זכותן של המשפחות השכולות
הכותרות הראשיות של כל עיתוני הבוקר, למעט "הארץ", מוקדשות לעובדה שהערב יחול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, המכבד את זכרם של 25,310 קורבנות ישראלים אשר נפלו מאז שנת 1860, כאשר ראשוני היהודים יצאו את חומות העיר העתיקה בירושלים, ונהרגו. "נזכור את כולם", מבטיחה הכותרת הראשית של "ישראל היום". "נזכור", מתמצתת כותרת "ידיעות אחרונות". "בהצדעה", מדגישה כותרת "מעריב".
בעיתוני הבוקר ידיעות רבות לרגל יום הזיכרון, כמו גם כתבות, ראיונות ורשימות נרחבות. המוסף היומי של "מעריב", למשל, משנה שמו הבוקר ל"יום הזיכרון" ומוקדש כולו לזכר הקורבנות. במרכז המוסף מתפרסמים הספדים נבחרים שנישאו בישראל לאורך השנים. בין המספידים המצוטטים במוסף: רונה רמון, גבי אשכנזי, דויד גרוסמן, אהוד ברק, יצחק רבין, שמעון פרס ומשה דיין.
"מה לא הטלנו על שכם יהונתן וחבריו", שאל פרס כשהספיד את סא"ל יוני נתניהו לאחר שנהרג במהלך מבצע אנטבה, "את הקשות שבמשימות צה"ל; את הנועזים שבמבצעיו; את הפעולות הרחוקות מן הבית ואת הקרובות ביותר לאויב; את אפלת הלילה ואת בדידות הלוחם; את ההתמודדות עם הבלתי נודע, ואת ההסתכנות החוזרת והולכת, בימי שלום כבימות מלחמה".
"אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים", אמר דיין מעל קברו של סגן רועי רוטברג, שנרצח סמוך לעזה בשנת 1956 על-ידי מחבלים שחדרו מהרצועה לשטח ישראל. "מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם".
"מתוקון שלי, אני כועסת", אמרה רונה רמון בהספד לבנה הטייס, אסף, שנהרג בתאונת אימונים בספטמבר 2009. "אני כועסת כל-כך. הבטיחו לי לשמור עליך, הבטיחו לי לשמור על אבא. אני יודעת שעכשיו אתה שומר עליו, אבל אני רציתי אותו קצת איתי, לידי".
"ההספד שלי פורסם בניגוד לבקשתי", אומרת רונה רמון בשיחה עם ד"ר עליזה לביא [הביאה לדפוס דבורה פישמן], ומתכוונת לפרסום הראשוני של ההספד, מיד לאחר שנשאה אותו. "ברמה האישית", מציינת רמון, "אני לא יכולה לראות לוויות מצולמות, אולי יש אנשים שמרגישים אחרת. אני מתחברת, מזדהה עם הכאב מהמקום שלי, אבל אני באמת חושבת שעבורי זה מקום אישי ופרטי [...] צריך להיות מידור, מתי כן ומתי לא... בזמן הלוויה, במקום הזה, מה יש כאן כבר לדעת? הרי אני זועקת את זעקתי כאם, אני זועקת את זעקתי כאשה, אני לא תמיד שקולה בכל מלה ומלה וזה המקום שלי להתפרק. יש משפחות שכולות שבכלל לא יודעות שזכותן לבקש שכלי התקשורת לא יהיו במעמד הזה, יוצאות מתוך הנחה שזו חובה שהמצלמות יהיו שם".
הראיון עם רמון מתפרסם במוסף "בנוגע לרגש", מוסף חינמי היוצא לאור מטעם עמותת נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי), ומצורף הבוקר לעיתונים "הארץ" ו"ידיעות אחרונות".
