ההווי השלטוני ב-25 שנותיה הראשונות של המדינה הצמיח את התופעה הבאה: אנשים היו מגיעים למשרדי הממשלה ובידיהם פתק שאמר: "המוכ"ז הוא מאנ"ש. נא לעזור לו". כל אחד מהפקידים הבכירים שאליהם הופנה הפתק ידע לפענח את הכתוב: "מביא כתב זה הוא מאנשי שלומנו. נא לעזור לו". הימים ימי שלטונה של תנועת העבודה, על גרורותיה הקואליציוניות, והתרבות הניהולית היא תרבות הפרוטקציה המפלגתית והאישית. בעידן של מוסכמה שעל-פיה יד רוחצת יד ושל נאמנות פוליטית מעל לכל, היתה המערכת השלטונית כולה – הפוליטית והפקידותית גם יחד – משועבדת לתפיסה שאחד מתפקידיה הוא להגן על חבריה, לעזור להם, ובדרך זו להנציח את מעמדה.

הערבוביה בין הדרג הפוליטי לדרג המקצועי הבכיר בשירות המדינה היתה כמעט מוחלטת, והזיקה למפלגה ולחבריה היתה מובנת מאליה. על רקע זה התפוצצה פרשת "נתיבי נפט" וסימנה תפנית בעולם הערכים שהכתיב את ההתנהלות השלטונית עד אז, כמו גם שינוי ממשי במשקלה של התקשורת בקביעת עמדותיה של הממשלה והחלטותיה.

"העולם הזה" מפרסם סקופ

על שער גליון 1771 של השבועון "העולם הזה", בראשית אוגוסט 1971, הופיעה הכותרת המרעישה הבאה: "על איש זה איימו ברצח בגלל עדותו על שחיתויות ומעילות בנפט הישראלי בסיני". תצלום האיש שבו מדובר התנוסס לצד הכותרת: משה בן-מנחם, מבכירי עובדי הקידוח בחברת נתיבי-נפט בסיני, שקמה לאחר מלחמת ששת-הימים כדי להמשיך את תפעולן של בארות הנפט שאיתרו וחפרו המצרים, ולהביא לישראל את התשואה הנובעת מהן. בעמודי הפנים של הגיליון, על פני כפולה וחצי, השתרעה כתבה שכותרותיה זעקו: "הזהב השחור – לכיסו של מי? האם התעשר המנכ"ל מוטי פרידמן מהנפט של סיני?".

הדיווח גולל את סיפור המעשה הבא: בשבוע שעבר מונה באופן סודי עו"ד משה בן-זאב (לשעבר היועץ המשפטי לממשלה) לחקור טענות על אי-סדרים ומעשי שחיתות בחברת נתיבי-נפט. מינויו נעשה על-ידי שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, בתיאום עם שר האוצר פנחס ספיר וסגנו ד"ר צבי דינשטיין. החקירה תיסוב על טענות בדבר התנהלות כספית בעייתית מצד פרידמן, ניהול לקוי, מעשי חבלה שהתגלו בציוד הקידוח והובלתו וניגוד אינטרסים. גיבורי הסיפור הם בן-מנחם ועמיתו, אברהם יעקב (המכונה "ההודי"), שניהם עובדים בכירים בחברה, שסירבו להבליג על מה שראו עיניהם. הכתבה פותחת בתיאור איומים והטרדות טלפוניות שהופנו אל בן-מנחם ומשפחתו, לקראת עדותו בפני עו"ד בן-זאב.

שבוע לאחר מכן התפרסמה ב"העולם הזה" כתבה יחצנית להפליא שטביעות אצבעותיה של חברת נתיבי-נפט ניכרו בה היטב: כתב וצלם של השבועון הוזמנו לתעד ולסקר אסדת קידוח ישראלית שמפעילה החברה בלב מפרץ סואץ. הקידוח הימי הזה היה סוד מוחלט בהחלט עד אז.

העיסוי התדמיתי שביצעה נתיבי-נפט באנשי "העולם הזה" לא כל-כך הועיל לה: שבוע לאחר מכן, בגליון 1773, הופיע המבזק הבא ב"דף תשקיף" – מדור סקופים תמציתי שבישר מדי שבוע על התהוותן של חדשות מרעישות בעודן באיבן: "השבוע צפויות מסקנות החוקר בן-זאב בעניין נתיבי-נפט. לא מן הנמנע שנוסף לפרשת המנכ"ל, שהואשם בהתעשרות שלא כדין, התגלו לחוקר פרשיות נוספות בהתנהלות נתיבי-נפט שיש לחקור אותן".

