לינדה יצאה. רציתי להספיק להעתיק עד כמה שרק יכולתי. עבדתי כל הלילה. כדי להגביר קצב, ניסיתי לתכנת את תנועותי. יד אחת מרימה דף והאחרת הופכת ומתאימה אותו למשטח הזכוכית, לוחץ על הכפתור, מחכה, מרים, מניח את המקור לימיני ומביא עוד דף מן הערימה. זה היום מאוד מוכר, אבל אז היתה זו טכנולוגיה חדשה

ד"ר דניאל אלסברג על העתקת מסמכי הפנטגון, 1972

אבקת כביסה לסוד

כחברה שניזונה מקלישאות, ברור לנו כי אותם אנשים ערכיים שעושים עבור שירותי הביטחון עבודה חשאית – לפעמים מסכנת חיים, בוודאי מלוכלכת – הם גיבורים אלמונים, שבמעלליהם עוד יסופר. בה במידה מקובל להניח כי אנשים ערכיים אחרים, שליחים מטעם עצמם המוכנים להקריב את חירותם וחייהם כדי להביא תיקון לכשל, סיאוב מערכתי או עוול באמצעות פרסום סודות מדינה ברבים, הם בוגדים שדינם מאסר ממושך, אם לא גרוע מזה.

אלה ואלה דומים משנדמה. אלה ואלה פועלים מעבר לקווים למען מטרה נעלה. אלה יצירי הסוד ויוצריו – ואלה מפענחי הסוד וחושפיו. אלה פועלים מתוך השורות באופן מוסמך ומגובה, בשם "האינטרס הלאומי" – ואלה פועלים מטעם עצמם בשולי המחנה, בשם אינטרס ציבורי עמום ומופשט, ועם זאת חשוב לא פחות: הרי המידע שייך לציבור והוא זה שממנה את שומרי הסוד מטעמו.

אלה ואלה משרתים את החברה שבה הם חיים, כל אחד על-פי דרכו. ויש גם הבדלים: אלה מגובים במיטב הייעוץ המשפטי, במשכורת ובתוכנית פרישה, וייהנו בבוא היום מהוקרת המערכת, ואילו כמה מאלה יצטרכו להתרים בני משפחה כדי להשיג עורך-דין ראוי, ייאלצו לספוג מטחי בוז ציבוריים, תקשורת עוינת ומבטים מלוכסנים מהשכנים.

בין ליבת הכור לליבת הסוד

עדיין מקובל להניח כי למדינה יש מעמד-על בכל הנוגע לשליטה במידע הנוגע לעניינים לאומיים. ובכל זאת, חוקים ופסקי דין המגדירים את זכות הציבור לדעת ולקבל מידע ממוסדות השלטון החלו לשחוק את התפיסה הזו בעשורים האחרונים. המדינה היא עדיין זו שמגדירה מהו סוד, אבל לציבור נבנה מעמד הולך ומתחזק בהצגת שאלות לגבי טיב הסוד – באמצעות בתי-המשפט, גופי הביקורת הציבוריים, התקשורת המוסדית והתקשורת החברתית. בשנות היותנו מדינה, נצבר ניסיון רב באשר לטיבן של פעולות השלטון ונלמד כי ככל שהביקורת הציבורית מצטמצמת, ממדי הסוד מתרחבים ופולשים לאזורים בעייתיים.

מה שמתחיל בהגנה שלטונית בשם טובת הכלל על ליבת הסוד נוטה להתרחב למעטפת היכולה לגונן על ארגון שהסתאב; מעטפת שתכליתה למנוע חשיפת כשלים ושמירה על אינטרסים שונים מטעמי נוחות ארגונית. לא היתה שום תועלת מהותית, לדוגמה, בשמירה בסוד את זהותם של ראשי המוסד והשב"כ. עובדה, שני הארגונים הסתגלו בקלות לשינוי – שבא בעקבות ביקורת עיתונאית עקבית ונוקבת – ולהתנהלות במצב שבו ראשיהם חשופים לציבור בשמם ובזהותם. ובכל זאת, במשך שנים רבות ניהלו גורמי ביטחון המידע קרב בלימה עיקש כדי להימנע מכך.

