זה היה טקס קבוע, שישה לילות בשבוע. ב-11 בלילה היינו נפגשים בדראגסטור בפינת שדרות ג'ורג'יה ורח' קולסוויל, על גבול מרילנד ומחוז קולומביה. בדקות הבאות היינו משוטטים בין מדפי החטיפים, הצעצועים ומשחות השיניים, ובעיקר מחכים לשליח גדל הגוף שיטיל צרור כבד של עיתונים על רצפת הדראגסטור. רגע אחרי שחבילת העיתונים נחתה מיהר כל אחד מאיתנו לחטוף גיליון ולדפדף בו במהירות: עמודי החדשות, עמוד המאמרים, הטור של ג'ק אנדרסון. זו היתה המהדורה המוקדמת שהופצה בשעת לילה במספר מוגבל של נקודות מכירה. למרבית הקוראים הגיע העיתון רק למחרת לפנות בוקר. לנו לא היה זמן לחכות: כשגילינו משהו שילמנו על העיתון במהירות ורצנו כל אחד לביתו, כדי להעביר את הידיעה למערכת. כך נולדו לעתים כותרות ראשיות בעיתונות הישראלית: "ה'וושינגטון פוסט' מדווח כי...".

זו היתה המשימה היומית האחרונה של שני כתבים ישראלים, בתום יום ארוך של מסיבות עיתונאים, ראיונות, שיחות תדרוך, דיונים בקונגרס. אלה היו הימים של טרום האינטרנט. גם שידורי הטלוויזיה מרחבי העולם לא נקלטו בישראל, מדינה של ערוץ אחד. כדי לדעת מה כותבים ומשדרים בתקשורת העולמית נדרשת לצפות בטלוויזיה, וגם לקנות את העיתון, לקרוא, לחפש מה שעשוי לעניין את העורכים בארץ ולדווח. וה"וושינגטון פוסט" היה אחד משני העיתונים שצוטטו בקביעות, לצד ה"ניו-יורק טיימס".

ה"וושינגטון פוסט" מודיע בכותרת ראשית על מכירתו. צילום: (Shashi Bellamkonda (cc

היום לא רק כתבים זרים כבר אינם צריכים לרוץ לדראגסטור באישון לילה לרכוש את ה"וושינגטון פוסט". גם תושבי העיר, ששמרו אמונים לעיתון במשך עשרות שנים, כבר אינם נדרשים לצאת בבוקר קפוא לחצר כדי לקחת את העיתון או לשלוף אותו מתיבת הדואר. הכל נמצא על צג המחשב, הטאבלט, הטלפון החכם. רווחי העיתון קטנו ב-44% בשלוש השנים האחרונות. מאז ראשית השנה איבד העיתון עוד 7% מתפוצתו בימי חול ובסופי-השבוע. זה היה רק הקש האחרון, שהוביל לצעד הדרמטי שעליו נמסר ביום שני השבוע: משפחת גרהאם, שהחזיקה בעיתון מאז שנת 1933, מוכרת אותו.

הרוכש הוא אחד ממובילי העידן הדיגיטלי – ג'פרי בזוס, הבעלים של אמזון, שהחלה בהפצת ספרים באמצעות הרשת והפכה לשחקן מרכזי בתחום המסחר הדיגיטלי בארצות-הברית ובמדינות אחרות. הקינדל, הקורא האלקטרוני שלה, שינה את חוויית קריאת הספרים. בזוס עצמו ממוקם במקום ה-11 ברשימת עשירי אמריקה של "פורבס".

עיתונים רבים החליפו ידיים בשנים האחרונות, אבל הידיעה על מכירת חטיבת העיתונים של חברת ה"וושינגטון פוסט" תמורת סכום נמוך יחסית של 250 מיליון דולר מעוררת עניין מיוחד. "רגע מדהים באמת בהיסטוריה של העיתונות האמריקאית", צייץ רוג'ר סיימון מ"פוליטיקו", האתר הצעיר שנגס בשנים האחרונות במעמדו של ה"פוסט" בזירה הפוליטית.