השיחה עם רמון, כמו מרבית התכנים בגליון "בנוגע לרגש", מוקדשת לקשרים שבין שכול לתקשורת. "אנשי תקשורת כבר יודעים לשאול אם מתאים לי לדבר איתם כשהם מתקשרים", אומרת רמון. "אנחנו נורא רוצים לזכור את הנופלים שלנו", היא מוסיפה, "אנחנו נורא רוצים לעשות להם את ההנצחות, ואין מה לעשות, התקשורת שמה את זה בעין הציבור וזה שם. אבל אני חושבת שהמקום הזה של לדעת איך בכלל לפנות, ולא להתפרץ לדלת פתוחה אלא באמת לבקש רשות, זה שיתוף פעולה אחר לגמרי". במקרה של בנה המנוח אסף, למדה רמון על מותו מטלפון של עיתונאית. "אני סולחת לה", אומרת רמון בראיון.
במהלך הראיון מעלה רמון הצעה – להדריך את קציני העיר, שמבשרים למשפחות על מות קרוביהם, כיצד לשמש להם במקביל יועצי תקשורת.
על השכול והכדורסל
נושא נוסף שבולט בשערי שלושת הטבלואידים הוא משחק הכדורסל שיתקיים הערב בין מכבי תל-אביב לפנתינייקוס היוונית על תואר אליפות אירופה. "רוצים גביע", לשון הכותרת הילדותית שמתפרסמת הן בשער "מעריב" והן בשער "ידיעות אחרונות".
שער "ישראל היום" מביא לשיא את החיבור המוזר בין השכול לכדורסל (אף כי יש דוגמאות לחיבורים מוזרים יותר). בראש השער מתנוססת הכותרת "נזכור את כולם", לצד נר זיכרון מצד אחד, ומן הצד השני תצלום של בני משפחת נתניהו מרכינים ראש מעל קברו של יוני ז"ל. בלב השער הכותרת "מכבי תל-אביב בגמר הפיינל-פור", מעל תצלום של אוהדי הקבוצה. פרט לכך יש בשער תיבה שמקדמת את הגיליון שייצא מחר, וזהו.
דן מרגלית כותב בכפולה הפותחת של "ישראל היום" על השכול והכדורסל. "ההתייחדות עם הרוגי מערכות ישראל היא הערך הקרוב ביותר ל'קדוש' שנוצק במאבקו של העם היהודי לחזור לארצו ולתקוע בה יתד לריבונותו. ברוח זו צריך לקוות כי אם תזכה היום מכבי באליפות אירופה – ולכך אני מייחל בכל לבי ובכל מאודי – ישכילו אוהדיה לגלות איפוק ולדחות את החגיגות עד שמחר יתחלף יום הזיכרון בחגיגות העצמאות".
במקום העמדה לדין בסעיף ריגול חמור
עיתון "הארץ" בוחר למקם בראש שער קונטרס החדשות ידיעה חדשותית, ולא סיסמה רגשנית: "ראש המוסד היוצא מאיר דגן: 'תקיפה באיראן היא דבר מטופש". יוסי מלמן מדווח כי בהרצאה שנשא אתמול בפני כינוס של עמותת הסגל הבכיר בשירות הציבורי, יצא דגן נגד תקיפה צבאית ישראלית באיראן.
"דגן כבר התבטא בעבר נגד מתקפה צבאית של ישראל על איראן", כותב מלמן, "אך דבריו לא נאמרו באופן חד ובוטה כפי שנאמרו אתמול. בפעם הקודמת שהתייחס לנושא היה זה בפגישה סגורה, וכשהדברים הובאו בכלי התקשורת הם יוחסו לגורם בטחוני בכיר. אתמול ביטא דגן את דעתו ברבים".
בעמ' 8 של "ידיעות אחרונות" מבהיר רונן ברגמן למה בדיוק רומז מלמן. "לפני כשלושה חודשים, ביום סיום תפקידו, ערך ראש המוסד תדריך סגור לקבוצת עיתונאים", כותב ברגמן. "הוא דיבר בו בחריפות נגד תקיפה באיראן, ולמי שנכח בחדר היה ברור כי דגן עושה סיכול ממוקד לכל יוזמה של נתניהו או ברק לצאת למבצע כזה, ביודעו כי הדברים יודלפו. אלא שהצנזורה, בניגוד לדעתו של דגן, פסלה את הדברים לפרסום, והם הופיעו באופן מעורפל וחלקי. בסוף-השבוע המשיך דגן במהלך החובק שלו נגד תקיפה אווירית, ובעצם נגד ראש הממשלה, והפך את הצנזורה ללא רלבנטית כשאמר את הדברים בפורום נרחב באוניברסיטה העברית בירושלים".
