התסכול הוא מרכיב עיקרי בתפריט של פעילים בארגוני החברה האזרחית, ובכלל של כל מי שמנסה לבקע את החומה שבה נוהגים להקיף את עצמם תאגידים גדולים או גופים ציבוריים משמעותיים. כן, גם עיתונאים שותפים לתסכול הזה לא פעם: הם נובחים, והשיירה עוברת. לעתים רחוקות מדי היא נעצרת או משנה את מסלולה בעקבות תחקיר עיתונאי, הפגנה של ארגון חברתי או עתירה של עמותה סביבתית. רוב הזמן, צריך להודות, אנחנו חיים בתחושה שמצפצפים עלינו.
תעשייה שעושה מאמצים גדולים במיוחד להתנהל מאחרי וילון שחור ואטום היא תעשיית המזון. החציצה הזו נועדה לשמר את הפער התודעתי בין המוצר המפתה שמוגש לנו לאחר שנארז ומותג היטב לבין הדרך המאוד לא מפתה שלרוב הוכן בה. ילדים רבים לא ילעסו באותה חדווה את השניצל המעובד בצורת סמיילי אם ייחשפו לעובדה שזמן קצר לפני כן הוא היה עיסה של שומן, בשר מרוסק ושלל תוספים כימיים. ועוד לא דיברנו על התנאים שבהם גודלו בעלי-החיים, על חייהם האכזריים ומותם האכזרי עוד יותר, ועל המזון המפוקפק שבו פוטמו.
ככל שתעשיית המזון מסתתרת מאחרי ערפל סמיך יותר, כך גוברים הנסיונות להסיר את הלוט ולחשוף את האמת. הארגונים שנאבקים למען בעלי-החיים נשענים על מסורת של לוחמנות ואקטיביות שהם יונקים ממקביליהם בעולם. בשנים האחרונות חדרו תחקירנים של עמותת אנונימוס אל מאחורי הקלעים של תעשיית המזון – לחזיריות, ללולים, לרפתות ולמשחטות – וחזרו משם עם תיעוד מזעזע של היחס לבעלי-החיים.
בעבר נדדו התמונות הללו באתרים שוליים, אבל עם התעצמות הרשתות החברתיות, החלו התכנים לחלחל גם אל לב התודעה והתקשורת הממוסדת. הדוגמה הבולטת ביותר היא תחקיר "אדום אדום" של "כלבוטק", שביצע רונן בר, איש אנונימוס שעבד שבועות ארוכים במשחטה של תנובה בבית-שאן, מצלמה נסתרת לגופו. מתי בפעם האחרונה היה עיתונאי ישראלי חתום על מבצע כזה?
החדשות המעניינות: זה עובד. מכתב שהגיע לידי, והופץ על-ידי ראש השירותים הווטרינריים ד"ר נדב גלאון ומוען לכלל בעלי ומנהלי הרפתות בארץ, מספק הצצה להלך הרוח של מי שספג בפרשת "אדום אדום", ולא רק בה, ביקורת ציבורית חריפה.
המכתב, ששלח גלאון ב-10 ביולי, עוסק בסוגיה טעונה שהעלו לאחרונה אנשי אנונימוס: השימוש בשער חשמלי (המכונה "כלב חשמלי") – מעין מחסום שמפיק זרם עז ומסייע לעובדי הרפת לכוון את תנועת הפרות. השימוש בזרם חשמלי כדי לנהל את הפרות נאסר בחוק כבר ב-2006, למעט מקרים נדירים. בתחקיר "אדום אדום" נחשפה העובדה שעובדי המשחטה של תנובה עשו שימוש כמעט קבוע במכות חשמל כדי לשלוט בפרות.
לאנונימוס הגיעו קצוות של מידע על כך שיש רפתות בארץ שעדיין משתמשות בשער החשמלי. אנשי העמותה פנו למשרד החקלאות, וזה השיב כי לפי בדיקתו, השימוש באמצעי הברוטלי הזה הופסק, אך הבטיח לחדד את הנהלים. ראש השירותים הווטרינריים, אם כך, שיגר את מכתב החידוד לרפתנים. "יש להפסיק את השימוש במכנס בקר חשמלי במכון החליבה ובכל מקום אחר ברפת", כתב להם.
אבל הסעיף המעניין יותר מגיע דווקא אחר-כך, והוא כבר נוגע לעידן החדש, החשוף, שפוקד את הרפתות. "לתשומת לבכם", כותב ד"ר גלאון, "קיימת התעניינות הולכת וגדלה של פעילים להגנה על בעלי-חיים במתרחש במשקים החקלאיים בכלל ובמשקי בקר לחלב ברחבי הארץ בפרט. אל השירותים הווטרינריים מגיעות פניות ותלונות רבות, מלוות בצילומים מהשטח, על תנאי גידול אשר אינם הולמים ואשר אינם תואמים את חוק צער בעלי-חיים. לא אחת, מה שנראה למגדל בקר כטבעי ונורמטיבי אינו נראה כך למי שאינו רגיל במראות שגרתיים בסביבת הרפת, או לבעלי תפיסת עולם שונה". את משפט הסיום טרח גלאון להדגיש: "אנא הקפידו על התקנות והנהלים, למענכם ולמען בעלי-החיים".
במלים אחרות: זהירות, מצלמים אתכם. אם לא בא לכם לחשוב על טובת הפרות, חשבו על טובתכם שלכם. גם כשאתם עובדים על-פי החוק, זה עלול להיראות רע (למשל המחזה קורע הלב שמתרחש כשמפרידים את העגל הצעיר מאמו מיד לאחר הלידה. זה חוקי, אבל רוב האנשים לא רוצים לחשוב על זה כשהם שותים חלב); קל וחומר כשאתם עוברים על החוק.
הארגונים למען בעלי-החיים יכולים לראות במכתב הזה אות כבוד: הם משפיעים. הם הצליחו לחדור לא רק אל מעבר לקווי התעשייה, אלא גם לתוך התודעה. בחיפוש אחר מקבילה אפשר בקלות לדמיין מכתב דומה שנשלח מדובר צה"ל למפקדים וחיילים בשטחים, תוך שהוא מזהיר אותם מפני המצלמות של הפלסטינים ובצלם. בדיוק כמו בשטחים, גם במשקי בעלי-החיים הנוכחות העיקשת של המצלמות (גם אם הן בתוך הטלפונים הניידים) מפרה את שלוותם של העושים במלאכה והופכת לחלק מהמציאות.
עכשיו נותר רק לדמיין איזו השפעה יכול להשיג הציבור – ארגונים כמו אזרחים פרטיים – אם גם בשאר תחומי החיים הוא היה מגלה נחישות דומה בתיעוד המציאות והפצתה.