בטריטוריה שלנו
בעקבות הנוהג של "ישראל היום" לפרסם סקרי דעת קהל המציגים את עמדתם של יהודים דוברי עברית בלבד, ובעקבות הנטייה החוזרת במערכת העיתון להגדיר את תוצאות הסקרים הללו כעמדת "הציבור", נשלחו לפני שבועיים שתי שאלות למערכת העיתון: 1. מדוע לא יפורסמו ב"ישראל היום" תוצאות סקרי דעת קהל שנערכו בקרב כלל אזרחי או תושבי ישראל? 2. למצער, מדוע לא ידייקו הכותבים ויימנעו מלהציג את התוצאות כאילו הן משקפות את עמדות "הציבור" כולו, בעוד שכחמישית ממנו אינה מקבלת ביטוי בתוצאות הסקרים?
ב"ישראל היום" סירבו להשיב. לו היה מדובר בסקר, אפשר היה למקם את היהודי דובר העברית עמוס רגב בקבוצת ה"לא השיבו". כיוון שאין מדובר בסקר דעת קהל, ניתן להתרשם שרגב אינו חסר דעה. לא רק על-פי סקרי העבר שפירסם עורך "ישראל היום", אלא גם לנוכח הסקר שמתפרסם בעיתונו הבוקר.
"75%: נחסן את ילדינו", לשון הכותרת בראש שער "ישראל היום" הבוקר. הכפולה הפותחת מוקדשת להחלטת משרד הבריאות לחסן את כל ילדי ישראל, יהודים, מוסלמים, נוצרים ואחרים, מפני מחלת הפוליו. בכפולה מוצגות תוצאות סקר דעת קהל שנערך בקרב מדגם אקראי מייצג של 500 מרואיינים מהאוכלוסייה היהודית דוברת עברית בגילי 18 ומעלה. הכותרת שמתנוססת מעל תוצאות הסקר: "73.8% מהציבור: מודאגים מנגיף הפוליו".
נגיף הפוליו אינו יודע להבחין בין דוברי עברית לערבית, בין יהודים למוסלמים ונוצרים, אבל חברת הסקרים הגל-החדש חכמה יותר, ומספקת למערכת "ישראל היום" את העמדות בקרב כארבע חמישיות מאוכלוסיית הבוגרים במדינת ישראל בלבד. אפליה כזו, המלווה בהטעיה ("הציבור" במקום "הציבור היהודי") היא שערורייה עיתונאית מתמשכת בלי קשר לנושא הסקר. המקרה של חיסונים מפני פוליו הוא רק דוגמה מייצגת.
"מדינת ישראל היא אזור אפידמיולוגי אחד", מצוטט בידיעה המרכזית של "ישראל היום" מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' רוני גמזו. "לא היה מצב בעבר שבו חיסנו באזור אחד ובאזורים אחרים לא חיסנו. ילדי הדרום מבלים במרכז ולהפך, לבדואים בדרום יש משפחות בצפון ובשרון. אין ברירה אלא להרחיב את החיסון לכל הארץ".
שרת הבריאות יעל גרמן (צילום: פלאש 90)
לפי ידיעה נוספת בכפולה הפותחת, מאת מיטל יסעור-בית-אור, מאז ה-11 ביולי נמצא נגיף הפוליו אך ורק בביוב ברמלה ובלוד, ונראה שהוכחד מהביובים של היישובים שבהם נמצא בשבועות קודמים – אשדוד, קלנסואה, ג'לג'וליה וכפר ברא. בעוד ששיאנית החיסונים היא ירוחם (31% התחסנות), ברהט התחסנו רק 12% מהילדים. "קשה לי עם שיעור החיסון הנמוך ברהט", מצוטט גמזו בידיעה.
כפי שניתן לראות, אפילו מהבחינה האתנוצנטרית, המתעניינת בבריאות הציבור היהודי בלבד ורואה בלא-יהודים מפיצי מחלות מסוכנים (אולי באמת הגיע הזמן לבטל להם את הרשות להסתובב במדינה בחופשיות, למען בריאות "הציבור"), ראוי היה לשאול את האזרחים הלא-יהודים בנוגע לכוונתם לחסן את ילדיהם. ב"ישראל היום" לא עושים זאת.
