לא ברור איך זה קרה, אבל יצא לי לראות פרק של "מעושרות". השתלשלות העניינים המדויקת שהובילה אותי לשבת מול התוכנית עדיין בבדיקה, ובכל זאת, איני מצטער על כך.

כמי שכותב על תקשורת זה זמן מה, אני מודע לכך שיש צורך להיזהר בעת שיפוט של יצירה טלוויזיונית. בין אם אהבתי אותה ובין אם לאו, קבוצה גדולה של אנשים השקיעה את מרצה, את ימיה ולעתים גם את לילותיה כדי להפיק אותה, ולו משום כך יש לנהוג מידה של איפוק וזהירות בשעה שאתה כותב עליה. עובדה זו גורמת לי להתלבטות אמיתית בשעה שאני תוהה ביני לבין עצמי אם השם המתאים ל"מעושרות" הוא "אשפה עילית".

איני מכחיש שיש משהו מעליב בצירוף "אשפה עילית", וזו לא כוונתי, אך אני מתקשה למצוא תיאור מתאים יותר לז'אנר: לכאורה דוקו-ריאליטי, מקצועי, מלא חשיבות עצמית, נעשה על-ידי יוצרת מוכרת, מוערכת ובעלת קבלות, אורנה בן-דור, אך בפועל מתחרה בגאווה וללא כל רגשי נחיתות בתוכניות הריאליטי הנידחות, המגוחכות והמטופשות ביותר שמוקרנות בערוצי הטלוויזיה הנידחים, המגוחכים והמטופשים ביותר בארה"ב. "מעושרות" היא ה-white trash שלנו, רק שבמקום להציג את הטראש מהצד העני של הסקאלה, מוצג הטראש מהצד העשיר שלה. זה לא באמת משנה; אשפה היא אשפה.

איני מעוניין לנתח את התוכן של הפרק שראיתי. קשה לי גם להאמין שזה מעניין מישהו. הדבר היחיד, לפחות בעיני, שראוי להתעכב עליו הוא טכניקת היצירה של בן-דור, במאית ועורכת התוכנית.

במסגרת חוקי הז'אנר נהוג לצלם את המתמודדים "בזמן אמת" כאשר הם מתמודדים עם אירוע, מצב או משימה, ואז, בשלב העריכה, להכניס את עדויותיהם בסוף הסצינה או במהלכה. העדויות האלו מספקות רובד נוסף, מעין פרספקטיבה של המתמודדים, שמספרים למצלמה על ההתמודדות שלהם כפי שחוו אותה בעצמם. כך אנחנו רואים את מתמודדי "הישרדות" מנסים להשיג את פסל החסינות, ובזמן שאנחנו במתח מי ינצח, אנחנו מקבלים מהם פרשנות על כמה היה להם קשה, מה עבר בראשם, מה הם חשבו על המתחרים האחרים וכדומה. הטכניקה הזו קיימת כמעט בכל ריאליטי שאפשר להעלות על הדעת ("דה-ווייס", "המירוץ למיליון", "מאסטר שף" וכן הלאה).

בן-דור לקחה את הקונספט העריכתי הזה, הכפילה אותו ב-400 ואז העלתה אותו בריבוע. כך למשל לאה, או ניקול או ג'ניפר או מי שזו לא תהיה, רבה עם לאה או ניקול או ג'ניפר או מי שזו לא תהיה. זו הסיטואציה. הן רבות. כעבור חמש שניות קאט לחדר שבו כל המשתתפות יושבות כשהן מביטות בטלוויזיה ורואות את עצמן רבות. חולפות עוד חמש שניות, וקאט לעדות של אחת מהמשתתפות, שמספרת למצלמה מה היא חשבה על החברה שלה שאיתה היא רבה. חולפות עוד חמש שניות ושוב קאט, לחדר שבו כל המתמודדות יושבות מול הטלוויזיה וצופות באותה המתמודדת שמספרת מה היא חשבה על זו שרבה איתה (קאט וזום על זו שהיא רבה איתה). קאט לקטע שבו המשתתפות צועקות זו על זו אחרי שהן שמעו מה זו אמרה על זו. קאט חזרה לסצינה המקורית. הן עדיין רבות. קאט לעדות של המשתתפת השנייה. עכשיו היא מספרת מה דעתה על המשתתפת הראשונה. קאט לחדר שבו הן צופות בטלוויזיה. בן-דור יושבת על כורסה כשעל פניה הבעה של מי שהרגע נמסר לה שהיא תצטרך להכריז שרבין קם לתחייה ושוב נרצח. היא שואלת את המתמודדות, "מה חשבתן על זה?". צעקות בחדר. קאט לעדות של משתתפת שלישית. עכשיו היא, שכלל אינה קשורה לעניין, מספרת מה קרה בחדר שבו המשתתפות ישבו וראו בטלוויזיה את העדויות של שתי המשתתפות שדיברו על הריב שהתרחש קודם לכן. היא מתארת מה היא חשבה כאשר היא ראתה אותן רבות לאחר שהן שמעו מה הן אמרו זו על זו לאחר שהן רבו. קאט לראיון אישי של בן-דור עם אחת המתמודדות. היא אומרת שקשה לה. קאט חזרה לריב המקורי. קאט לחדר שבו הן צופות בטלוויזיה. בן-דור. מוזיקה דרמטית. קאט.

כל המהלך הזה נדחס לדקה חצי, שכן כל קטע חתוך מחזיק לא יותר מחמש, אולי עשר שניות. בסופה של הדקה וחצי מתחילה דקה וחצי חדשה, שגם היא מורכבת מעריכות על גבי עריכות שהן מחשבות על רפלקציה על אירוע שהוקרן למטרות רפלקציה ואשר בסופו עושים עליו רפלקציה בהנחייתה של בן-דור, שמבקשת מהמשתתפות לומר לה מה הן חושבות על מה שקרה רק כדי שאחר-כך הן יוכלו לדבר אל המצלמה ולספר מה הן חשבו כאשר הן אמרו מה הן חושבות על מה שהן חשבו שקרה.

למה לעשות את זה? מה הסיבה? אולי זו הדרך הסופר-מתוחכמת של בן-דור לרמוז לצופה שהוא צופה ביצירה טלוויזיונית משוכללת, פליני בישראל, שיש בה רבדים וזרמים תת-קרקעיים של עומק שלא ניתן לתפוס אלא בצפייה שנייה ושלישית. אולי. אולי הטכניקה הזו היא ניסיון פוסטמודרני ממזרי לומר שאין אמת. שבכל אמת של מישהו מסתתר גרעין של שקר שהוא ביטוי משתקף של האני במראה העקומה של האני האחר שתופס רק מרכיב בתוך האמת האישיותית של העצמי החשוף של עצמו. אולי.

לצערי אני לא יודע את התשובה. כל שאני יודע הוא שהסצינות ב"מעושרות" בנויות כמו המשפט האחרון – הן חסרות כל משמעות, אך נראות מה-זה מרשימות. הוא שאמרתי: "אשפה עילית".