שמירת סוד בגישה נוקשה ורחבה מדי מעוררת סימני שאלה ומעודדת נסיונות לחשוף אותו. למרות כל מנגנוני ההגנה, שום ארגון בטחוני אינו חסין מפני דליפת מידע, והכמוסים שבסודותיו עלולים לדלוף ולהיחשף. אפשר להציע כאן כלל אצבע האומר כי כגודל הסוד, כן גדלים סיכוייו להיפרץ.

דיסק לכל כיס

מעצם טבעה, המדינה מתקשה להתמודד עם מהפכת המידע. יכולת השכפול וההפצה ברשתות הופכת גם את מנגנוני שמירת הסודות הלאומיים החזקים ביותר לחסרי אונים אל מול יוזמתו של יחיד הנחוש לפרסם את הנסתר מעין. בלי שהרגשנו הפך צעצוע מופלא, ג'יימס בונדי, לחפץ כיס נדוש כמו שפתון או מסטיק, והוא זורע חרדות עמוקות בקהילות הביון, שניטל מהן זוהרן: הדיסק-און-קי.

ה"ניו-יורק טיימס" של 1971 – שכתבו ניל שיהאן קיבל לפרסום מידי אחד, ד"ר דניאל אלסברג, את ההדלפה הממוקדת החשובה בהיסטוריה של העיתונות המודרנית, זו הידועה כ"מסמכי הפנטגון" – לא היה ערוך להתמודד עם האתגר הלוגיסטי שבהעתקת 7,000 העמודים שב-47 כרכי הדו"ח.

כדי לפתור את הבעיה (הזירוקס היה עדיין מכשיר בגודל מכונת כביסה ואטי כמוה), נשכרה חנות צילום בעיר שדה מחוץ לניו-יורק, ובמהלך סופי-השבוע הועתקו המסמכים בזה אחר זה. ענת קם, אם להשוות, עשתה זאת בכמה הקלקות, ויצאה ממשרדה בלשכת אלוף פיקוד המרכז כשבתיקה דיסק סתמי ועליו תכתובת מסווגת של מאות ואלפי מסמכים.

אלסברג לא השיג את הדו"ח ולא נתקל בו באקראי. הוא היה בין מחבריו, כמומחה לענייני צבא וביטחון וחוקר במכון ראנד. הדו"ח המקיף נכתב על-ידי המכון עבור הלקוח הגדול מכולם, משרד ההגנה, ובחן לבקשתו את דרכי גיבושה של מדיניות הממשל האמריקאי במהלך מלחמת וייטנם – ואגב כך נחשפה מסכת שקרים שיטתית של ממשלי ג'ונסון וניקסון בכל הנוגע להתנהלות הכושלת במלחמה.

צילום משטרתי של ג'ון ארליכמן, יועץ מיוחד לנשיא ניקסון

צילום משטרתי של ג'ון ארליכמן, יועץ מיוחד לנשיא ניקסון

עם פרסום המסמכים הוקע אלסברג כבוגד, ומזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר הגדירו כ"איש המסוכן ביותר באמריקה". אלסברג ועמית לשעבר ממכון ראנד נשפטו באשמת ריגול, גניבת מסמכים וקשירת קשר, והיו צפויים למאסר מקסימלי מצטבר של 115 שנה.

אלא שכמה אירועים שהתרחשו במקביל טרפו את ההליך המשפטי. במהלך המשפט התגלה כי בוצעו האזנות בלתי חוקיות לאלסברג וכי יועץ של הנשיא ניקסון, ג'ון ארליכמן, הורה ליחידה למשימות מלוכלכות (ה"שרברבים", שיככבו בפרשת ווטרגייט) לגנוב את תיקו הפסיכיאטרי של אלסברג. במקביל קיבל השופט בתיק אלסברג, ויליאם ביירן, הצעה מאותו ארליכמן להתמנות לראש ה-FBI, הצעה שנדמתה כניסיון לשבש הליכי משפט. המאורעות הללו גרמו לשופט ביירן להפסיק את ניהול המשפט ולשחרר את שני הנאשמים – והשאר סופר עם חשיפת שערוריית ווטרגייט על-ידי ה"וושינגטון פוסט", שערורייה שבפיצוחה היה מעורב מקור עיתונאי אחר, איש צמרת ה-FBI מארק פלט (Felt), הוא "גרון עמוק".