גם "ידיעות אחרונות" מקדיש לחיסון את הכותרת הראשית ("ישראל מתחסנת") ואת העמודים הפותחים. בעוד ש"ישראל היום" מציג חזית אחידה התומכת בחיסון, ב"ידיעות אחרונות" נותנים ביטוי גם למתנגדיו. בעמ' 4 מוצגים השיקולים בעד ונגד, זה לצד זה.
במקום סקר מן המניין מתפרסם בכפולה הפותחת של העיתון "סקר משפחתי" שערכו הכתבים ליאור אל-חי וירון קלנר. במקום מדגם אקראי מייצג של 500 יהודים בני 18 ומעלה, הסקר של "ידיעות אחרונות" כולל את עמדותיהן של שלוש משפחות יהודיות: משפחת רייפר מקריית-ים, משפחת מרום-זוהר מנהריה ומשפחת רז מרמת-השרון. הראשונה מסרבת לחסן את בנה, השנייה מתלבטת ואילו השלישית בעד החיסון.
לפי טור פרשנות מאת דן אבן המתפרסם ב"הארץ", במשרד הבריאות מעריכים כי הנגיף הגיע לישראל ממצרים. או כפי ששרת הבריאות יעל גרמן הגדירה זאת, הגדרה שהפכה לכותרת ב"ישראל היום": "חדר לטריטוריה שלנו אויב".
הכבוד הלאומי
כוחות צה"ל חדרו בחודשים האחרונים כמה פעמים לטריטוריה הסורית, כך לפי פרסומים זרים שצוטטו בתקשורת הישראלית. בשבוע שעבר נפצעו חיילי צה"ל בפעילות שהתרחשה מעבר לגדר הגבול עם לבנון. שלשום דווח כי ישראל תקפה גם בתוך שטח מצרים.
"ישראל חיסלה מחבלים בסיני", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", הנתונה בין מרכאות. הציטוט הוא מדיווח של סוכנות הידיעות מען, שטענה כי כלי טיס בלתי מאויש של צה"ל הרג חמישה מחבלים שהתכוונו לשגר רקטות לישראל. את הדיווח אישר ארגון הטרור אנסר בית אל-מקְדיס, כך מדווחים דניאל סיריוטי ולילך שובל. מנגד, דובר צבא מצרים דחה את הדיווחים, ושר הביטחון משה יעלון שמר על מה שמוגדר "עמימות" כשאמר: "ישראל מכבדת את ריבונותה המלאה של מצרים".
בטור פרשנות נלווה מעריך יואב לימור כי התקיפה הישראלית, אם אכן בוצעה, נעשתה בלא תיאום עם המצרים. לדבריו, ההכחשה המצרית והעמימות הישראלית נועדו למנוע תגובה חריפה בקרב הציבור המצרי, שאינו רואה בחיוב את הפגיעה בריבונותה של מדינתו.
"מצרים מכחישה תקיפה ישראלית בסיני; מאמץ להפיג את המתיחות", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "ישראל נוטלת כאן סיכון לא מבוטל", כותב עמוס הראל בטור פרשנות. "לפי הארגון האסלאמי עצמו, התקיפה סיכלה ירי רקטות שעמד להתבצע מתוך סיני. מצד שני, אם ישראל טועה בפרשנותה לתגובה המצרית, היא עלולה לסכן את היחסים העדינים ממילא עם השלטון החדש בקהיר".