המידע שגולל השבועון, הן בכתבה הראשונה והן במבזק החדשותי, היה מדויק בעיקרו. עו"ד בן-זאב אכן מונה על-ידי שר המשפטים לבדוק חשדות על התנהלות מושחתת בחברת נתיבי-נפט, בעיקר של המנכ"ל מוטי פרידמן. הטענות נגדו נכללו בתזכיר שהגיש לשר האוצר כמה חודשים לפני כן הגיאולוג ד"ר דוד ניב על סמך מידע שהגיע אליו מתוך החברה. ניב העלה את טענותיו על הכתב לאחר שנכשלו נסיונותיו לברר את הדברים ישירות מול פרידמן ובכירים אחרים בחברה. השר ספיר העביר את המסמך לשר המשפטים שפירא, וזה, לאחר התלבטות, בחר למסור את תפוח האדמה הלוהט לידיו של בודק מיוחד שמינה לצורך זה – עו"ד בן-זאב, שהיה אף הוא מאושיות הממסד המשפטי והשלטוני באותם ימים (הגדרת תפקידו היתה בודק, לא חוקר בעל סמכויות חקירה משפטיות). הפרטים שנכללו בסקירה הראשונה של "העולם הזה" אכן היו חלק ניכר מליבת גרסתו של ניב. המבזק אכן קלע לאמת כשבישר שממצאיו של בן-זאב מובילים להרחבת יריעת השחיתות הנחקרת.

אלא ש"העולם הזה", משום מה, לא המשיך ללוות את הפרשה. להוציא ידיעה אחת, בספטמבר 1971, שבה סיפר כי מופעלים לחצים על העיתון "דבר" להפסיק את פרסומה של סדרת כתבות תחקיר החושפות את המתרחש בנתיבי-נפט, לא חזר השבועון הלוחמני לדווח על העניין אלא כעבור שלושה חודשים. גם העיתונים האחרים התעלמו ממנו, אם משום שהיו חסרים מידע, אם משום שהכתבה הסנסציונית הראשונה ב"העולם הזה" לא עשתה עליהם רושם או נראתה להם בלתי אמינה, אם משום שהושפעו מעמדת השלטון, שחתר לבלום פרסומים על הפרשה, אם משום שלוז הסיפור נתפס כחסר חשיבות ממשית: שני עובדים בחברה ממשלתית הפועלת במקום נידח קובלים על התנהלות בלתי תקינה. לא ביג דיל. היה עיתונאי אחד שתפס את השור בקרניו. למרבית ההפתעה הוא כתב ב"דבר".

העיתונות פורצת את מעטפת החשאיות

באוגוסט 1971 היה יונה שמשי כתב לעניינים מיוחדים ב"דבר", עיתון ההסתדרות ובטאונה של תנועת העבודה. הוא הגיע ל"דבר" מ"למרחב", בטאונה של תנועת אחדות-העבודה, בעקבות המיזוג בין שני העיתונים שיצא אל הפועל חודשים אחדים קודם לכן. ב-3 בספטמבר 1971 החל שמשי לפרסם ב"דבר" תחקיר בן שבעה פרקים על הנעשה בנתיבי-נפט.

התמונה שפרש היתה מטרידה מאוד: עסקאות כספיות תמוהות בין הנהלת נתיבי-נפט לחברת קונטיננטל, שהיתה קודם לכן בבעלותו הפרטית של מוטי פרידמן; גניבת ציוד; פיקוח רופף על התנהלות החברה בשדות הקידוח; ערבוביה בין תפקידו של פרידמן כמנכ"ל החברה הממשלתית נתיבי-נפט לבעלותו על חברת קונטיננטל, שמוזגה בחברת "מדבר"; ידיעות על הווי חיים מופקר של עובדי ההפקה באבו-רודס, ועוד. שמשי סיכם את הסדרה בקריאה למינוי חוקר או ועדה בעלי סמכויות משפטיות, כדי שיגיעו לחקר האמת.