רק 40 שנה אחרי, ב-2011, שוחררו רשמית לעיני הציבור כל "מסמכי הפנטגון". החותמת "רגיש" לצד הסיווג הבטחוני על כמה מן המסמכים נועדה לרמוז, במקור, שהמידע במסמך עלול להיות מביך.

לא בתולה, לא תהילה

המשותף לרוב המדליפים, מעבר לבעירה הפנימית, הוא היותם אנשי המערכת. כולם עברו את כל מסננות האבחון והסיווג שהקימו ארגוני הסוד, ובבואם להעביר מידע לפרסום – צלחו את מערכות האבטחה והמניעה המוקדמת.

טיב ההדלפה אינו אחיד. כמה מהמדליפים פועלים לתיקון מה שנתפס בעיניהם כעוול נקודתי, כגון הפצת תצלומים ונתונים על כור גרעיני עמום (ואנונו); או מציפים את תרבות השקר, הגניבה והזיוף שהנהיג צוות הבית-הלבן של ניקסון (פלט). אחרים מנצלים את מיקומם בצומת מידע חשוב כדי להעביר מאגרים גולמיים של מסמכים לידי גורמים שימצאו עניין במיונם ובניתוחם ויביאו לפרסומם ברבים. כך חשף כתב "הארץ" אורי בלאו את האופן שבו צה"ל ממשיך במדיניות חיסולי מבוקשים בשטחים (על בסיס מאגר המידע שסיפקה לו ענת קם).

טוראי ראשון ברדלי מנינג וסמלת ענת קם נהגו כך – זה העביר מאות אלפי תכתובות, דו"חות ומסמכים הנוגעים, בין היתר, לפעילות הצבא האמריקאי בעיראק לג'וליאן אסאנג', מייסד "ויקיליקס", כדי שיפורסמו באתר. זו פנתה לעיתונאי חוקר כשבידה דיסק מסמכים, בהנחה כי אלו ימוינו וישמשו לתחקירים על התנהלות גורמי הביטחון שתכתובותיהם עברו דרכה.

צילום רשמי של ברדלי מנינג בעת שירותו בצבא ארצות-הברית

צילום רשמי של ברדלי מנינג בעת שירותו בצבא ארצות-הברית

מנינג הוא, ככל הנראה, המדליף שמאחורי 800 התיקים של עצירי המחנה במפרץ גואנטנמו, שפורסמו ב"ויקיליקס" ב-2011 וחשפו את הזוועה המתרחשת במתקן הסגור והנסתר מעין, ובמיוחד מעינו של החוק.

זהו, אם כן, מכנה משותף נוסף למדליפים הגדולים: התהודה האדירה לתוצאות מעשיהם. אולי התהודה הגבוהה ביותר שאדם יחיד יכול לחולל בעומדו מול מערכת שלטונית, ובוודאי אחת האפשרויות הדרמטיות ביותר של היחיד להטביע את חותמו על ההיסטוריה.

התהודה, אין לשכוח, אינה בהכרח חיובית. הן לתקשורת והן לציבור יש תפיסות שמרניות באשר למעשה ההדלפה. התקשורת אינה נוטה להיות אסירת תודה למדליף, ולכל היותר נהנה מרסיסי התהילה התחקירן שקיבל חומר טוב מן הספק שלו. הציבור נוטה לשמרנות ומעדיף מערכות מסודרות על אלמונים עם ברק בעיניים, כך שלצד הכעס על העוול הנחשף, יתעורר כעס גם על החושף, שלעתים קרובות אינו נחמד כלל.

ואשר לגמול – למדליף שנתפס ונכלא לא מחכות 70 בתולות בקצה הדרך, וגם למדליף ששרד באלמוניותו איש לא יריע. כליאה ולא תהילה, הוקעה ולא הוקרה.

השירות ללא תשלום

בניגוד למרגלים, רוב המדליפים הגדולים לא ביקשו ולא קיבלו תמורה כספית על מעשיהם. הדלפת מידע רגיש אינה נתפסת בעיני מדליף כמקור הכנסה, אלא כמעשה אישי חד-סטרי, שנובע מתחושת שליחות למען האינטרס הציבורי.