ברגמן מציין כי לו עיתונאי "היה משיג פרוטוקול מדברי ראש המוסד, מעביר אותו לצנזורה, שפוסלת אותו בטענה כי הפרסום יגרום נזק חמור לבטחון המדינה, ובכל זאת מפרסם אותו", המערכת השלטונית היתה מגיבה באמצעות חקירת העיתונאי על-ידי השב"כ, "וכנראה העמדה לדין על סעיף ריגול חמור".
אגב, גם מלמן מתאר את התבטאותו של דגן ככזו שבאה "בסתירה לעמדתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמבקש ליצור את הרושם שחיל האוויר יידרש בעתיד לתקוף באיראן". בעיתון "ישראל היום" (אך גם ב"מעריב") דבריו של דגן אינם מלווים בפרשנות על הניסיון לחבל בתוכניותיו של ראש ממשלת ישראל.
מה שידוע ל"ידיעות אחרונות"
הכותרת לטור של ברגמן שמצוטט לעיל היא "סיכול ממוקד לנתניהו". מרבית התוכן המערכתי בעמ' 10 של "ידיעות אחרונות" מוקדש לידיעה מאת מודי קרייטמן ובנימין טוביאס, המדווחים על כך שראש הממשלה ורעייתו סעדו עם הקוסם ואיש העסקים אורי גלר במסעדה השוכנת סמוך לקזינו (על עצם המפגש דיווח בקצרה שלמה צזנה בגליון "ישראל היום" של יום חמישי). כותרת הידיעה הבוקר: "ארוחה מעל הקזינו".
ביתר דיוק: הידיעה מדווחת על גבתם של גורמים מדיניים, אשר הורמה אמש לנוכח ההחלטה של ראש הממשלה ורעייתו לסעוד עם גלר מעל בית-הימורים. הנה פסקת הפתיחה: "גורמים מדיניים הרימו אמש גבה על כך שבביקור מדיני חשוב וקצר בבירת הממלכה הבריטית מצא ראש הממשלה בנימין נתניהו זמן להיפגש עם אמן כיפוף הכפיות אורי גלר – לארוחת צהריים במסעדה הממוקמת מעל קזינו".
"ראש הממשלה ורעייתו לא היו או שיחקו בשום קזינו", נמסר בתגובה מלשכת נתניהו, "אלא אכלו צהריים במסעדה סמוך למלון הנמצאת מעל קזינו, עם ידידם זה שנים רבות אורי גלר". למרבה הפלא, גם ב"ידיעות אחרונות" לא טוענים אחרת.
"על-פי הידוע ל'ידיעות אחרונות'", נכתב בידיעה, "לא נכנסו בני-הזוג נתניהו לקזינו עצמו, ונכחו רק במסעדה השייכת לאותו מועדון חברים. [...] עם זאת, ישנה גם דלת פנימית המחברת בין הקזינו למסעדה, המיועדת לחברי המועדון בלבד. לשאלה מי שילם על ארוחתם של בני הזוג נתניהו ואורי גלר סירבו בלשכת ראש הממשלה להתייחס".
פסקה שלמה בידיעה מוקדשת לתיאור פאר המסעדה. על-פי הדיווח, "המסעדה נראית כאילו הועברה מאולם נשפים, כאשר בין המראות הנוצצות והקריסטלים המוזהבים ממוקמים שולחנות שלצדן [כך במקור] כורסאות מרופדות היטב".
כורסאות מרופדות היטב לצד שולחנות? האין גבול לשחיתות? מה עוד יש שם, שטיח מקיר לקיר? "חברי המועדון יכולים לרדת מן המסעדה אל הקומה התחתונה ולהיכנס אל אולם ההימורים – אולם ארוך עם שטיח מקיר לקיר", נכתב בהמשך.