עד פרשת ווטרגייט היה ה"פוסט" שחקן משמעותי בזירה הוושינגטונית, אבל לא זכה להכרה בינלאומית

ה"פוסט" רכש לעצמו שם עולמי בזכות תרומתו לחשיפת פרשת ווטרגייט, שהסתיימה בהתפטרותו של הנשיא ריצ'ארד ניקסון. מאז הפרשה אפפה את העיתון הילה מיוחדת, בעיקר בזכות הסרט "כל אנשי הנשיא", ללמדך שאין כמו תרבות פופולרית להשפיע על הזיכרון האישי והקולקטיבי ולבנות מיתוסים. מי זוכר היום שאת הפרט החשוב באמת, זה שכרך את החבל סביב צווארו של ניקסון – מנגנון הקלטת השיחות בלשכה הסגלגלה – לא חשפו שני הכתבים הצעירים והנמרצים של ה"פוסט", אלא הוא נודע לוועדת הסנאט בראשות סם אירווין, שנדחקה לחלוטין מהסרט? אבל איש לא שכח את "לכו בעקבות הכסף" ואת "גרון עמוק".

הילת ווטרגייט העניקה גם מעמד מיוחד למשפחה ששלטה בעיתון מאז רכש אותו אבי המשפחה, איש העסקים יוג'ין מאייר. הוא קנה את ה"פוסט" ב-1933 במכירה פומבית, לאחר שהמו"ל הקודם, אדוארד בייל מקלין, פלייבוי שתואר פעם כ"איש פתטי, בלי סנטר ובלי אופי", וגם ללא יכולת ניהול, הוביל את העיתון לפשיטת רגל. למאייר היה חזון להצעיד את העיתון קדימה, ולא רק מסחרית. ב-1934 פירסם מסמך עקרונות בן שבעה סעיפים, שראוי להיות מוצב גם היום בכל מערכת של ארגון תקשורת ולהנחות את העיתונאים, ובעיקר את הבעלים:

1. משימתו הראשונה של עיתון היא לספר את האמת, עד כמה שניתן לברר אותה.

2. העיתון יפרסם את כל האמת ככל שניתן ללמוד אותה באשר לעניינים שהם בעלי חשיבות לאמריקה ולעולם.

3. כמפיץ חדשות, העיתון ישמור על כל כללי ההגינות הנדרשים מג'נטלמן.

4. כל מה שיודפס בעיתון יתאים גם לצעירים וגם למבוגרים.

5. מחויבותו של העיתון היא לקוראיו ולציבור, ולא לאינטרסים הפרטיים של בעליו.

6. בחיפוש אחר אמת, העיתון יהיה מוכן להקריב ממשאביו החומריים, אם הדבר ישרת את טובת הציבור.

7. העיתון לא יהיה בעל-ברית לבעלי אינטרסים, אלא יהיה הוגן, חופשי ומיטיב בנקודת המבט שלו על עניינים ציבוריים ועל אנשי ציבור.

חזית בניין ה"וושינגטון פוסט", שעתיים אחרי ההודעה על המכירה (צילום: ויקטוריה פיקרינג, רשיון cc-by-nc-nd)

בעשור הראשון הצליח מאייר לשלש את התפוצה, העיתון השתפר והתרחב, אבל טרם הגיע לרווחיות. ב-1946, כשמונה על-ידי הנשיא הארי טרומן לעמוד בראש הבנק העולמי לשיקום ולפיתוח, העביר מאייר את תפקיד המו"ל לדור הבא. ברוח אותה תקופה, לא היתה זו בתו קתרין שזכתה בתפקיד, אלא בעלה פיליפ גרהאם. שנתיים אחר-כך, כשהעביר מאייר את מניותיו לקתרין ולפיליפ, הוא התעקש לכונן מנגנון שיבטיח כי גם בעתיד תישמר עצמאותו של העיתון. הוא גייס שלושה נשיאי אוניברסיטאות, שופט בכיר ונשיא קרן רוקפלר להיות חברי "ועדת הפיקוח", שתוכל להטיל וטו על מכירת מניות העיתון לגורמים אינטרסנטיים.

מורשת העיתון והמשפחה טופחה בהקפדה בשורה של ספרים, שהבולטים בהם היו האוטוביוגרפיות של קתרין גרהאם ושל העורך המיתולוגי בימי פרשת ווטרגייט, בן ברדלי

"כדי לשרוד, חייב עיתון להיות גם עסק מצליח", כתב מאייר עם העברת המושכות, "אבל זיקתו של העיתון לציבור שונה מזו של כל עסק אחר... אזרחיה של מדינה חופשית תלויים בעיתונות חופשית לקבלת מידע החיוני למילוי מושכל של חובותיהם כאזרחים. זו גם הסיבה שבגללה העניקה החוקה לעיתונים הגנה מפורשת מפני התערבות ממשלתית. עלול להתעורר מצב שבו האינטרס הציבורי ייפגע בשל הדרך שבה פועל עיתון, שכן הסייג היחיד לכוחו של בעל עיתון הוא האיפוק שלו עצמו".