"דווקא בתקופתו של הנשיא מורסי התהדק שיתוף הפעולה הצבאי בין ישראל למצרים בסוגיית סיני", כותב אלכס פישמן בטור פרשנות המתפרסם ב"ידיעות אחרונות". "[...] גם אחרי מורסי נמשכים היחסים התת-קרקעיים עם הצבא המצרי. אבל דווקא עכשיו כל סממן פומבי של שיתוף פעולה עם ישראל הוא הרבה יותר בעייתי. הדבר האחרון שהמשטר המצרי הנוכחי זקוק לו היום הוא פגיעה ישראלית בריבונות המצרית. משטר הגנרלים של סיסי עומד מול רחוב מפולג שרק דבר אחד מאחד אותו: השנאה לישראל. הכבוד הלאומי הוא כל מה שנותר לחברה המצרית, המרוששת מנכסיה הפוליטיים והכלכליים".
עוד ב"ידיעות אחרונות", דיווח על קיומם של פעילי אל-קעידה לאורך גבולות מדינת ישראל; לא רק בסיני, אלא גם מעבר לגבול עם לבנון וסוריה. שער העיתון מקדיש לכך את הכותרת "איום אסטרטגי", ובעמודי הפנים נכתב בכותרת משנה לידיעה: "אלפי לוחמי אסלאם קיצוני, שהוכשרו בתפעול מערכות הגנה אווירית וטילים מתקדמים, הפכו את ארצו המתפוררת של אסד למגרש המשחקים שלהם. 'על מפתן דלתנו מתבסס מרכז ג'יהאד עולמי בהיקף נרחב', מתריע ראש אמ"ן אביב כוכבי על האיום המוחשי שניצב בפני ישראל – ומדינות האזור כולו".
בניגוד למה שניתן להבין מכותרת המשנה, בגוף הידיעה של יוסי יהושוע מוזכר כי כוכבי אמר את הדברים בחודש שעבר. אזהרתו פורסמה כמובן גם בזמן אמת.
האם הפרדה על בסיס גזע היא גזענית?
שאלת היום בפתח "24 שעות", מוסף "ידיעות אחרונות", נוגעת לקמפיין הבחירות של ראש עיריית נצרת-עילית שמעון גפסו, הכולל את הסיסמה "נצרת-עילית יהודית לנצח". השאלה שעליה מתבקשים הקוראים להשיב היא: "האם קמפיין הבחירות של שמעון גפסו גזעני".
כדי לסייע לקוראים לגבש את החלטתם, מציג העיתון כמדי בוקר את עמדותיהם של שניים. האחד משיב בחיוב, והאחרת בשלילה. שניהם יהודים, אגב.
ילדים פלסטינים חוגגים את עיד אל-פיטר במשחקי רובים, 9.8.13 (צילום: עיסאם רימאווי)
"זהו דיון שרצוי שיתרומם מעל הוויכוח האם מדובר בגזענות", כותב עודד שלום, החתום על הטור שקובע כי הקמפיין של גפסו אכן גזעני. שלום צודק. עצם הדיון מעניק לגזענות הטבועה בקמפיין לגיטימציה. במקום לכתוב, בשם האיזון, בעד ונגד קמפיין גזעני, ראוי לגנותו. למרות הרצוי, ישנו המצוי: דיון בין שני יהודים בשאלה אם קמפיין בחירות המקדם דחיקת ערבים אל מחוץ לעיר יהודית הינו גזעני.
את התשובה השלילית מספקת סמדר שיר, שמתלבטת כיצד להגדיר את ה"צביון" שגפסו רוצה לשמר בנצרת-עילית. "יהודי? ישראלי? לבן? איך נגיד את זה בארץ נאורה מבלי להיחשד בגזענות ארורה?", היא חורזת. כמובן שבארץ נאורה אין צורך לכתוב טור עיתונאי המקדם שימור צביון "יהודי", "ישראלי" (הגדרה שכוללת מיליוני לא-יהודים) או "לבן". אולם שיר אינה חיה במדינה נאורה, ונראה שגם אינה מעוניינת בכך.
"גפסו לא רוצה שנצרת-עילית, שהוקמה כעיר יהודית, תהפוך להעתק של דרום תל-אביב, וזכותו לממש את חזונו", היא כותבת. "[...] כשלונו היחיד הוא בבחירת דרך הביצוע. בישראל מותר לעשות – אסור לדבר. כי כשמדברים על החזון הנכון, זה נשמע רע ומיד מתנפלים עליך יפי הנפש ומכתירים אותך כבריון, נאצי ואפילו היטלר. הכינו את הגיליוטינה. ראשו ייערף בכיכר העיר שהוא חרד לעתידה".