אמנם מאכער קולומביאני שמרדכי ואנונו פגש באוסטרליה ניסה לשכנעו שיוכל להשיג לו מיליון דולר תמורת מכירת סיפורו ל"סאנדיי טיימס", אבל אין להניח שוואנונו, לנוכח הדחף העמוק שהניע אותו לחשוף את הסיפור, הציג זאת כתנאי, ובכל מקרה, העסקה לא יצאה לפועל, בגלל חטיפתו ומאסרו. גם אם קיבל תמלוגים על שימוש בחומרים ששלח, אלה היו בשולי העניין.

תמונה רשמית של ג'ונתן פולארד בעת ששירת בצי האמריקאי

תמונה רשמית של ג'ונתן פולארד בעת ששירת בצי האמריקאי

במעשה הריגול של ג'ונתן פולארד היה בוודאי מרכיב של שליחות (בשירות מדינת ישראל ובאמצעות הלשכה לקשרי מדע, שבראשה עמד רפי איתן), אבל הוטמע בה גם תגמול חומרי: מקדמה בת חמש ספרות ותשלום חודשי קבוע של 1,500–2,500 דולר. במקרי ריגול, תגמול כספי הולם הוא חלק מן המשחק.

הדחף של המדליף להטביע חותם על המערכת יכול להיות נאיבי או מתוחכם, ספונטני או מחושב, הבא לביטוי בניצול הזדמנות או ביצירת הזדמנות. שמו של מארק פלט הוזכר מדי פעם במשחק הניחושים על אודות זהותו של "גרון עמוק", אך הוא שמר את הסוד עימו, וגם באוטוביוגרפיה שפירסם לא הופע שום רמז לכך. רק ב-2005, שלוש שנים לפני מותו בשיבה טובה, הודיע נציגו שהוא האיש, ובן ברדלי, עורך ה"וושינגטון פוסט" דאז ועורכם של וודוורד וברנסטיין, אישר זאת. לפלט היתה קריירה עשירה ורבת תהפוכות ב-FBI, בתקופה סוערת, אבל את מקומו בהיסטוריה הוא לא קנה בגלל תפקידו הרם, אלא בזכות נכונותו לקחת סיכון ולעמוד בלילה מתחת לגשר או להבהב בפנסים בחניון.

מי שֹמם?

בניגוד למדליפים ה"קלאסיים", הממוקדים, החושפים פינה אפלה לעינה של הביקורת הציבורית, המדליפים החדשים בני דור ה"ויקיליקס" מתמחים בחשיפה רחבה של מסמכים חסויים במצבם הגולמי, בעודם מותירים את מיון המידע, ניתוחו, עיבודו והפצתו לכל המעוניין. למעשה התואר מדליף (whistleblower), שהתאים ככפפה למארק פלט, אינו מתאים כלל לענת קם או לברדלי מנינג, והוא מתאים רק במידת מה לאדוארד סנודן. את השלושה הללו נכון יותר לכנות "פורצי הסכרים". את ואנונו, שידע להשמיע צליל אחד בלבד, ועם זאת קולני ביותר, אפשר, אם כך, לכנות "התוקע בשופר".

מארק פלט, שהיה השלישי בהייררכיית ה-FBI תחת אדגר הובר בראשית שנות ה-70, הנחה והדריך (בלי לחשוף את עצמו) בעודו בתפקיד את כתב ה"וושינגטון פוסט" הזוטר (אז) בוב וודוורד, ובאמצעותו את שותפו לתחקיר קארל ברנסטיין, על כיווני חקירה אפשריים בפרשת ווטרגייט (שהביאה להפלתו של הנשיא ריצ'רד ניקסון). פלט נמנע ככל יכולתו מהעברת מידע ישיר בנושא, ועם זאת אין ספק כי ללא יוזמתו והנחייתו לא היתה השערורייה נחשפת. פלט זכה במערכת ה"פוסט" לכינוי "גרון עמוק" (בהשראת סרט פורנוגרפי רך שרץ באותם ימים בבתי-הקולנוע), שהיה לשם נרדף למקור עיתונאי.

