שני אירועים חשובים התרחשו השבוע בהקשר למלחמת יום הכיפורים, במלאות לה 39 שנה: פרסום פרוטוקולים מדיוני ועדת אגרנט, שהתנהלו בתחילת 1974, ויציאתו לאור של ספר פרי עטו של ההיסטוריון יגאל קיפניס, "1973 – הדרך למלחמה". פרסום הפרוטוקולים מדיוני הוועדה חיזק את התחושה כי זו תלתה את מחדל מלחמת יום הכיפורים באי-התייחסות הולמת למידע שהגיע בתקופה שלפני המלחמה, והעיד כי הסורים והמצרים עלולים לפתוח במעשי איבה. ספרו של קיפניס משחזר את התקופה שקדמה למלחמה, כאשר ממשלתה של גולדה מאיר דחתה את הצעות השלום של הנשיא סאדאת, מתוך תחושה כי איומו בעימות צבאי ריק מתוכן.

ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין משוחחים עם חיילים ברמת-הגולן, 21.11.73 (צילום: רון פרנקל, לע"מ)

רפי מן, שסקר כאן את ספרו של קיפניס, סיים את מאמרו בשאלה אם העיתונאים מודעים לתפקידם במארג היחסים עם הממסד הפוליטי ואינם משמשים רק "להקת עידוד לבעלי השררה", תוך שהם זונחים את ייעודם. מאמר זה מבקש להתייחס לדבריו של מן מהיבט אמפירי ולשפוך אור על חלקה של העיתונות העברית בהתנהגותה של ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בפרוטוקולים של ועדת אגרנט ובספרו של קיפניס.

טענתי היא כי באווירה ששלטה בשנים שלפני המלחמה בעיתונים הגדולים בארץ – שהושפעו מצה"ל ומהדרג המדיני והשפיעו עליהם – לא היה סיכוי שהמידע על מלחמה ממשמשת ובאה יזכה ליחס ראוי ומקצועי, וכי לא היה גם סיכוי להצעותיו של סאדאת לזכות ליחס דומה. זאת, בשל הזלזול בנשיא מצרים בכל העיתונים הגדולים בישראל והתחושה כי זמנו בשלטון קצוב, וכי אין הוא מסוגל למהלך מנהיגותי כגון מלחמה בישראל. העדויות לכך רבות, ומאמר זה מבקש להתמקד בכמה מהן.

בשל איומי סאדאת, במהלך הפסקת האש שלאחר מלחמת ההתשה, כי ישוב למסלול המלחמה, כתב משה ז"ק ב"מעריב": "למעשה זהו אולטימטום ללא כיסוי [...] משטרו חלש מכדי שיסתכן באיזו הרפתקה שהיא". על-פי ז"ק, פתיחה במלחמה על-ידי סאדאת "עלולה להסתיים בעליית הקצינים שבתעלה על קהיר, כדי להחליף את השלטון המוליך אותם מדחי לדחי" (6.11.70). בינואר 1971 ניתח הגנרל האמריקאי ס"א מרשל, במאמר שצוטט ב"מעריב", את אישיותו של סאדאת בהשוואה לנשיא המנוח נאצר ובהקשר לאפשרות כי יורה על חציית התעלה במסגרת מלחמה נגד ישראל. הוא קבע: "סאדאת, שהוא פחדן יותר, חסר קסם אישי ודינמיות, ודאי שאיננו מסוגל ללכד את ההמונים למעשה ייאוש" (17.1.71). יעקב ארז, הכתב הצבאי של העיתון, קבע כמעט שנה אחר-כך ביחס לאיומי סאדאת לצאת למלחמה: "כשסאדאת וחבריו מדברים על מלחמה, הם מדברים בנשימה אחת גם על מיליון קורבנות, אבל מי שברצינות מתכונן למלחמה, מי שברצינות מאמין בהצלחה במלחמה, אינו מדבר על מיליון קורבנות" (31.12.71).