בהמשך הטור מושיטה שיר יד לשלום. "ערבים, יש להבהיר ולהדגיש, אינם דומים לאוכלוסיית פליטים ומסתננים בלתי חוקיים", היא כותבת, רק כדי להבהיר בהמשך שהגזענות של "בני דודנו" הערבים "הרבה יותר מסוכנת משלנו", מפני שהם פועלים בגזענות דרך קבע, בלי להצהיר על כך באופן גלוי, והרי ידוע ש"מים שקטים חודרים עמוק", כדבריה.
עוד בכפולת העמודים הפותחת של "24 שעות", המדור הקבוע "להזדקן בכבוד", שמתפרסם במסגרת "שיתוף פעולה" של "ידיעות אחרונות" עם הקרן-לידידות. היום מופיעה במדור שרה בורק, בת 91. בתשובה על השאלה מה היא הכי אוהבת במדינה, אומרת בורק: "שזאת מדינת היהודים".
חופן אורניום
במדור חדשות החוץ של "הארץ" מופיעה ידיעה מתורגמת מאת לידיה פולגרין, כתבת ה"ניו-יורק טיימס", ולפיה האופוזיציה בזימבבואה עירערה על תוצאות הבחירות בטענה לזיופים נרחבים. בידיעה לא מוזכרות טענות האופוזיציה לשיתוף פעולה של חברה ישראלית עם מזימה להטות את תוצאות הבחירות תמורת 13 מיליון דולר.
ב"ישראל היום" ו"מעריב" מדווח כי השלטון החדש-ישן של זימבבואה ימכור אורניום לאיראן, כך לפי פרסום של ה"טיימס" הלונדוני. לפי הידיעה, המשטר הרודני של זימבבואה נואש למזומנים, ועל כן מוכן למכור את מרבצי האורניום שלו גם במחיר הפרת הסנקציות הבינלאומיות על איראן. ממילא, כך נכתב, גם על זימבבואה מוטלות סנקציות בשל הפרת זכויות האדם הסדרתית במדינה.
הנגיד החפוז
"בסאגה הארוכה מדי של בחירת הנגיד החדש לבנק ישראל, כבר הוכח שאסור להתנבא", כותב הבוקר הפרשן הכלכלי של "ישראל היום" חזי שטרנליכט, שלפני שבועיים התנבא בקשר לנגיד המיועד ליאו ליידרמן וכתב: "הפעם, בניגוד למינויו של פרופ' יעקב פרנקל, לא צפויות בעיות באישור המינוי".
הבוקר יודע שטרנליכט לספר כי מבין ארבעת המועמדים החדשים לתפקיד, מי שאליו מכוונים רה"מ נתניהו ושר האוצר לפיד את רצונם הוא פרופ' מריו בלכר". לפי שטרנליכט, מדובר בכלכלן "בעל רקע וניסיון בינלאומי נרחב בתחום". אמנם לפני כעשור פרש מתפקיד נגיד בנק ארגנטינה אחרי חצי שנה בלבד, אולם "הפרישה הזאת לא הטילה צל על המוניטין של בלכר, אולי להפך".
זאב קליין מדווח כי לצד בלכר הוצגו בפני ועדת טירקל שלושה מועמדים נוספים: פרופ' צבי אקשטיין, ויקטור מדינה ורו"ח ועו"ד מיכל עבאדי.
ראש הממשלה בנימין נתניהו, 23.5.13 (צילום: מארק ישראל סלם)
"לא לנגיד הזה חיכינו", כותב סבר פלוצקר במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", ומכוון לפרופ' בלכר. פלוצקר, שזה זמן מבקש לקדם את מינויה של קרנית פלוג לתפקיד נגידת בנק ישראל, מתאר בשער "ממון" את פרופ' בלכר כך: "אזרח ארגנטיני שכיהן חצי שנה כנגיד לא מוצלח ואין לו שום יתרון על כלכלנים ישראלים". שער "ידיעות אחרונות" מצטרף למגמה ומעניק לתמצית טורו של פלוצקר את הכותרת "רפובליקת בננות".