פיליפ גרהאם, מו"ל תכליתי עם חוש עסקיים, עמד בראש העיתון בתקופה של צמיחה והתרחבות. ב-1954 רכש את המתחרה העיקרי שלו בעיר, ה"וושינגטון טיימס הראלד", והזניק את התפוצה ל-380 אלף עותקים. חברת ה"וושינגטון פוסט" רכשה גם תחנות טלוויזיה ואת השבועון "ניוזוויק", שהיה אז בשיאו. בתקופתו נבנה בניין מערכת העיתון, המוכר לכל מי שצפה ב"כל אנשי הנשיא", במרכז וושינגטון. ללקסיקון של התקשורת הוא תרם את הציטוט: "העיתון הוא הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה".

במשך שנים סבל גרהאם מבעיות נפשיות, עד ששם קץ לחייו ביריית אקדח, בעיצומו של סוף-שבוע שליו באחוזה הכפרית של המשפחה. בספרה "היסטוריה אישית" תיארה אלמנתו קתרין לא רק את הרגע שבו מצאה את גופתו, אלא גם את המסלול המורכב שהיה עליה לעבור כאשר נטלה לידיה את תפקיד נשיאת החברה. "לא היה לי מושג על התפקיד שעלי למלא", כתבה, "ראיתי את תפקידי כשותפה שקטה, העוקבת מהשוליים, בעודי מנסה ללמוד את החברה שירשתי באופן טרגי".

סיפור צמיחתה של קתרין גרהאם מעקרת-בית שחיה בצלו של בעלה לדמות מרכזית ורבת השפעה בעיתון ובוושינגטון נלמד בקורסים למגדר. ההתחככות הקרובה שלה, כמו של בעלה בעבר, ושל יתר בכירי העיתון עם הצמרת הוושינגטונית היתה מסוג הדברים ששנים אחר-כך כבר נחשבו לבלתי ראויים. הם היו מחוברים בעיקר לאנשי המפלגה הדמוקרטית. ה"פוסט" נחשב עיתון ליברלי שמתח בדרך כלל ביקורת על הקו השמרני של רייגן ושני הבושים.

בפרשת "מסמכי הפנטגון" ב-1971, ואחר-כך בפרשת ווטרגייט, העניקה גרהאם גיבוי מלא לעורך בן ברדלי ולכתבים, והדפה לחצים מצד הממשל. אנשיו של ניקסון איימו אז לפעול לביטול הרשיונות של תחנות הטלוויזיה של ה"פוסט". רמז ללחצים אלה מופיע ב"כל אנשי הנשיא", בסצינה שבה מאיים שר המשפטים לשעבר ג'ון מיצ'ל כי אם תפורסם ידיעה מסוימת הקשורה לווטרגייט, "הציצים של קייטי גרהאם ייתפסו במסחטה גדולה ושמנה". בסרט, כמו במציאות, היה זה העורך ברדלי שהורה לפרסם את הציטוט, אך להשמיט ממנו את המלה "ציצים", כי הרי זה עיתון לכל המשפחה. ברדלי, אגב, קיבל את ההחלטה לבד, ובלא ליידע את המו"לית, שקראה זאת רק למחרת בעיתון.

שלושה נושאים היו טאבו אצלנו במשפחה, כתבה קתרין גרהאם בספרה "היסטוריה אישית": כסף, העובדה שאבי יהודי ומין

כמו"לית איחרה גרהאם להבין עד כמה "כל אנשי הנשיא" יעניק מעמד מיתולוגי לעיתון. "במובנים רבים הרעיון של סרט הטיל בי אימה", כתבה באוטוביוגרפיה שלה. "באופן טבעי לא הייתי רגועה באשר לשמירת הדימוי והמוניטין של ה'פוסט' בידיה של חברת סרטים, שהאינטרסים שלה אינם בדיוק תואמים לאלה שלנו". בשלב מסוים דרשה שלעיתון יוענק בסרט שם אחר. בסופו של דבר הותר לרדפורד להשתמש בשם ה"פוסט", אבל לא לצלם, כפי שביקש, באולם המערכת. המפיקים נדרשו לבנות בהוליווד העתק מדויק של חדר החדשות בעלות של כ-450 אלף דולר.

בשיא תהילת פוסט-ווטרגייט נקלע העיתון למשבר אמינות קשה: היה זה כאשר נחשף כי סיפור שהתפרסם בעיתון על ג'ימי, ילד בן שמונה המכור להרואין, שבזכותו הוענק ל"פוסט" פרס פוליצר, היה בדוי. הכתבת, ג'אנט קוק, הודתה שהמציאה את הסיפור. הפרס הוחזר, וברדלי, כעורך האחראי לא רק להצלחות, היה מוכן להתפטר. אבל קתרין גרהאם סירבה להניח לו ללכת.