מגמת הזלזול בנשיא המצרי החריפה ככל שהתקרבה מלחמת יום הכיפורים. ב-7 באוגוסט 1972, בתוספת לקביעתו של זאב שיף ב"הארץ" כי "מעולם לא היה מצבנו הבטחוני כה טוב", הוא איבחן גם כי "במקביל לכך, נמצא כיום העולם הערבי מפולג ומפורד וחסר לו מנהיג מרכזי בעל שיעור קומה". פחות מ-11 חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים פסק עודד זראי, הפרשן לענייני צבא של "הארץ", תחת הכותרת "מעמד סאדאת הולך ונחלש": "אין ספק שהודות לכל אלה חגג סאדאת בימים אלה את יום השנה השני להשבעתו כנשיא, אך נראה כי סיכוייו לחגוג יום זה בשנה הבאה הולכים ונחלשים" (19.11.72). שיף הוסיף לכתוב באפריל 1973 על איום ישראלי להנחית מהלומה בתגובה לפעילות מלחמתית מצרית: "ברור כי יכולתו של סאדאת לעמוד במהלומות כאלה קטנה לאין ערוך מזו של קודמו, נאצר" (5.4.73).

בשלהי אפריל 1973 כתב איש "ידיעות אחרונות", יהושוע חלמיש, דברים המשלבים בין התפיסות הרווחות על מנהיגותו החלשה של סאדאת, נטייתו לקיצוניות כדי למצוא חן בעיני צבאו וזמנו הקצוב בשלטון: "למרות שאין לו כל סיכוי לניצחון, אפילו חלקי, במלחמה – יצטרך נשיא מצרים להורות בסופו של דבר על פתיחה באש, ולא – ייאלץ לפרוש" (24.3.73).

תרומתו של המזרחן ד"ר שמעון שמיר למצב הרוח הלאומי באותה תקופה מעניינת אף יותר, מאחר שהיה לא רק איש אקדמיה מוערך, אלא אף שימש במילואים חוקר באמ"ן, ועליו הוטל לסכם הערכה על אישיותו של סאדאת. הוא כתב באמצע שנת 1972 על סאדאת, טיב מנהיגותו והסכנה לשלטונו את הדברים הבאים: "אין מנוס מן המסקנה שהסתלקותו של הנאצריזם השאירה אחריה חלל ריק שאין ברוח משטרו של סאדאת למלאו. המצב שנוצר הוא המצב הקלאסי של ערב השתלטות הצבא: השפלה לאומית, תחושה של אזלת-יד, קיפאון חברתי-כלכלי, ראשיתה של תסיסה סוציאלית ופרגמנטציה פוליטית, והנהגה נלעגת ונעדרת סמכות" (18.5.72).

יש לומר לזכותה של העיתונות העברית כי היא לא היתה היחידה שזילזלה בנשיא מצרים. גם העיתונות הזרה נהגה כך, וצוטטה בעיתונות העברית. בתחילת יוני 1972 צוטט בישראל העיתון "אל-נהאר" הלבנוני, שדיווח על "אווירה של מרד גלוי נגד הנשיא סאדאת" בצבא מצרים. לדברי העיתון, בחיל האוויר הגיע המצב לשלב של "מרידה בלתי מוכרזת" נגד הנשיא ("ידיעות אחרונות", 10.7.72). כתב העיתון "אובזרבר" צוטט מעט אחר-כך כמי שמעריך: "כת צבאית עלולה לסלק את סאדאת מהשלטון" ("ידיעות אחרונות", 23.7.72).

באותו יום ציטט כתב "ידיעות אחרונות" בפריז את העיתון "פראנס סואר", שציטט "קצין מצרי בכיר" שהשתתף ב"כמעט הפיכה צבאית נגד סאדאת", שתכליתה, לדברי הקצין, להדגיש לנשיא מצרים את היקף הניכור שהצבא המצרי חש כלפי הסובייטים. לדברי הכתב הצרפתי, סאדאת בכה במעמד זה והזכיר לקצינים כי נאצר הוא שהביא את הרוסים למצרים ("ידיעות אחרונות", 23.7.72). כתב העיתון "דיילי טלגרף" בקהיר ציין חודשים אחדים אחר-כך: "פיקוד התובלה האווירית המצרית קורקע אחר גילוי נסיון ההפיכה נגד אנואר סאדאת" ("מעריב", 23.11.72). באוגוסט נמסר על-ידי סוכנות הידיעות יונייטד-פרס בקהיר כי במאי "סוכל מרד נגד סאדאת שביצעו חיילי 'הכוח המיוחד' בסיוע מסוקים" ("ידיעות אחרונות", 1.8.72).

חיים פרנקל חקר את תפקודה של העיתונות העברית בנושאים הקשורים בחזית המצרית (1968–1973). הוא דוקטורנט בחוג לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן, מלמד במסלול האקדמי, המכללה למינהל, ובמכללת כנרת בעמק-הירדן. היה הכתב הצבאי של סוכנות הידיעות עתי"ם בשנים 1995–2005