"לכאורה הציגה לשכת נתניהו לא רק את בלכר, אלא 'ארבעה מועמדים' לתפקיד", כותב פלוצקר, אבל רק לכאורה. מיכל עבאדי-בויאנג'ו, למשל, מנהלת בהצלחה את אגף החשב הכללי באוצר, אבל היא אינה כלכלנית, לא רכשה ידע וניסיון במדיניותו של הבנק המרכזי, ואינה רואה את עצמה מועמדת עכשווית לנגידה. שמה הופיע ב'רשימת המועמדים' רק כדי להראות לציבור שביבי לא מתנגד לנשים-נגידות באופן כללי. הוא מתנגד רק לאשה אחת, ספציפית – ד"ר קרנית פלוג, המשנה לנגיד בנק ישראל, והאשה שכן יכולה להיות נגידה. תרגיל שקוף ביחסי-ציבור".
גם ב"גלובס על הבוקר", מוסף הכלכלה של "מעריב", מתוארת רשימת המועמדים כתרגיל. אדריאן פילוט כותב כי "ההערכות הן כי מועמדים כגון ויקטור מדינה בן ה-74 אינם מועמדים של ממש – כי אם מועמדים ראויים המשמשים יותר כ'הסחת דעת'. זו הסיבה כי מאז הדלפת השמות מתגברות הערכות כי בסופו של דבר מדובר בתרגיל פשוט שמטרתו להכשיר אחד מהמועמדים".
ב"כלכליסט" מתמקדים בסימני שאלה וקריאה מעברם של המועמדים לתפקיד. "מריו בלכר הוא דירקטור אצל אדוארדו אלשטיין, שרוצה לרכוש את השליטה באי.די.בי של נוחי דנקנר", נכתב בכותרת המשנה לראשית. "אותו דנקנר שקורות החיים של צבי אקשטיין הגיעו אליו על נייר מכתבים של בנק ישראל, לאחר שכהונתו כמשנה לנגיד לא הוארכה. ויקטור מדינה ניסה להסתיר מענק של 13.5 מיליון שקל רגע לפני שהתמודד על תפקיד הנגיד בסיבוב הקודם. ומיכל עבאדי-בויאנג'ו בכלל לא בטוחה שהיא רוצה".
גולן חזני, אמנון אטד ומיכל פופבסקי מדווחים בהרחבה על רגעים בולטים בקריירות של המועמדים. הם מציינים, בין היתר, כי בעקבות פרישתו של פרופ' בלכר מנגידות הבנק הארגנטיני אחרי חצי שנה בלבד, זכה לכינוי "הנגיד החפוז", וכי הנגיד לשעבר סטנלי פישר לא רצה שפרופ' אקשטיין ימשיך כמשנה לנגיד מעבר לכהונה אחת (אקשטיין מכחיש וטוען כי הפרישה מהתפקיד היתה ביוזמתו).
לדיווח נלווה טור פרשנות מאת אמנון אטד, שמסתיים במה שהוא עצמו מגדיר כ"אגדה אורבנית". לפי אגדה זו – ש"אנשים בכירים ביותר בירושלים, שכבר ראו בחייהם דבר או שניים, מוכנים להישבע בנקיטת חפץ שמדובר בסיפור אמיתי" – פיאסקו הנגידות נולד כתוצאה ממערכת היחסים הרעועה שבין הנגיד לשעבר פישר לראש הממשלה בנימין נתניהו.