גורמי תקשורת הרימו הבוקר גבה על כך ש"ידיעות אחרונות" מדווח על ביקור מדיני חשוב של ראש ממשלת ישראל בבריטניה באמצעות ידיעה רומזנית וחסרת כל ערך עיתונאי, על סעודת הזוג נתניהו עם מכופף כפיות במסעדה השוכנת סמוך לקזינו שרצפתו מרופדת בשטיח מקיר לקיר.
הביקור של נתניהו באירופה, כזכור, היה הצלחה מסחררת וכישלון חלקי, תלוי איזה עיתון קראתם ביום שישי האחרון. הבוקר, כל עיתון ממשיך עם הנראטיב שלו.
ב"ישראל היום" מדווח שלמה צזנה, הגרופי שהתלווה לסיבוב ההופעות של הכוכב הנערץ עליו, כי נתניהו "שב בסוף-השבוע מביקור בן ארבעה ימים בצרפת ובבריטניה, והצליח לרשום לזכותו הישג: באירופה לא ינהלו מו"מ עם חמאס, גם אחרי שנכנס לממשלת אחדות פלסטינית עם הפת"ח". כותרת הידיעה מאת צזנה פחות נחרצת: "אירופה עדיין לא החליטה לגבי מדינה פלסטינית", ציטוט שעל-פי הידיעה עצמה יצא מפי "גורם מדיני".
בכפולה הפותחת של "הארץ" מדווחת דנה הרמן כי האיחוד-האירופי הודיע שיעניק לרשות הפלסטינית 85 מיליון יורו לתשלום משכורות לעובדים חיוניים וסיוע למשפחות נזקקות, וזאת בעקבות סירובה של ישראל להעביר לרשות כספי מסים שנגבו. "הודעת האיחוד-האירופי", כותבת הרמן, "באה בתום ביקורו באירופה של ראש הממשלה, בנימין נתניהו".
זוטות
איתמר אייכנר מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי לרגל יום העצמאות חידש משרד ראש הממשלה את כתובת הגרפיטי "ברוך ג'מילי פ"ת פלמ"ח 1948", שנכתבה בזפת על הקיר של בית המשאבות בשער הגיא. אייכנר מדווח על נסיבות כתיבת הגרפיטי, על מחיקת הכתובת בשנת 1984, ועל תופעה משונה: "מאז ועד היום נצבע הקיר, ועליו כתובת הזפת, פעמיים בצבע לבן, אך הכתובת לא נעלמה לגמרי, ונראה שכוחה היה רב מכוחם של המוחקים".
יורי ילון ולילך שובל מדווחים ב"ישראל היום" על החיילים שיקבלו מחרתיים אות הצטיינות מנשיא המדינה. "רב"ט דנה היא תצפיתנית אשר הרגה שני מחבלים באמצעות מערכת 'רואה-יורה' חדשנית", נכתב בפתח כותרת המשנה לידיעה. "אני מאוד מתרגשת וזה כבוד גדול", מצוטטת רב"ט דנה בגוף הידיעה, "התפקיד שאני עושה חשוב, ולא אכפת לי שאני יוצאת הביתה פעם בשבועיים. המדינה תורמת לי הרבה יותר ממה שאני תורמת לה, זה המעט שאני יכולה לעשות. כולנו, כל הבנות בחמ"ל, שומרות על כל היישובים שבסביבה."
ג'קי חורי מדווח ב"הארץ" כי בספרי לימוד במגזר הערבי התגלו כ-16 אלף שגיאות לשון, וזאת בשל העדר פיקוח. הדיווח מבוסס על בדיקה שערכה האגודה לתרבות ערבית, שבחנה את השפה והתכנים בספרי הלימוד של כיתות ג'–ט' במגזר הערבי.
ידיעת תקשורת אחת
ב"דה-מרקר" מנתחת אופיר בר-זהר את הקשיים והסיכויים של ערוץ החדשות הייעודי, לקראת פרסום המכרז להקמתו.