רק בגליון 1783 היכה על חטא אלי תבור, העורך בפועל של "העולם הזה" (אורי אבנרי היה באותה תקופה חבר-כנסת). הוא הזכיר לקוראים את הסקופ מלפני שלושה חודשים בעניין נתיבי-נפט, והתנצל (כביכול) על כך שהתמונה שהוצגה אז היתה חלק קטן בלבד מהיקף השחיתות שנחשף בפועל. ממדיה האמיתיים של השערורייה נגולו בדו"ח שחיבר עו"ד בן-זאב ושבעקבות פרסומו (בסוף אוקטובר) החלו העיתונים לעסוק בפרשה בהדרגה. תבור התגאה ש"העולם הזה" סייע לבן-זאב בכך שהביא לידיעתו מידע ותצלומים על המתרחש בנתיבי-נפט, בעיקר בכל הנוגע במידת השליטה של ההנהלה על ציוד הקידוח.

פרסום הדו"ח של בן-זאב לא היה מובן מאליו. כמו בכל התנהלותה של הממשלה בפרשה, כך גם בקטע שבו נמסרה בדיקתה לידי בן-זאב, ניסה השלטון להסתיר מהציבור את המתרחש. הגיאולוג דוד ניב הגיש את תזכירו להנהלת משרד האוצר כבר באפריל 1971. מנכ"ל המשרד, ד"ר יעקב ארנון, עיין בו והודיע לשר ספיר שהתלונות מחייבות בדיקה רצינית. ספיר העביר את העניין לשר המשפטים שפירא, וזה החליט להפקיד את הטיפול בידיו של בן-זאב. בדיקתו של בן-זאב הושלמה ב-22 באוגוסט. השלטון לא מצא לנכון לפרסם דבר מההליכים האלה – לא על התזכיר של ניב, לא על הבדיקה הראשונית של ארנון ולא על ממצאי החקירה של בן-זאב. מי שפרצה את מעטפת החשאיות היתה העיתונות.

החל בכך, כאמור, "העולם הזה", המשיך ופיתח את הגילויים יונה שמשי ב"דבר" והחרה-החזיק אחריו "הארץ", כאשר התחוור והלך שהממשלה, בניצוחו של שר המשפטים, חותרת לגמד את השערורייה ולהוציא בזול את מי שאחראי לה. שפירא סבר שדי להשאיר את הטיפול בתלונתו של ניב בידי בן-זאב. את ממצאיו של בן-זאב ביקש להעביר לטיפולו של מבקר המדינה. הוא דחה המלצות להפקיד את המשך הטיפול בפרשה בידי המשטרה והגיב בסירוב נחרץ לדרישה לכונן ועדה ממלכתית, בעלת סמכויות משפטיות, למיצוי החקירה.

דו"ח בן-זאב עצמו היה פושר: הוא כפר בכמה מתלונותיו של דוד ניב, אך אישר כמה מאבחנותיו הנוגעות לניהול נתיבי-נפט. ניכרה אצלו נטייה לפטור את מרדכי פרידמן מחשדות להתנהגות אישית מושחתת, אך לתת את הדעת על טיב השליטה המינהלית של ראשי החברה על הנעשה בשטח. מכל מקום, בן-זאב עצמו המליץ לפנות למשטרה ולבקש ממנה להעמיק חקור במתרחש בחברה. שפירא העדיף להתעלם מההמלצה. העיתונות לא ויתרה.

"הארץ" מתעורר

"הארץ" הוביל את המתקפה על שר המשפטים. העיתון, שלא הצטיין בזיהוי השחיתות בנתיבי-נפט ולא מצא לנכון לסקר אותה בעקבות גילוייהם של "העולם הזה" ושל יונה שמשי ב"דבר", התעורר מתרדמתו לאחר פרסום הדו"ח של בן-זאב. התעורר – ולא הרפה.

הידיעה הראשונה על עצם ההתרחשות באבו-רודס התפרסמה בעמ' 10 של "הארץ" רק ב-26 באוקטובר. נאמר בה כי הממצאים בפרשת "נתיבי נפט" יפורסמו בקרוב והוצגה בה בקצרה תמצית תלונתו של ניב. כעבור שלושה ימים התפרסמה ידיעה, בינונית באורכה, עדיין בעמוד פנימי, שהביאה את עיקרי דו"ח בן-זאב וציטטה את שר המשפטים, שקבע כי אין מקום לסלק את מוטי פרדימן מתפקידו ואין צורך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית. משרד האוצר אימץ את עמדתו של שר המשפטים.

ב-31 באוקטובר 1971 התפרסם המאמר הראשי הראשון של "הארץ" בפרשה זו. "טרם נתבהרה פרשת 'נתיבי נפט'", קבע העיתון ותקף את גישתו של שר המשפטים, שהתנגד להעברת העניין לחקירת המשטרה. המאמר הצביע על חומרת הממצאים ועל ההתנהלות המושחתת שחשפה בדיקתו של עו"ד בן-זאב.