בשעה שעיתונים רבים בארצות-הברית עברו משליטת משפחות עם מורשת עיתונאית רבת שנים לידי תאגידים ציבוריים גדולים, המשיכה משפחת גרהאם לדבוק בנכסיה התקשורתיים. ב-1971 הפכה אמנם החברה לציבורית ומניותיה החלו נסחרות בבורסה, אבל השליטה נותרה בידי המשפחה, כך גם כיסא המו"ל. ב-1979 הועבר הלפיד לדור הבא, עם מינויו לתפקיד זה של דונאלד גראהם, בנה של קתרין. ב-2008 נמסר ניהול התאגיד לידי בת הדור הרביעי של השושלת – קתרין ויימוס, נכדתה של קתרין גרהאם ובתה של העיתונאית לאלי ויימוס, שהרבתה לסקר גם את המזרח התיכון.

במשך עשרות שנים מסתייעות המשפחה והחברה במומחיותו העסקית של אחד המשקיעים הבולטים בארצות-הברית, וורן באפט, שהגדיר עצמו יותר מפעם כחובב עיתונות מודפסת. הוא היה חבר במועצת המנהלים של העיתון במשך 37 שנה. עוד לפני שבקע האינטרנט, ברור היה שיש צורך להרחיב את הבסיס העסקי של החברה. לצורך זה רכשה חברת ה"וושינגטון פוסט" ב-1983 את חברת בתי-הספר הפרטיים קפלן, שהתמחתה, בין היתר, בקורסי הכנה לבחינות קבלה למוסדות אקדמיים, ומאז 2000 היא גם הבעלים של עשרות מכללות.

ג'ף בזוס (צילום: ג'יימס דנקן דוידזון, רישיון CC BY 2.0)

ב-1996 זינק העיתון לרשת, עם השקתו של אתר העיתון המקוון washingtonpost.com. מכאן ואילך ניסה העיתון להתמודד, כמו מרבית העיתונים בעולם המערבי, עם המציאות הכלכלית החדשה: צניחה בתפוצת העיתון המודפס וירידה בהכנסות ממודעות דפוס, בלא שאלו יכוסו על-ידי המודעות המקוונות. גם ב"פוסט" עברה הזיקה בין העיתון המודפס לאתר שינויים והתאמות, ובסופו של דבר הוקם חדר חדשות משולב, הכולל גם אולפן טלוויזיה ואולפן רדיו. אבל תהילת העבר והנסיונות להרחיב את תחומי הפעילות לא הועילו. ההפסדים נמשכו בשנים האחרונות, ועימם גם גלי הפיטורים והצמצומים. 80 שנה לאחר שיוג'ין מאייר רכש את ה"פוסט", החליטה המשפחה להיפטר מחטיבת העיתונים. הם יישארו עם העסקים האחרים, בעיקר אימפריית החינוך קפלן.

מקים אמזון אינו רוכש את העיתון באמצעות חברה ציבורית הנסחרת בבורסה. הוא עושה זאת באמצעות חברה פרטית בבעלותו, ובלי קשר לאמזון. יש בכך יתרון מסוים: חברה פרטית אינה חייבת לעמוד למבחן יומיומי של שערי המניות, ואין נושפים בעורפה משקיעים קצרי רוח. עיתונים שבבעלות חברות ציבוריות נדרשים בדרך-כלל לקדם את הרווחיות על-ידי צמצום ההוצאות – בעיקר על-ידי פיטורי עובדים – והגדלת ההכנסות על-ידי הצהבת המוצר או שותפויות עסקיות מפוקפקות.

בינתיים הפרידה מהמשפחה אינה מלאה: קתרין ויימוס והעורך הראשי מרטין ברון ימשיכו בתפקידיהם. בזוס, מצדו, רוכש לו מעמד משמעותי בוושינגטון, והשאלה היא אם וכיצד ינצל כוח זה לקידום עסקיו האחרים. "המחויבות של העיתון היא לקוראיו, לא לבעליו", אמר הבעלים החדש עם ההודעה על העסקה, בהדהוד ישיר לעקרונותיו של יוג'ין מאייר מ-1934. ועדיין מרחפת מעל העסקה תעלומה: מדוע משקיע איש עסקים מצליח בעסק מפסיד, ואילו רווחים הוא מבקש להפיק באמצעותו.