אל תאמינו למספרים

"הרווח כולו שלנו", נכתב בכותרת הראשית של המוסף "ממון" ב"ידיעות אחרונות". "אפקט המחאה", קובעת כותרת המשנה, "שופרסל ומגה הודיעו על הוזלות של 20% על עשרות מוצרי בסיס. הסטודנטים שאיימו בחרם מרוצים: 'זה צעד ראשון בריצת מרתון'". כותרת ההפניה לטור הפרשנות של שושנה חן היא "הם מ-פ-ח-ד-י-ם". מנגד, הכותרת המרכזית השנייה על שער המוסף היא "5.5%", ולצדה הכיתוב: "משבר כלכלי? מיתון עולמי? האבטלה בישראל הגיעה לשפל של 28 שנה. אבל לא הכל ורוד: מספר המועסקים במשרות חלקיות עלה". "הכי נמוכה במערב", נכתב סמוך לידיעה על נתוני האבטלה בישראל.

שתי הכותרות הללו הן דוגמה קטנה לתופעת הפזילה שאפשר לאבחן מדי פעם בעיתונות העכשווית. מצד אחד, אחרי מהפך אידיאולוגי וערכי זוחל בעיתונות הכלכלית בשלוש השנים האחרונות, ואחרי החדירה שלו לחברה עצמה עם המחאה החברתית (ואירועים כמו מרד הקוטג', שהקדים אותה) – סיקור העניינים הרלבנטיים טבול בהכרה כי כמו הכלכלה ששלטה בכיפה בעשורים האחרונים, גם אופן הסיקור העיתונאי שלה כבר לא תמיד רלבנטי ("ניסוי שנמשך שלושה עשורים", הגדיר זאת הכלכלן חתן פרס נובל ג'וזף שטיגליץ בנאומו במאהל המחאה בספרד). מצד אחר, כאילו היו נעוצות על מצע של קפיצים, חוזרות מערכות העיתונים שוב ושוב אל אופי הסיקור הישן, אל אותן שבלונות דיווח והסתמכות.

השינוי בסיקור בא לידי ביטוי, בין השאר, בחשדנות גוברת והולכת במספרים שעל-פיהם מקובל למדוד את הכלכלה ולדווח עליה. כך למשל נכתבת יותר ויותר ביקורת על הנתונים שמוסרת המדינה ביחס למצב הנדל"ן והדיור או על אופי הנתונים שמספקות חברות הדירוג השונות ביחס לחברות עסקיות או לווים גדולים. מנגד, הדיווחים על הנתונים הבסיסיים, שעליהם נהוג להסתמך כדי להגדיר ולכסות היקף של מציאות כלכלית, נשארו לרוב ללא שינוי.

כך, וזו רק דוגמה אקראית, יכולים במוסף "ממון" להקדיש היום כותרת ראשית לירידת מחירים רחבת היקף שנגרמה, לפי העיתון עצמו, בשל מהפך תודעתי חברתי נגד מציאות כלכלית חולה – ומאידך לדווח בשמחה על שינוי בנתון כלכלי מרכזי המעיד כי הכלכלה דווקא בריאה. הסתירה, כביכול, נעלמת מעיני העורכים. אבל אם המצב טוב מדוע המצב רע?

זו אינה שאלה רטורית, והתשובה לה נמצאת בדיווח עצמו: המצב לא טוב. כך כותבים גד ליאור ודוד רגב כי נתוני האבטלה מתפרסמים מסורתית באיחור, ולכן "אינם משקפים במלואם"; כי הם מספקים תמונה מעוותת משום שבפילוח מגזרי ניכר חלקם הנמוך של החרדים והערבים, שאם היו מציפים את שוק העבודה, היו משנים לגמרי את נתוני האבטלה; וכי הנתון, וזה אולי העיקר, כולל המוני עובדים עניים וחלקיים שמצבם גרוע כמו מי שאינם עובדים. למעשה הביקורת הזו על ההצגה של נתוני האבטלה כחיוביים תופסת כמעט את כל הידיעה.

מהדיווח של כתבי "ממון" עולה כי המציאות הפוכה לזו המוצגת על-ידי העורכים על שער העיתון. כלומר, היחס בין שתי הכותרות המרכזיות – על ירידת המחירים ועל נתוני האבטלה – אינו מנוגד, אלא משלים. תפיסת העולם הישנה מציגה מציאות כלכלית חיובית (אבטלה נמוכה) מול שלילית (יוקר המחיה מחייב מחאות וחרמות), בעוד שלמעשה שני הנתונים משלימים תמונת מצב עגומה, ולפיה, אם תרצו, האנשים העובדים, המהווים את הנתון ה"חיובי", אינם מסוגלים לערוך קניות בגלל היוקר המאמיר והמשכורות הנמוכות.