כעבור יום פירסם "הארץ" מאמר ראשי נוסף, שקרא שנית לערב את המשטרה בחקירת הפרשה והביע התנגדות נחרצת לכוונת השר שפירא למסור את העניין לבדיקת מבקר המדינה. העיתון חזה כי מהלך כזה יוביל לקבורת השערורייה.

ב-2 בנובמבר הגיעה פרשת "נתיבי נפט" לראשונה לעמוד הראשי של "הארץ". העיתון פירסם ידיעה על פנייה של מבקר המדינה למשטרה בבקשה שתחקור את העניין. במקביל פירסם "הארץ" מאמר ראשי נוסף, שדרש להקים ועדת חקירה, נוסף לחקירת המשטרה. המאמר הזכיר מאמר שפירסם יונה שמשי ב"דבר" ביום הקודם, שהשיג על כמה מקביעותיו העובדתיות של בן-זאב וחלק מכל וכל על אבחנתו שמוטי פרידמן פעל בתום לב בעניינים שנחקרו.

"הארץ" הגדיר את הפרשה "מעשה שחיתות מהחמורים והגדולים ביותר בתולדות המדינה" ותקף את תגובתו הנרתעת של שר המשפטים עליה. המאמר מתח ביקורת גם על בן-זאב וקבע כי גילה גישה סלחנית כלפי התנהלותו הקלוקלת של מוטי פרידמן וניכר בו שעשה הכל כדי לטהרו מאשמה. פרידמן מתואר במאמר כמי שגזל את כספי המדינה ורכושה במיליוני לירות (זה היה ההילך החוקי באותה תקופה) וכמי שנהנה מהאיפול שהטילה הצנזורה על הפרשה (בגלל היות אתרי הקידוח בחצי האי סיני, שהיה שטח כבוש הנתון לשליטת צה"ל, קל היה לשלטון להחיל את צווי הצנזורה גם על התנהלות רשות אזרחית כדוגמת חברת נתיבי-נפט).

וכאילו לא די בכך, באותו היום התפרסם ב"הארץ", לצד המאמר הראשי, מאמר חתום על-ידי יואל מרקוס, שכותרתו "יד רוחצת יד" וכותרת המשנה שלו "פרשת מרדכי פרידמן מדיפה יותר מאשר ריח נפט". מאמרו של מרקוס גולל את תולדות הפרשה והציג אותה באור דומה לזה שנשקף מהמאמר הראשי. באחד מעמודי החדשות באותו יום הביא "הארץ" גם את תגובתו של פרידמן ובה ההבטחה לגלות את האמת בבוא היום.

למחרת השיב יעקב שמשון שפירא מלחמה שערה. בנאום מעל בימת הכנסת תקף את "הארץ" על מאמריו מהיום הקודם והאשים את העיתון בביצוע רצח אופי למשה בן-זאב.

"הארץ" לא הרפה: "חקירה מוזרה – על מי מחפים ואת מי מסתירים בפרשת 'נתיבי נפט'" (אמנון רובינשטיין, מאמר פותח בעמוד המאמרים של יום שישי, 5 בנובמבר); "דינשטיין: אין הוכחה ממשית שמישהו בנתיבי-נפט מכר ציוד והתעשר מכך" (ידיעה המסכמת משדר טלוויזיוני על הפרשה שבו הופיעו גיבוריה, 7 בנובמבר); "דיווחתי להנהלה על הגניבות בסיני" (ראיון עם מוטי פרידמן, שהתפרסם בעמוד הראשי, ובו טוען מנכ"ל נתיבי-נפט כי יעקב ארנון, שמינה אותו לתפקיד, ידע שהוא בעליה של חברת קונטיננטל, ולכן אין הוא יכול לטען עכשיו שהיה בכך פגם אסתטי, 8 בנובמבר); "עסק ביש 1971", מאמר של יואל מרקוס שפתח את עמוד מאמרי הדעות של העיתון, ובו השווה הכותב בין שערוריית "נתיבי נפט" ל"הפרשה" – טיוח אחריותה של ממשלת ישראל לחשיפת המחתרת היהודית במצרים בראשית שנות ה-50. מרקוס קבע כי הלך הרוח בשני המקרים, המתנגד למיצוי האמת, דומה, וכי הנפשות הפועלות זהות; לידו התפרסם מאמר נוסף של אמנון רובינשטיין שכותרתו "חקירה חייבת להיות".

