אלף הצופים שראו את ארצי בשבעת החודשים האחרונים בהופעותיו ברחבי הארץ – וכמובן בקיסריה. בקרוב, עם תום סיבוב הקיץ, יתחיל ארצי את סיבוב החורף המדובר שלו בזאפה, שהכרטיסים אליו אוזלים מדי שנה בתוך שעות ספורות. המכירה לסיבוב הקרוב תיפתח בקרוב", נכתב בידיעה/מודעה. הזמר עצמו מצוטט בהמשך כאומר: "אני חש שהגיעה העת להצטמצם לאינטימיות, לחכות לגשם ולהידחס כולנו בזאפה".

ד. במדור "פינג-פונג" שבמוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מראיין רז שכניק את הזמר אביב גפן, הזוכה דרך קבע ליחס חיובי מהמוסף. בתשובה לשאלה על ביקורות שקיבל לאורך חייו אומר גפן: "עיתונאים יכולים לכתוב עלי מה שרוצים, החיים כבר יתבעו אותם".

ענייני תקשורת

ב"דה-מרקר" כותבים נתי טוקר ויסמין גואטה על חלקו של העיתונאי יואב יצחק בעימות שבין משה בובליל ליגאל זליכה. הקריאה מומלצת.

בשער האחורי של "ידיעות אחרונות" חושף העיתון כי גם את הדיווחים שלו על חברת אוסם מומלץ לקחת בתקופה הקרובה בעירבון מוגבל. "במסגרת הפרויקט 'שולחן משפחתי' חברנו יחד, קבוצת אוסם, 'ידיעות אחרונות' ו-ynet כדי ליצור שינוי באורח החיים של המשפחה הישראלית ולעודד ארוחת ערב משותפת באמצע השבוע", נכתב שם.

במדור שבמוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מספר חנוך דאום כיצד התחזה במשך כמה שעות לסטנלי פישר וגרם לעיתונאי כלכלי לחשוב לרגע שהנגיד היוצא מדבר על אשכיו.

בשבועון "טיים אאוט – תל-אביב" נפרד נועם שיזף מבית "מעריב". "ארגונים ואנשים דומים הרבה יותר למבנה הפיזי שבו הם שוכנים ממה שאנחנו נוטים לחשוב", הוא כותב. "עם השנים, ובמקביל לאנרכיה הניהולית וההפסדים במאזנים, העמיקה גם המהומה הארכיטקטונית בבניין. כל הנהלה שהגיעה ל'מעריב' החליפה את הרצפה, התקינה קירות גבס, ניערה את השטיח במשרדי העורך הראשי, סגרה מעברים ופתחה אחרים, עידכנה את התמונה שעל הכרטיסים המגנטיים והציבה דלתות זכוכית במקומות מועדים לאסון, שגם לא איחר לבוא [...] להערכתי, המהומה המרופטת הזאת היתה סוד כוחו של העיתון, שבשנותיו האחרונות ניזון רק מהחירות והמקוריות של העובדים שלו, ולא משום נכס אחר. 'מעריב' היה מקום כיפי כי אפשר היה לעשות בו הכל; הקוראים נטשו ממילא ולעורכים לא היה אכפת".

במוסף "סופשבוע" של "מעריב" נפרד מהעיתון יהונתן גפן אחרי 40 שנה. בראש הטור האחרון נכתב: "לחגי מטר, בהערצה".