יוני 1971 היה אחד החודשים הלוהטים ביחסים המורכבים בין העיתונות לממשל ולמערכת המשפטית בארצות-הברית. ה"ניו-יורק טיימס" פירסם ידיעה ראשונה על מסמכי הפנטגון ב-13 בו, ומיד נדרש לנהל קרב הגנה נגד דרישת התובע הכללי ג'ון מיטשל לחדול מהפרסום ולהחזיר את המסמכים. ב-16 בחודש נפגש אלסברג עם איש ה"וושינגטון פוסט" והציע לו את המסמכים. במערכת ה"פוסט" התעורר דיון סוער בשאלה אם לפרסם, וקתרין גרהם, המו"ל, הכריעה שכן. מיד לאחר הפרסום הראשון הופעלו גם נגד ה"פוסט" הליכי מניעה משפטיים מצד התביעה הכללית. בערים נוספות, כסנט לואיס ובוסטון, ננקטו צעדי מניעה דומים. בסופו של דבר ניגף עקרון "המניעה המוקדמת" בפני התיקון הראשון לחוקה, וה"ניו-יורק טיימס" חזר לפרסם את המסמכים. באותו חודש נדד אלסברג ממלון למלון ולבסוף הסגיר עצמו ל-FBI בבוסטון.

חוליה בשלשלת

שלשום פירסם דניאל אלסברג, בן ה-82, תגובה קצרה ב"וושינגטון פוסט", ובה לימד סניגוריה על אדוארד סנודן. "הרבה אנשים השוו את אדוארד סנודן אלי, באופן בלתי מחמיא, כיוון שעזב את הארץ בחיפוש אחר מקלט מדיני במקום להתייצב למשפט כפי שעשיתי אני", כתב אלסברג והכריז: "אינני מסכים. הארץ שנשארתי בה היתה אמריקה אחרת, לפני זמן רב".

המדליפים החדשים אינם מתעקשים לראות את התמונה הרחבה והם אינם יכולים להיות מודעים להשלכות המלאות של מעשיהם. קל לראות בהם בריונים חסרי אחריות הבוגדים בעמם, אבל זוהי גישה פשטנית, המתעלמת מן התפקיד החברתי שאלה נטלו על עצמם, תפקיד חשוב ולעתים חיוני. אפשר לראותם כיצורים פרו-ביוטיים, ידידיהם של מפרסמי היוגורט, השוכנים במערכת העיכול ופועלים כווסתים, מחטאי פינות אפלות ומשקפים את המערכות על פגמיהן, בהזכירם להן ולציבור כי אין סוד מוחלט בהחלט, וכי גם האינסטלציה המשוכללת ביותר לעולם אינה חסינה מדליפה.

אדוארד סנודן, אמריקאי, מומחה בן 30 לאבטחת רשתות מחשב ב-NSA, הוא נציג ראשון לדור חדש של מדליפים. הוא מכיר את המערכת על בוריה, הוא מתנגד לתעשיית ההאזנות האמריקאית, והזין את העיתונות הבריטית והאמריקאית במידע על היקפי ההאזנות לאזרחים. הוא אינו אנרכיסט, ויצא לשרת בעיראק עד שנפצע. אידיאליסט, מודע, מקושר היטב גם לעיתונות המסורתית וגם לרשת, מבין את מצבו, את הסיכון נטל על עצמו בידיעה שלא יוכל לחזור לארה"ב בלי לעמוד למשפט באשמת ריגול וגניבת מסמכים.

אדוארד סנודן, עובד ה-CIA לשעבר (צילום מסך)

אדוארד סנודן, עובד ה-CIA לשעבר (צילום מסך)

"ברור לי שאצטרך לסבול בגלל מעשי וכי עצם החזרת המידע הזה לציבור מסמנת את סופי", הוא אומר, ובונה לעצמו מערכת תומכים רחבה ונהנה מאהדה ציבורית גבוהה יחסית. סנודן הוא רהוט, ורבלי, אדם שוויתר על מעסיק נוח, משרה נחשקת שהכנסה טובה בצדה וחיים נורמליים והפך עצמו לאישיות עולמית גולה.

