קבלת אחריות היא תופעה נדירה בישראל. בדרך כלל בשעת תקלה, תאונה או אסון מעדיפים לגלגל את האשמה על מישהו אחר, לפעמים בסיוע של יחצנים ועורכי-דין. כך קרה בשנים האחרונות אחרי השריפה בכרמל, מלחמת לבנון השנייה, הבור בתקציב ובמקרים רבים אחרים. אבל מי שמבקש להבין את עוצמת הטראומה של מלחמת יום-כיפור יכול למצוא אותה בהתבטאויות של עיתונאים לאחר המלחמה. היו אלה ימים של חשבון נפש מקצועי והכאה על חטא.
סימנים ראשונים לכך נמצאו בספר "המחדל", שראה אור כחודשיים לאחר תום המלחמה. הספר נועד להציג את מחדלי ההנהגה, והמוטו שלו היה שירו הנוקב של ביאליק "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם". אבל שבעת מחבריו של הספר – העיתונאים ישעיהו בן-פורת, יהונתן גפן, אורי דן, איתן הבר, חזי כרמל, אלי לנדאו ואלי תבור – ידעו שגם להם עצמם היתה אחריות למחדל.
היו בינינו, כך כתבו, "גם כאלה אשר כתבו בעיתוניהם בשנים האחרונות טורי טורים שהאמינו בהם, ותרמו באמצעותם, שלא ביודעין, לשאננות, לזלזול באויב, לביטחון העצמי המוגזם, להתעלמות מהמציאות ולשאר המרכיבים שהצטרפו יחד למה שמכונה כיום 'המחדל'. ייתכן מאוד שלא תמיד מילאנו את חובתנו כעיתונאים, ומשום כך אנו נושאים באחריות לא פחות – אבל גם לא יותר – למה שאירע".
כמה מכותרות הפרקים בספר התאימו לא רק לגולדה, דיין ושאר מנהיגי המחדל. את "הכתובת היתה על הקיר", ו"עיניים להם ולא יראו" אפשר היה בהחלט לייחס גם לעיתונאים. אחד הפרקים מעגן את שורשי המחדל בשכרון הניצחון בצה"ל ובציבור בתום מלחמת ששת-הימים. מתוארים שם קצינים "שהשתכרו מיין הפרסום" והפכו לכוכבי לכת חברתיים שאי-אפשר לוותר עליהם במסיבות קוקטייל או בפתיחת תערוכות. המירוץ המטורף של המפקדים אל התהילה התנהל, כך כתבו, "בעידודם הבלתי מבוטל של העיתונאים והמו"לים למיניהם".
כריכת "המחדל", 1974
פרק שלם, "חזון העצמות היבשות", מוקדש לכשלי ההסברה – ולחטאי התקשורת. הממשלה וצה"ל מואשמים במאמץ להסתרת האמת שהוביל למשבר אמון חמור בקרב הציבור. אבל העיתונות אינה פטורה מאחריות, בעיקר משום שעד המלחמה זכה צה"ל "לפינוק מיוחד מצד אמצעי התקשורת בישראל". זה היה צירוף של התמוגגות עיתונאית בלתי פוסקת בנוסח "התותח הישראלי הראשון" לצד הפיכתו של צה"ל ל"פרה קדושה שאסור לאזרחים הבורים בענייני צבא להתערב בו או לבקר את ראשיו".
מי שמתח ביקורת על צה"ל, כמו "העולם הזה", נענש בכך שבניגוד לעיתונים ושבועונים אחרים, צה"ל חדל לרכוש אותו עבור יחידות. רק כתבים שזכו לאישור צה"ל יכלו לכהן ככתבים צבאיים, והיתה כמובן ועדת העורכים, שבה "קנו את לב העורכים" ויכלו לבקש מהם למנוע פרסום ידיעות שלא היו לרוחו של הצבא. הממסד ביקש, העיתונות השפילה ראש בהכנעה.
אחר-כך, בינואר 1974, התכנסה מועצת העיתונות לשורה של דיונים על לקחי המלחמה. "אנחנו חייבים לעשות חשבון נפש אם מילאנו את חובתנו בתקופה שלפני המלחמה", אמר שם דניאל בלוך, עיתונאי מלב לבו של הממסד, איש "דבר". "האם העיתונות מילאה את חובתה בחשיפת בעיות, עיוותים, ליקויים ומחדלים בתחומי הביטחון, או שמא גם אנו היינו שותפים להנחה שבמערכת הביטחון ובצה"ל הכל בסדר, הכל שונה ממה שמתרחש במגזר האזרחי? דומני שיותר מדי עמדנו דום כל אימת שהזכירו את המלה 'ביטחון'. העיתונות התייחסה לביטחון כאל 'פרה קדושה'".