וכך זה נמשך יום אחר יום: כתבות, ידיעות, ראיונות, מאמרים חתומים ומאמרים ראשיים שהופיעו ב"הארץ" וקראו לחקור את פרשת "נתיבי נפט" עד תומה. "דבר" נקט עמדה דומה, אך בנימה יותר רכה ובתכיפות הרבה יותר דלילה. העיתונים האחרים הצטרפו לדרישה אט-אט, רובם בקול ענות חלושה. בסופו של דבר קראו גם "מעריב", "על המשמר", "ידיעות אחרונת" ו"הצופה" לכינונה של ועדת חקירה.

הלחץ פעל. ב- 15 בנובמבר בישרה הכותרת הראשית של "הארץ": "הממשלה אישרה הקמת ועדת חקירה לנתיבי-נפט". דן מרגלית דיווח שבישיבת הממשלה יצאה גולדה מאיר להגנת שר המשפטים שפירא וסגן שר האוצר צבי דינשטיין ומתחה ביקורת על מי שהטיל בהם דופי. ראש הממשלה קבעה כי לכל אחד הזכות להחזיק בדעתו בעניין זה ותקפה את החשדות על מניעים נסתרים שעמדו כביכול מאחורי עמדתם של אלה שהתנגדו מלכתחילה להקמת ועדת חקירה. היא הזכירה כי הפרשה נדונה ונחקרה במערכת השלטונית מאז הוצג תזכירו של ניב, ולכן לא נכונה הטענה כי היה ניסיון להסתירה. גולדה גינתה את "האווירה העכורה" שאפפה את הפרשה. השר שפירא סקר בפני חברי הממשלה את גלגולי הפרשה והדגיש כי בכל צעד שנקט נועץ במבקר המדינה או דיווח לו.

"הארץ" חגג את נצחונו במאמר ראשי שבירך על החלטת הממשלה וציין כי זה אחד המקרים היחידים שהממשלה נענית ללחץ ציבורי. המאמר קרא לניהול חקירה ממשית ולא פורמליסטית גרידא, והזכיר את חומרת החשדות על המתרחש בשדות הנפט בסיני. באותו יום פורסמו ב"הארץ" שתי כתבות נוספות בעניין זה: ראיון עם דוד ניב, שבו אמר כי נאלץ להתלונן בפני הנהלת משרד האוצר "משום שכולם מפחדים, ולאן נגיע", וראיון עם השופט שמעון אגרנט, נשיא בית-המשפט העליון, שהודיע כי ימנה את ועדת החקירה בהקדם.

"דבר" ממלא תפקיד מכריע

כפי שצוין לעיל, הסתמך "הארץ", באחד ממאמריו הראשיים, על מאמר שפירסם יונה שמשי ב"דבר". ואכן התחקירן הידען הזה מיהר להגיב על ממצאי בן-זאב בסדרה חדשה של מאמרים, שחלקו על דעתו של הפרקליט וקראו תיגר על אבחנותיו. במאמר מ-1 בנובמבר קבע שמשי כי דו"ח בן-זאב לוקה בחסר ומסקנותיו תמוהות. הכותב תוהה מדוע סמך שר המשפטים ידו עליהן, ולאחר שסמך – מדוע התעלם מהמלצתו של הבודק להעביר את סוגיית נתיבי-נפט לחקירת המשטרה.

כעבור יומיים פירסם שמשי מאמר נוסף ובו תקף, בין השאר, את הימנעותו של בן-זאב מלבדוק את מעורבותו של סגן שר האוצר צבי דינשטיין בעסקת המכירה של ציוד חברת קונטיננטל (שבבעלות פרידמן) לחברת "מדבר", ואת קביעתו שפרידמן ביצע את העסקה בתום לב. המאמר האחרון של שמשי בסדרה זו פורסם למחרת ובו טען כי המחיר ששולם לפרידמן עבור הציוד של קונטיננטל היה גבוה לאין ערוך מערכו האמיתי.

הגיבוי שנתן "דבר" לתחקיריו ועמדותיו של שמשי אינו מובן מאליו. העיתון הזה היה בימת הבית של מפלגת השלטון והוא נחשב (במידה רבה, בצדק) לכלי שרת של ראשי תנועת העבודה. בפרשת "נתיבי נפט" (ובכמה מקרים אחרים) נהג "דבר", תחת שרביטה של חנה זמר, כעיתון מקצועי לכל דבר ונתן חירות מפתיעה לעיתונאיו הבכירים לכתוב על-פי צו מצפונם.