ובינתיים המערכת הבטחונית מתקשה להסתגל לעובדת קיומם של ארגוני חשיפת המידע החדשים ולהתאים עצמה למציאות החדשה, והיא מספקת מה שהיא יודעת ממלחמות קודמות – מאבק במלוא העוצמה. המלחמה במדליפים מיועדת לא רק להענשה מרבית של מסיגי גבולות הסוד, אלא ליצירת דיסקרדיטציה ציבורית מוחלטת, שתוקיע אותם מכלל הציבור ותיצור חומת מגן גבוהה שתרתיע את המדליפים הבאים. מלת הקסם, כבימי הסנטור מקראתי, חזרה להיות "בוגד" ואפילו "טרוריסט".

במאבקה במדליפים – כפי שקורה למערכת הביטחון במלחמתה במרגלים שבגדו – המערכת נלחמת למעשה ביצירי כפיה. רבים מחושפי המידע הם שותפי סוד שהפרו אמון. אנשים שאובחנו ביסודיות, מוינו בקפידה, הוחתמו על מסמכי סודיות – ובכל זאת הדליפו. הכשל המערכתי הוא כפול וכואב – לא רק הנזק שנגרם למערכת מן המעשה, אלא ההבנה והאכזבה מן הידיעה כי אין בעולם בטחון שדה הרמטי, ולעולם לא יהיה.

ובכל זאת המערכת הבטחונית יכולה להתגאות בהישגיה: הציבור הרחב מתקשה להבדיל בין מרגלים למדליפים. גם חוק העונשין עדיין אינו מבדיל ביניהם. הדלפה היא מעשה מכוון ומתוכנן מראש, והגנות "עניין ציבורי" שעומדות בנסיבות מסוימות לכלי תקשורת המפרסמים מידע מסווג אינן עומדות ל"מוסרי" המידע (ועל-פי חוק השב"כ החדשה, גם לא ל"מפרסמיו"). המאכזב ביותר הוא שהעיתונות עצמה מתייחסת בחשדנות ובעוינות למדליפים החדשים. יש להניח כי מרדכי ואנונו היה חוטף היום מן המקהלה התקשורתית גינויים וגידופים יותר מכפי שחטף אז, ואם מישהו מתקשה להאמין בכך, שיבחן את יחס העיתונות לענת קם.

אלסברג פינת מוריסון

בעוד שריגול הוא עיסוק ותיק כימי ההיסטוריה האנושית, הדלפה היא תוצר מובהק של חברת המידע. מדליפים אינם מתדפקים על דלתות שגרירויות זרות כדי למכור סודות לאויב מסיבות אידיאולוגיות, נקמניות או לצורך שיפור מצבם הכלכלי. המדליפים החדשים הם אנשים שמזהים כשל, סיאוב או עוול במערכת שבה הם עצמם פועלים, ומחשש שהעלאת העניין במערכת עצמה תביא להשתקתו (ולהשתקתם הם), נובטת בהם ההכרה כי ביכולתם לחשוף את המקרה בתקווה שתהיה בכך ראשית תיקון. כאשר מדליפים נחשפים, לרוב בגלל רשלנות בטשטוש עקבותיהם, שום מדינה זרה לא תפעיל לובי לשחרורם ואין כל סיכוי שיזכו לחנינה בעסקת חילופי מרגלים כלשהי או לרגל יום עצמאות עגול.

סמואל לורינג מוריסון, אנליסט של הצי האמריקאי (צילום מסך: pbs)

סמואל לורינג מוריסון, אנליסט של הצי האמריקאי (צילום מסך: pbs)

אחד שחטאיו נמחלו לו באיחור ניכר הוא סמואל לורינג מוריסון, אנליסט במודיעין הימי של ארצות-הברית שהתמחה בכלי שיט סובייטיים. בשנת 1984 הוא נעצר וכעבור שנה הורשע בבית-משפט פדרלי בגניבת רכוש ממשלתי ובריגול חמור ונידון לשנתיים מאסר, אלא שמוריסון לא העביר את המידע שבידיו למודיעין זר. לצורך השלמת הכנסה הוא פעל בגלוי ובאישור כפרילנסר-מומחה בשבועון הנודע לענייני צבא "ג'יינס". בעקבות מקרה שבו העביר צילומי לוויין מסווגים שהיו ברשותו לעיתון, נערך חיפוש בביתו, מאות מסמכים שהחזיק ברשותו הוחרמו והוא נעצר. הטיעון העיקרי נגדו היה כי בהעברת המידע לעיתון סייע לגורמי ביון סובייטיים, מעשה שגרם נזק אסטרטגי וכלכלי לצי האמריקאי.