בלוך דיבר על התנהגות התקשורת בכלל ועל התקופה שקדמה למלחמה בפרט. "העיתונות הצניעה את הידיעות על מה שהתרחש במצרים ובסוריה בין ראש השנה ליום הכיפורים. קיבלנו, ללא ערעור, את ההערכות הרשמיות, משום שלא פיתחנו בתחום הבטחוני כלי בדיקה, ביקורת וחשיבה עצמאיים, ומשום שסמכנו אוטומטית כי יש מי שיודע ויש על מי לסמוך בעיניים עצומות", אמר.
ספר השנה של העיתונאים תשל"ד (עיצוב שער: מאיר עוזיאל, צילום השער: שבתאי טל)
נוח מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", הודה כי באימוץ דברי ההרגעה של בכירי צה"ל ערב המלחמה תרמה העיתונות לאווירת השאננות. "ניתן לקבוע כיום כי למדיניות זו של השתקת העיתונות יש חלק לא מבוטל ביצירת המחדלים", אמר מוזס. הוא סיפר כי כאשר החל עיתונו לסקר משפטים בבתי-דין צבאיים, ניסו גורמים בצה"ל להפעיל לחץ שלא להרבות בדיווחים כאלה, שכן הדבר יפגע בדימויו של צה"ל. "כיוון שבאותם ימים קיבלנו כולנו כמעט ללא עוררין את הנימוק של 'ביטחון מקודש', נענינו חלקית לבקשה זו. זה היה שיקול מוטעה", הודה מוזס.
חריף ממנו היה מו"ל "הארץ" גרשום שוקן. לזכותו צריך לומר שהרבה לפני רעידת האדמה של אוקטובר 1973 הוא היה בדרך הכלל הילד הרע של ועדת העורכים וסירב לא פעם להצטרף להנהוני ההסכמה של עמיתיו. "העיקרון שעליו מושתתת העיתונות הוא שפרסום אינפורמציה שמעניינת את הציבור הוא לטובת הציבור", אמר שוקן. "המחדל היסודי שלנו הוא שהעיתונות הישראלית חדלה להאמין בעיקרון שעליו מושתת עצם קיומה".
"ענייני ביטחון הם הנושא היחיד שבו העיתונות לא מסוגלת למלא את תפקידה ולהביא אינפורמציה לציבור ולאפשר ויכוח והבעת דעה על יסוד האינפורמציה [...] אילו יכולנו לכתוב בענייני ביטחון כמו בעניינים כלכליים ופוליטיים, לא היינו מופתעים [...] השיטה הזו לא היתה נכונה, ועל העיתונות לדרוש את ביטול הצנזורה ולהיות חופשית בנושא הביטחון. הצבא צריך לדאוג לסודיות, אבל העיתונות צריכה להיות חופשית ומסוגלת למלא את תפקידה כמו בשטחים אחרים".
אריאל שרון, חיים בר-לב ומשה דיין במהלך מלחמת יום-כיפור (צילום: יוסי גרינברג, לע"מ)
הפרשן הצבאי של "הארץ", זאב שיף, אמר כי העיתונות אינה יכולה להאשים את דובר צה"ל והצנזורה במה שהתרחש לפני המלחמה, אלא להכות על חזה עצמה. "אנחנו בנינו עגל זהב, ונותני הבסיס זו ועדת העורכים", אמר שיף. "ועדת העורכים ידעה מה קורה, והכתבים הצבאיים לא ידעו".
משה ז"ק, מבכירי "מעריב", סיפר על קצין שהגיע אליו לאחר המלחמה כדי לתאר את המחדלים שהיו במעוז שבו שירת על שפת תעלת סואץ. הוא התעקש למסור את המידע על אף שידע שהוא עלול לעמוד לדין על כך. "לשמע דברי הקצין הצעיר", סיפר ז"ק, "חשבתי לרגע מה היה קורה אילו היתה העיתונות נוהגת לפני מלחמת יום-הכיפורים כמוהו, והיתה נוטלת על עצמה סיכונים של התרעה על אי-כוננות מספקת, על מחסור, על תלונות שנשמעו מפי חיילים בין שתי המלחמות. כך אולי היינו מסייעים לתיקון הדברים, ולא היינו מגיעים לכך שמחדלים אלה יתגלו לנו ולצבא כולו בעצם ימי המלחמה המרים [...] אילו פירסמנו תלונות קטנות של חיילי המילואים שלא מצאו את הציוד בימי הרגיעה היינו מזעיקים את האחראים להידרש לתופעות אלה והדברים היו מוצאים את תיקונם ברוב המקרים".
גם ז"ק, כמו מוזס, הסביר מה עמד בבסיס התנהגותה הכנועה של העיתונות מול צה"ל. "ראינו את עניין המורל של הצבא כערך עליון", נימק. "משום כך נכנענו לעצותיו של הצנזור לא להבליט את המחדלים הקטנים, ומשום כך אולי איפשרנו את הצטברותם של המחדלים הקטנים לערימה גדולה של מחדלים".