לא רק תחקיריו וניתוחיו של שמשי פורסמו ב"דבר" והשפיעו במידה לא קטנה על הלך הרוח הציבורי בפרשת "נתיבי נפט", אלא גם עמודי המאמרים של העיתון. כך פירסם מיכאל שמר, כבר ב-31 באוגוסט, מאמר ראשי במדור הכלכלי שהצביע על חומרת החשדות הנוגעים לניגוד האינטרסים של פרידמן וקרא להקמתה של ועדת חקירה; חיים גורי כתב טור שתקף את שר המשפטים והחמיא לעבודתו העיתונאית של שמשי (3 בנובמבר); אריה ל. אבנרי מתח ביקורת נוקבת על צבי דינשטיין בגין יחסו המזלזל לממצאיו של שמשי; מאמר ראשי קרא להקמת ועדת חקירה (12 בנובמבר); ותזכיר מפורט של עו"ד חיים צדוק, שהועבר לשר המשפטים, ניתח את דו"ח בן-זאב, הצביע על ליקוייו וכלל המלצה תקיפה להעביר את העניין לוועדת חקירה.

"דבר" לא היה נמרץ ועיקש כמו "הארץ" במסע הפובליציסטי לחשיפת מלוא השחיתות בשדות הנפט בסיני, אך מילא תפקיד מכריע בהבאת הבסיס העובדתי לידיעת הציבור ותפקיד מסייע ביצירת הלחץ על הממשלה לכונן ועדת חקירה. ביום שבו החליטה הממשלה על הקמת הוועדה, קרא יונה שמשי מעל דפי העיתון להשעות לאלתר את מוטי פרידמן מתפקידו, לכונן מיד את ועדת החקירה ולנקוט אמצעים כדי שעבודתה לא תשובש על-ידי גורמים בעלי עניין.

המאמר הראשי של "דבר" לאחר החלטת הממשלה ציין, כמו המאמר הראשי של "הארץ", את התקדים החיובי שנוצר בהיענות הממשלה ללחצי דעת הקהל. "בדמוקרטיה לא די במתן ביטוי לדעת הקהל", פסק העיתון, "יש גם להתחשב בה". כעבור שנה פירסם דוד פדהצור, המשנה לעורכת הראשית של "דבר", מאמר בעיתונו ובו ניתח את התנהלותה התקשורתית של הממשלה בפרשת "נתיבי נפט", הצביע על כשליה ועל כוונתה להסתיר את השערורייה מעיני הציבור, הזכיר את תרומתו של העיתון לחשיפת הפרשה ורמז על הלחצים שהפעיל השלטון על מערכת "דבר" כדי לסתום את פיות עיתונאיה (5 במאי 1972).

שמשי אוחז בקצהו של חבל

בשבוע שעבר שיתף אותי יונה שמשי בזכרונותיו על מסכת הלחצים שהופעלו על "דבר" לפני 40 שנה. הוא שמע על ההתנהלות הבעייתית בנתיבי-נפט בשיחת חולין שניהל עם מרדכי חן, מנכ"ל לפידות, חברת הנפט הממשלתית שפעלה לפני הקמת נתיבי-נפט. הוא בא למשרדו של חן ברמת-אביב כחלק משגרת חיפושיו אחר מידע בעל ערך עיתונאי. שמשי הכיר את חן מעבודתו הקודמת ב"למרחב", שתחום סיקורו כלל ענייני כלכלה, הסתדרות העובדים ופיתוח. השיחה התארכה ושמשי, לדבריו, לא מצא בה דבר להיאחז בו. היה יום חם והוא חתר לסיים את המפגש ולרוץ לחוף הים. לפתע הזכיר חן משהו על שמועות המתרוצצות בנוגע למתרחש בשדות הנפט בסיני והמשיך לדבר על דא והא. שמשי סיים את השיחה ועט על קצה החבל שזיהה בה.

לפי עדותו, הוא שקע עד צוואר בעבודת התחקיר: נפגש עם מקורות, נסע לסיני, אסף ראיות, הצליב עדויות, דובב פקידים ופוליטיקאים. הוא דיווח לזמר ולפדהצור על עבודת האיסוף שלו, והם אישרו לו להמשיך בה. אבל שמשי ידע היטב באיזה עולם הוא חי: הוא הניח שברגע האמת יופעלו על זמר לחצים אדירים מצד ראשי העבודה כדי למנוע את פרסום התחקיר. לפיכך החליט לפנות למוטי פרידמן לקבלת תגובה רק ערב פרסום הסדרה ולנסח את המאמר הראשון באופן כוללני, אם גם רווי בהאשמות, בלי לצרף אליהן ראיות של ממש. באופן זה, תיכסס שמשי, ייקלע "דבר" למלכודת שבה יהיה עליו לפרסם את כל פרקי הסדרה כדי לאשש את מה שנכתב בה בפרק הראשון. אחרת, ייחשף העיתון לאיומים בתביעות דיבה.