מוריסון לא היה מרגל. הוא לא התכוון לרגל, ולא היה לו שום מניע אידיאולוגי למעשה. הוא פעל כדי לשמר את המוניטין המקצועי שלו כיודע-כל, והלך חצי צעד רחוק מדי. זה היה המקרה היחיד בהיסטוריה האמריקאית שבו עיתונאי שהחזיק מסמכים ופירסם תוכן מסווג בעיתון הואשם בריגול. רק 16 שנה מאוחר יותר חנן הנשיא קלינטון את מוריסון (שנכלא בתקופתו של רייגן), למורת רוחם של ראשי ה-CIA דאז.

מטביעי חותם

הבדלי המעמד, הגיל והאישיות בין הסוגים השונים של חושפי הסוד יוצרים טווח רחב של תשובות לשאלה מי יהיה המדליף הבא ממערכת הביטחון. האם תהיה זו נערה כענת קם? האם יהיה זה פקיד רם-דרג הנמצא בקרבה אינטימית לצמרת ארגון סוד, שעבר שינוי תודעתי בעודו מכהן, וקם לנער את ארגונו מתרבות השקר והסיאוב שפשתה בו? ייתכן, ועם זאת אפשר גם לצפות לחידושים בתחום. המציאות התקשורתית והטכנולוגית מאפשרת לכל אדם להיות כזה.

ענת קם, שנידונה, אחרי מעצר בית ממושך, ל-3.5 שנות מאסר בגין מסירת ידיעה סודית ללא היתר וריגול חמור, היא מדליפה מדור הביניים. כפקידת לשכה בעלת תודעה תקשורתית ופוליטית, אספה על המערכת הממוחשבת במשרדה אלפי מסמכים מסווגים – תכתובות בין המפקדה שבה שירתה לגורמי צבא וביטחון. אבל במקום לשגר אותם ל"ויקיליקס", כשם שעשו ברדלי מנינג ואדוארד סנודן, היא בחרה באפשרות הפטריוטית – האחראית, אם תרצו – להעביר את החומר בצורתו הגולמית לידיו האמונות של עיתונאי חוקר בעיתון מכובד ואחראי, אורי בלאו "מהארץ".

ענת קם, כתבת "וואלה ברנז'ה", 2008 (צילום: עידו קינן, "חדר 404", cc-by-sa)

ענת קם, כתבת "וואלה ברנז'ה", 2008 (צילום: עידו קינן, "חדר 404", cc-by-sa)

אילו הכל היה מתנהל כשורה, היו קוראי "הארץ" נהנים מסקופר וירטואוזי שהיה שולה מדי פעם ממעמקי כספתו חומר עיתונאי טהור ומזוקק המשמש חומר גלם (וקצה חוט) לתחקירים חשובים (עם חותמת צנזורה) על המתרחש באחורי הקלעים של המערכת הצבאית – כפי ששני התחקירים שפורסמו בעקבות חומרים מן המסמכים שמסרה צלחו את הצנזורה והגיעו לפרסום.

לפי התחקירים שהספיקו להתפרסם, אפשר היה לקוות כי הפרסומים הבאים היו גורמים לצבא לקיים בדק בית יסודי לא רק בשאלה מי הדליף, אלא בשאלות המהותיות – מחיסול מבוקשים ועד שימוש בתחמושת קטלנית ואסורה. ואילולא נהג העיתון ברשלנות קשה, שהובילה לחשיפה מהירה של ציר קם-בלאו, היתה קם יכולה להמשיך בחייה (כעיתונאית?), כשהיא שואבת סיפוק שקט מכל תחקיר מעורר סערה שהיה מתפרסם על בסיס החומר שסיפקה.

כמו קם, גם ברדלי מנינג קיווה בוודאי להשקיף מן היציע, ככל צרכן תקשורת, על הזירה הגועשת בעקבות החומרים שהעביר לאתרי "ויקיליקס", אבל תמימות וחוסר ניסיון עלו לו בחייו כאדם חופשי. האומנם גורלו ירתיע אחרים?