אבל מהמשך דבריו של ז"ק היה אפשר להבין כי גם אם היה שוקל זאת, ספק אם בסופו של דבר היו פרטי המחדלים רואים אור. בכך חשף את מערכת השיקולים של בכירי העיתונות עד מלחמת יום-כיפור – ובמידה לא מעטה גם אחריה. "עלינו להביא בחשבון שהמורל של הצבא גם הוא נשק", אמר ז"ק, "הפגיעה בצה"ל, הדגשת הצללים בו, פוגעת בכוח הלחימה שלו [...] אין אנו יכולים להתעלם מכך שהמלחמה המודרנית כוללת גם לחימה פסיכולוגית".
לא רק המורל היה ערך חשוב בקרב העורכים בני דורו של ז"ק, אלא גם "התפקיד החינוכי" של העיתונות. "התפקיד הראשוני של העיתונות הוא גילוי האמת. אבל אין זה התפקיד היחיד. העיתונות ממלאה גם תפקיד, במודע או שלא במודע, בחינוך העם, בליכוד החברה ובגיבושה. משום כך היא חייבת ליטול על עצמה גם סייגים הדרושים לשלומה של החברה שבה היא פועלת", אמר ז"ק.
שער הספר "רעידת אדמה באוקטובר" של זאב שיף, עיצוב: קרמן/קרמן
ז"ק לא היה לבד בהצגת עמדה זו. מתוכן הדיונים, שפורסמו באותה שנה ב"ספר השנה של העיתונאים" בהוצאת אגודת העיתונאים בתל-אביב, עולה כי כמה מהמשתתפים לא היו מודאגים מכשלי "העיתונות המגויסת" שקדמו למלחמה. הכעיסה אותם אווירת הנכאים שיצרה, לטענתם, התקשורת במהלך הקרבות ומאז הפסקת האש, כאשר לא חדלה לדווח על קשיים ובעיות. "העיתונות ממש דיפרסה את הציבור. מה זה המזוכיזם הזה?", תקף אחד החריפים במבקרי העיתונות בדיון, הרב ישראל לאו. "דוגמה למחדל: מראשית ימי הקרבות התפשטה שמועה קודרת על אונס ושחיטה של כ-15 חיילות בשארם א-שיח'. ולא קם עיתונאי אחד שייטול על עצמו חובה להתחקות אחרי שורשי השמועה ולגלות מה שידוע כבר כיום כי הכל עורבא פרח".
את התביעה לדאוג למורל דחה בלוך בתוקף: "תפקידה המרכזי של העיתונות הוא מסירת אינפורמציה מדויקת, של חשיפת האמת, ועליה להיות גורם מתריע ומבקר. אמירת האמת היא גורם מחנך ראשון במעלה והיא התרומה למורל הלאומי. עידוד מורל אין משיגים על-ידי טיוח, הסתרת העובדות ואמירת חצאי אמת".
הניתוח החד והביקורתי ביותר של תפקוד העיתונות הושמע בדיון על-ידי פרופ' שלמה אבינרי. לדבריו, בכל הנושאים האזרחיים פעלה העיתונות על-פי הדגם של מדינה דמוקרטית והעבירה כל נושא תחת שבט ביקורתה, "אולם בתחום הביטחון וכל מה שנובע ממנו התנהגות העיתונות הישראלית דומה יותר מדי להתנהגות במשטר טוטליטרי", אמר אבינרי.
"מקצועו של העיתונאי", הדגיש אבינרי, "מחייב אותו לגלות את האמת, וזה כולל גם את האמת הבלתי נעימה, בתנאי שהוא משוכנע שזו האמת ושבדק את העניין לפי מיטב אפשרויותיו. עיתונאי שמתוך שיקולים כלשהם – נאמנות למדינה, למפלגה, לאישיות, לצור ישראל – נמנע מלעשות כן, מאבד למעשה את המנדט אשר הציבור נתן בידיו".
חשבון הנפש העיתונאי בעקבות טראומת אוקטובר אכן נתן את אותותיו. הוא הביא לשינויים מסוימים בסיקור נושאי הביטחון, כפי שבאו לביטוי, בין היתר, ערב מלחמת לבנון הראשונה ובפרשת קו 300. אבל יותר מפעם עדיין צצות בתקשורת המחוות הישנות, נוטפות ההערצה והאמון הבלתי מוגבל בצה"ל ובמפקדיו, בלי טיפה אחת של ספקנות, חקרנות או ביקורת. ברגעים כאלה כדאי לשוב ולקרוא את הדברים שנאמרו לפני 40 שנה. הם רלבנטיים תמיד.