וכך היה. שמשי תיזמן את הגשת כתבתו הראשונה לפרסום לערב שבו שהתה חנה זמר בהצגה, כך שהעורכת הראשית לא עברה עליה לפני פרסומה. ביום שישי, 3 בספטמבר, בעמ' 11 של העיתון, תחת הכותרת "סערה פורצת ממעמקים", הופיע הפרק הראשון בסדרתו של שמשי. הפסקאות הראשונות הביעו תמיהה על מסע יחסי-הציבור שניהלה נתיבי-נפט בשבועות האחרונים תוך שהיא מסירה את מעטה החשאיות מעל פעילותה באבו-רודס. הכותב קשר את המהלך התדמיתי הזה לפרסומו הקרוב של דו"ח שמכין עו"ד בן-זאב על התנהלות החברה.

שמשי אכן תיאר במלים כלליות בלבד את הטענות המוטחות במוטי פרידמן והודיע לקוראים כי בהמשך הסדרה יציג את הראיות שבידיו המאששות אותן. למחרת החלה ההרעשה: מזכ"ל העבודה, ישראל ישעיהו, צילצל לזמר; עו"ד מיכאל פירון, פרקליטו של מוטי פרידמן, שיגר שני מכתבים, לזמר ולשמשי, שבהם איים בתביעת דיבה, אך הודיע שיימנע מכך אם פרקי ההמשך של הסדרה לא יודפסו. זמר כינסה את חברי המערכת הבכירים, שאליהם הצטרף ח"כ ארי אנקוריון, יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, שתיפקד גם כיועץ המשפטי של "דבר". שמשי הפציר בנאספים לפרסם את הסדרה במלואה כדי להוכיח את הטענות שנכללו בפרקה הראשון. הוא הציג את הראיות שברשותו, והם השתכנעו שממצאיו אמינים.

הצמרת השלטונית לא הרפתה. יגאל אלון, צבי דינשטיין, ספיר ואפילו ראש הממשלה גולדה מאיר ניסו לדבר על לבו של שמשי להפסיק את הפרסומים. גם חנה זמר נחשפה להפצרות, ובאחד מגלגולי הפרשה נלקחה על-ידי מוטי פרידמן (יחד עם עורכי עיתונים נוספים) לסיור אווירי מעל שדות הנפט בסיני, וכששבה הודיעה לשמשי כי השתכנעה שהוא טועה בקריאת המצב. התחקירן הציג בפניה את הראיות שבידיו כדי לשנות את דעתה. פה ושם נתקל שמשי באיומים ובהפחדות (מכוניתו נגנבה, צמיגיה הושחתו ועל מושב הנהג הונחה תמונתו כשהיא חתוכה) וגם בפיתויים (בוועדת החקירה הכחיש צבי דינשטיין כי ניסה לשחד את שמשי בכרטיסי טיסה לחו"ל והסביר כי כל שהציע לו היה עזרה כדי לטוס ולפגוש את עורכי-הדין של חברת הנפט הבינלאומית שהיתה השותפה של פרידמן).

מה שסייע לשמשי להשלים את משימתו עד תומה היה נוכחותו של דוד פדהצור בתפקיד בכיר במערכת "דבר". השניים עבדו יחדיו ב"למרחב", ושמשי ידע כי פדהצור ייתן לו גיבוי, ככל יכולתו, ויספק לו משענת מוסרית. זיקתו של פדהצור לראשי מפא"י (גולדה, ספיר, דינשטיין, יעקב שמשון שפירא) היתה קטנה בהשוואה לקרבתה של חנה זמר אליהם. עם זאת, התנהלותה של זמר בפרשה זו ראויה לציון: היא נתנה יד לפרסום סדרה מהדהדת שהביכה את השלטון, כשהיא מעדיפה את זכות הציבור לדעת ואת חובת העיתון לחשוף שחיתויות על פני נאמנות אישית או מפלגתית.