אז מה החשבון?

את הנזק הגדול ביותר למדינת ישראל חולל לכאורה מרדכי ואנונו, והוא גם נפגע קשה מכל מדליף אחר: 18 שנה בכלא ואינספור מגבלות על חייו עד יומו האחרון. ועם זאת, מבט לאחור מגלה שבפועל, מלבד השערורייה הססגונית, לא חולל הפרסום שום שינוי מהותי. לא במדיניות ארה"ב כלפי ישראל, לא בעמדת המומחים שהתבשמו מיכולתם להעריך נכונה את סדרי הגודל של תוצרת הכור בדימונה, ולא בתודעת האויבים. ספקנים לא מעטים עדיין דבקים בתיאוריית הקשר שעל-פיה הפרסום היה ספין ישראלי וואנונו היה רק השליח. ואשר לאויבים, אלה קיבלו מסר ברור, שהכור בדימונה אינו רק קרטון. המעניין הוא שאפילו אחרי הפרסום ב"סאנדיי טיימס", מדיניות העמימות הגרעינית לא נסדקה והיא נמשכת למעשה עד היום.

קשה לשער אילו נזקים נמנעו עם איסוף המסמכים שמסרה ענת קם לאורי בלאו, אבל מן המעט שפורסם ניתן ללמוד שהציבור והמערכת הפוליטית מגלים אדישות מוחלטת לשאלת חיסול המבוקשים. מעבר לעיסוק בדרמה האישית שעלתה לכותרות בימי החקירה, המעצר והמשפט, לא התעורר שום דיון משמעותי בשאלה מה זכות הציבור להדליף ולהיות מודלף.

ג'וליאן אסאנג', ראש הארגון "ויקיליקס" (צילום: New Media Days, רישיון cc-by-sa 3.0)

ג'וליאן אסאנג', ראש הארגון "ויקיליקס" (צילום: New Media Days, רישיון cc-by-sa 3.0)

העולם סוגר היום על אדוארד סנודן, שנראה כבחור חביב מ-8200, שתיכף ישתחרר ויקים סטרט-אפ (הוא אכן השתכר לא רע כאיש אבטחת רשתות בסוכנויות הביון האמריקאי ומסר נתונים על שכרו השנתי כדי להראות לעולם כולו שלא בחר בדרך הקלה). איש אנו משתאה לנוכח העוצמה הגלובלית של אמריקה, הכופה את רצונה על רוב המדינות ומנהלת אחריו מרדף כאילו היה ארכי-טרוריסט. אותו עולם שמעולם לא סגר את שורותיו בפני הגרועים בפושעי המלחמה הופך את סנודן לפליט מעופף. התקשורת העולמית עסוקה בעיקר בהרפתקת המצוד המתהדק, והרבה פחות בתעשיית ההאזנות ההמונית שמקיימים האמריקאים ברחבי העולם.

מן הצד השני, מיליוני מסמכים אמריקאיים, רבים מהם מסווגים, כבר מרחפים ברשת, ועל-פי הפריחה בתחום יש להניח שעוד רבים יצטרפו אליהם. סנודן עדיין צעיר ויש להניח כי גם ממקום גלותו, באשר הוא, עוד נשמע עליו ועל שכמותו.

נשאר אפוא האיש שבנה את פלטפורמת ההדלפות שלא ניתן להפציצה בטילי שיוט ולא להטיל עליה סנקציות פוליטיות או כלכליות, וגם אם כן, יקומו אחרות תחתיה: ג'וליאן אסאנג'. דמות קוסמופוליטית, אניגמטית ומפוקפקת, מי שחשף ארגונים ממשלתיים וצבאיים עירום ועריה, ומיעט לשחרר מידע על עצמו ועל מערך המימון והתקשורת המורכב שמקיים ומזין את "ויקיליקס". אסאנג' שווה סיפור בפני עצמו, ורק כהכנה לו כדאי להציץ בלינק הבא, שממנו נרמז על הוויכוח העולמי הגדול שכבר נמצא בעיצומו.

האם אסאנג' הוא טרוריסט?