אביב לביא כתב בטורו המצוין במוסף "סופשבוע" האחרון של "מעריב" על ניסוי כלכלי מרתק של ממלכת בהוטן הנידחת, להחליף את הנתון הכלכלי המרכזי של הכלכלה המערבית, התוצר הלאומי הגולמי, תל"ג – בשל"ג, שמחה לאומית גולמית. "ההפגנות בישראל מספקות 300 אלף עדויות לכך שצמיחה בתוצר הלאומי הגולמי לנפש איננה מדד מדויק לרווחה אזרחית", מצטט לביא את ד"ר רם פישמן. "יש סיבות טובות לכך שהתל"ג נחשב למדד המרכזי לצמיחה כלכלית, ובהן המחסור באלטרנטיבות בנות מדידה, אבל התל"ג לנפש לא משקף את מה שהרבה אנשים מרגישים – שחיקה באיכות החיים בממדים שחלקם לא חומריים, כמו אובדן ערכים, פגיעה במרקמים קהילתיים ומשפחתיים, באיכות הסביבה ובבריאות הגוף והנפש".

אולי את התוצר הלאומי הגולמי יחליף פעם נתון כמו שמחה לאומית גולמית, אולי לא. מה שבטוח הוא שהכלכלה העולמית הולכת ומשתנה לנגד עינינו, שינוי מהותי. אחת הסכנות של תקופות מעבר כאלו עבור מי שמנסה לתעד אותה היא פיצול אישיות – בין הידוע ללא ידוע, בין החולה לבריא. כדי לצמצם את הנזקים נדרש אומץ גדול, האומץ להיפטר מהרגלים ישנים.

"לא יקנו אותנו במבצע על 30 מוצרים", נכתב בכותרת על שער "דה-מרקר". "מגה הצטרפה לשופרסל בהוזלה של מוצרי יסוד – אך הקריאות לחרם על רשתות השיווק הולכות וגוברות", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של עדי דברת-מזריץ. אולי העורכים של שער "ממון" לא סובלים מפיצול אישיות, אחרי הכל.

להצמיח שיח

"צאו לרחובות במוצאי שבת", לשון הכותרת השנייה בגודלה במרכז שער "דה-מרקר", מעל לתמצית טורו של העורך הראשי, גיא רולניק, המופיע במוסף "מרקר ויק". הפניה לטור מופיעה גם במרכז שער "הארץ", מתחת לתמונה המרכזית מהפגנה מול בית שר האוצר אתמול. "צריך לתמוך בהפגנה", כותב רולניק וחוזר על כך שוב ושוב, בצירוף נימוקים משתנים, במחווה לסגנון המעצבן שמזוהה כיום יותר מכל עם בעל הטור יאיר לפיד.

התוכן לא חדש, גם הקריאה עצמה היא שחזור של מה שרולניק כתב לפני שלושה שבועות בלבד. הנה אם כן: לכתוב בסגנון פומפוזי אותם דברים שכתבת לפני רגע משמעו הקרבה למען המהפכה. וברצינות: "צריך לתמוך בהפגנה הגדולה, אבל לא למדוד את הצלחתה בהורדת מחירי הדיור או בהזזת תקציבים. השינויים הנדרשים הם עמוקים ומתמשכים, ויארכו שנים. המחאה צריכה לייצר שיח כלכלי חברתי חדש, שישנה את מערך התמריצים של מקבלי ההחלטות כך שיפעלו במקצועיות ובהגינות לטווח הארוך – ולא בציניות, בשרלטנות ובראייה קצרת טווח". הנה, אפשר לכתוב דברים נכוחים גם בפומפוזיות.

וכשרולניק כותב על "הציבור החלש והמוחלש, הבלתי מאורגן, שרבץ על הספה בבית ובהה בעיני עגל בתוכניות הריאליטי בעשור האחרון", והדברים מודפסים במרכז שער "הארץ", מי שבעליו, עמוס שוקן, נתן את האות לשבירת העבודה המאורגנת בעולם העיתונות ואת הבמה לחוד החנית של השיח הכלכלי הישן – הרי שיש לנו כאן שיח חדש. השנים הקרובות יקבעו אם הוא רק שיח או עץ ממש.

"המחאה החברתית מקבלת זריקת עידוד רצינית מהכיוון האמנותי", פותח רז שכניק ידיעה במוסף היומי של "ידיעות", המוקדשת לזמרים שיופיעו במוצאי שבת בהפגנה בתל-אביב. במופיעים: שלום חנוך, היהודים, הדג-נחש, אייל גולן. המחאה החברתית הפסיקה לקבל זריקת עידוד רצינית מהכיוון הפופוליסטי: "ידיעות אחרונות", ועוד יותר אתר ynet, כמעט העלימו את המחאה מדפיהם. על רקע הסיקור האובססיבי ממש של המחאה בשבועות הראשונים, מדובר במהפך מהסוג שהיה גורם לחיים יבין לרוץ למילון. כבר אמרו חז"ל: אהבה התלויה בדבר, בטל דבר – בטלה האהבה. את השיח החדש נצטרך להמשיך לחפש מחוץ ל"ידיעות אחרונות".