"נתניהו, הם מספרים, פשוט לא יכול היה לסבול יותר את דברי השבח בתחום הכלכלי שהומטרו רק על פישר. על-פי גרסה זו, כאשר פישר בא אל ראש הממשלה לפני חצי שנה והודיע לו על כוונתו לפרוש מכהונת הנגיד לפני המועד החוקי, הוא היה משוכנע שנתניהו יפציר בו להישאר. להפתעתו, נתניהו קיבל מיד את התפטרותו ואיחל לו דרך צלחה. מאותו הרגע, אומרים בירושלים, עושה נתניהו כל שביכולתו כדי להוכיח שלא אלמן (בנק) ישראל, וכי לבנק המרכזי יש חיים משלו גם אחרי פישר. זו הסיבה למירוץ האובססיבי שלו אחרי שם של פרופסור נוצץ ועתיר מוניטין, רצוי מחו"ל, ולהתנגדות העיקשת שלו למינוי ד"ר קרנית פלוג, בת-טיפוחיו של פישר. וזה כנראה, בין היתר, מה שהביא את נתניהו, ואיתו את כולנו, פחות או יותר עד הלום".
הסיפור היפה הזה אינו עונה על שאלה אחת: אם פישר רצה להישאר, מדוע בא לראש הממשלה והודיע לו על כוונתו לפרוש?
מכל מקום, קוראים שנהנו מהחידוד "אלמן (בנק) ישראל" ישמחו לדעת כי הבוקר מתפרסם במדור הדעות של "הארץ" מאמר מאת אמיר אורן על בחירת הנגיד. ארבעת המועמדים לתפקיד הנגיד הם בעיני אורן מעין מכרז "לאספקת משק"ף: מועמד שאינו קרנית פלוג". הבחירה באחד מהם משולה בעיניו לתוכנית ריאליטי: "הערב: הדחה בשידור חי. עקידת יצחק, או ויקטור, או מריו (אבל אם יזכה, יוכתר כסופר-מריו)".
ב"דה-מרקר", לעומת זאת, בוחרים לשים את הדגש על האידיאולוגיה הכלכלית של המועמדים לתפקיד הנגיד. "הנגיד המועדף על נתניהו: חסיד 'אסכולת שיקגו', התומך בהתערבות מינימלית בשוק", נכתב בכותרת הראשית של המוסף הבוקר.
"כל המועמדים של נתניהו לתפקיד הנגיד – פרנקל, ליידרמן ובלכר – עשו את הדוקטורט שלהם באוניברסיטת שיקגו", מציין מוטי בסוק בטור פרשנות נרחב. "[...] זוהי אינה יד המקרה – אוניברסיטת שיקגו היא לא סתם עוד אוניברסיטה מצוינת בארה"ב לכלכלה. נתניהו הוא חסיד מובהק של האסכולה הכלכלית הידועה כ'אסכולת שיקגו' (האסכולה המוניטריסטית), שצמחה, התפתחה והגיעה בשנות ה-70 לשיא כוחה והשפעתה באוניברסיטת שיקגו.
"[...] אסכולת שיקגו רואה בהתערבות ממשלתית במשק תופעה מזיקה, פסולה, מגונה. האסכולה מקדשת את כוחות השוק ומאמינה כי 'היד הנעלמה' תפתור את כל הבעיות הכלכליות של ארה"ב, כמו גם של ישראל, והתערבות המדינה רק תזיק. במקום התערבות פיסקלית של הממשלה, האסכולה דוגלת בפיקוח הדוק על היצע הכסף מצדו של הבנק המרכזי, כדי להשיג יציבות מחירים, וכתוצאה מכך שגשוג כלכלי. בשנים האחרונות, ובעיקר לאחר המשברים בכלכלה העולמית, הועם זוהרה של אסכולת שיקגו – אבל לא בלשכתו של נתניהו".
ענייני תקשורת
ב"הארץ" מביא ברק רביד בהרחבה את סיפורו של סגן השגריר הישראלי בארה"ב, דן ארבל, שנחשד בהדלפה לתקשורת, הודח וסומן "כמעט כבוגד". לאחרונה חתם על עסקת טיעון בבית-הדין המשמעתי של נציבות שירות המדינה. בעסקה אין כל רמז להאשמות החמורות שהוטחו בו.