דני הלפרין, שהיה באותה תקופה דובר משרד האוצר ויועצו הקרוב של פנחס ספיר, מסביר בדיעבד כי המאמץ שעשה השלטון למנוע את פרסום הסדרה או לבלום אותו לא נבע בהכרח מרצון לחפות על מעשי שחיתות של אנ"ש, אלא יש להבינו גם בהקשר לסודיות שאפפה את כל עיסוקה של המדינה בתחום הדלק. אלה היו ימים שסוגיית אספקת הדלק למדינה (מאיראן, מסיני) נחשבה לרגישה במיוחד, והיא הוכפפה, באופן קפדני, לאישור הצנזורה. פרסום סדרה החושפת, בין השאר, את פעולות הפיתוח וההפקה של ישראל באבו-רודס נתפס על-ידי הנהגת המדינה כחיטוט עיתונאי עם פוטנציאל היזק גדול.

עוד אומר הלפרין כי כדי להבין את עמדתו של שר האוצר בפרשה, יש לזכור את מעמדו הציבורי והפוליטי הרם של שר המשפטים יעקב שמשון שפירא, ואת יוקרתם המקצועית שלו ושל מאיר שמגר, היועץ המשפטי לממשלה באותה תקופה. ספיר נשען על המלצותיו של שפירא בענייני מדינה רבים, בוודאי בנושא עם אופי משפטי מובהק כמו "נתיבי נפט", ולכן קיבל את דעתו כיצד על הממשלה להתנהל בפרשה.

העיתונות אינה מרפה

משהוקמה ועדת החקירה (בראשות השופט אלפרד ויתקון), ליוותה העיתונות כולה את דיוניה ודיווחה עליהם בהרחבה. התקשורת נתנה ביטוי מקיף גם לגרסאות דינשטיין ופרידמן ("אני עומד נדהם מול מחול שדים וציד מכשפות שאני מרכזו וקורבנו" – ראיון בטלוויזיה, 6 בנובמבר). ועדת החקירה הקלה עם פרידמן. ברוב דעות קבעה כי החולשות שהתגלו בניהול נתיבי-נפט אינן מצדיקות את הדחתו. דעת מיעוט (של מאיר זורע) היתה הפוכה.

הוועדה אף שיבחה את תושייתו של פרידמן ואת הצלחתו להביא במהירות לתפעולו מחדש של שדה הנפט בסיני ולפיתוחו, ומתחה ביקורת רפה על כישוריו הניהוליים. היא קבעה כי כמה מהאשמותיו של דוד ניב היו מבוססות על שמועות בלבד. מאיר זורע החמיר בהרבה משני חבריו (ויתקון והתעשיין אברהם קליר) בהערכת ההתרחשויות בנתיבי-נפט.

מסקנות הוועדה לא סיימו את הפרשה. אדרבה, דעת הקהל, בניצוח העיתונות (למעט כותבים ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" שקראו לחדול מעיסוק בנתיבי-נפט), סערה בעקבות ההמלצות והניעה את הממשלה למסור את ממצאי הוועדה לבדיקה נוספת במשטרה. חבר הוועדה קליר ראה בתגובות התקשורתיות והציבוריות עדות להתלהמות יצרית ("הארץ נתפסה להיסטריה וציפתה שהוועדה תספק לה את התליות בכיכר"). ערב החלטת הממשלה הודיע פרידמן על התפטרותו. חקירת המשטרה הובילה להגשת כתב אישום נגדו על עבירות של העלמת הכנסות ועבירה על חוקי מטבע חוץ, והוא אכן הורשע בהן.

פרשת "נתיבי נפט" כלולה בספר שיצא לאחרונה לאור, "הסביבה הפוליטית של קביעת מדיניות ציבורית בישראל", פרי עטם של פרופ' יצחק גלנור, ד"ר ג'ניפר אושר ואלמה גדות-פרז. הספר מיועד לסטודנטים למינהל ציבורי ולכל מי שמתעניין בעיצוב המדיניות הציבורית בישראל ויישומה. בהיותו כזה, בנוי הספר מפרקים שכל אחד מהם מציג אירוע מחיי המדינה והתנהלות ממסדה. הפרק על נתיבי-נפט נכתב מנקודת המבט של המתח שבין התנהלות ביצועיסטית, שתכליתה לקבוע עובדות מהירות, לבין ההתנהלות הראויה במישור החוקי והמוסרי. אנחנו בחרנו להיאחז בו כדי להאיר ולהזכיר את תפקיד המפתח שמילאה העיתונות בפרשה ואת כיוון הדרך שסימנה לדורות של עיתונאים.