חזרה לחזרה

"למעלה ממיליון תלמידים חוזרים הבוקר לכיתות הלימוד. גם צב הים שבצילום חוזר היום הביתה, לים", כותבת נחמה דואק במדור "100 מלה" במוסף היומי של "ידיעות אחרונות". בשביל המוני תלמידי בית-הספר, היום הוא התחלה חדשה – בית-ספר חדש או ילדים חדשים או מורים חדשים או כיתה חדשה או כל התשובות נכונות. בשביל העיתונאים, היום הוא עוד יום של סיקור התחלות חדשות. זהו הגורל העיתונאי: מקצוע שבו בכל יום תטפל בסיפור חדש, שכבר פגשת בו כל-כך הרבה פעמים בעבר.

עורכיהם של שערי העיתונים עושים כמיטב יכולתם. סתם. "הארץ" אמנם מנסה למצוא זווית חדשותית עם הכותרת על השער "שנת הלימודים נפתחת – אך השקת רפורמת התיכוניים של סער מתעכבת". "ידיעות" עם הניצול הרגשי האופייני (בתו של הרוג בפיגוע האחרון עולה לכיתה א'), ו"מעריב" מאזכר את התלמידים בדרום ("מעל רבע מיליון תחת איום הטילים"). אבל הכותרות נורות לרוב מתוך שינה. מספר התלמידים החוזרים ללמוד הוא אלמנט מרכזי (כותרת גג לראשית ב"ישראל היום", משנה ב"ידיעות", ראשית ב"מעריב"), וקלישאות משלימות את המלאכה ("חוזרים ללמוד" בראשית של "ידיעות", ו"עלו והצליחו" ב"ישראל היום", שלא מפסיק לחדש בגזרת הדודתיות).

כאמור, אין להלין על מה שאין להלין עליו, ובכל זאת מעניין לבחון את הנתון החדשותי המרכזי המלווה את הסיקור בטבלואידים: כמה ילדים חוזרים ללימודים? 1,972,000 לפי הכותרת הראשית של "מעריב", 1,558,000 לפי שער "ידיעות", ו-1,968,114 לפי שער "ישראל היום". שתהיה שנת לימודים שמחה ופורייה. בעיקר בשיעורי המתימטיקה.

שטופים

"אני מוטרף מפחד", נכתב אתמול בכותרת הראשית של "מעריב", ציטוט של מנהל בית-חולים התומך במתמחים. "המתמחים עברו שטיפת מוח", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס", ציטוט של משה בר-סימן-טוב, סגן הממונה על התקציבים ונציג האוצר במו"מ עם הרופאים.

"בתי-החולים עוברים למצב חירום לקראת התפטרות אלף מתמחים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "רופאים בכירים נדרשו לעמוד בכוננות להחליף את המתמחים", נכתב בכותרת המשנה, "משרד הבריאות הודיע כי התפטרותם אינה חוקית".

פתאום שמענו בום

"לדור צפוי להעמיד לדין את דני דנקנר וציון קינן", מטילים שני מזרחי ועידו באום פצצה קטנה בכותרת הראשית של "דה-מרקר" ובכותרת על שער "הארץ". "פרקליט המדינה משה לדור יכריע בימים הקרובים אם להגיש כתב אישום נגד יו"ר בנק הפועלים לשעבר, דני דנקנר, ומנכ"ל הבנק בהווה, ציון קינן", נכתב בפתח הידיעה. "הנטייה בפרקליטות היא כי יש מקום להעמיד לדין את השניים בפרשת ההלוואה שקיבל דנקנר בעת שכיהן כיו"ר הבנק בהמלצתו של קינן, שהיה אז מנהל המחלקה העסקית, וכן להעמיד לדין את דנקנר בפרשות נוספות. ההערכה היא כי לדור יאשר את הגשת כתב האישום בימים הקרובים".

"דה-מרקר" היה מי שסיקר באגרסיביות את פרשת דנקנר (שנחשד מאז גם בפרשת קרקעות מלח), סיקור שלפי מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, עלה לעיתון בחרם מודעות חלקי מצד בנק הפועלים ואולי גם מצד החברות בשליטת נוחי דנקנר, בן דודו של דני דנקנר. הפצצה עושה כעת את מעופה: אם נכונה ההערכה של מזרחי ובאום, היא תתפוצץ מול מערכת "הארץ". אם לא, יש סיכוי שהיא תתפוצץ בתוכה.

"עלייה ברווחי הבנקים, ירידה בהכנסות מעמלות", נכתב בכותרת ידיעת עמוד ב"ממון". "הסיבה העיקרית", נכתב בכותרת המשנה, "הלקוחות עוברים לאינטרנט ולטלפון". קבלו תחזית: בקרוב יתחילו לגבות עמלות על פנייה לבנק באמצעות האינטרנט והטלפון. במעלה העמוד, מעל לכותרת, נמתחת רצועה ועליה תמונות מנהלי הבנקים ולצדם מספר המציין את הרווח הרבעוני. המספר הגדול ביותר, 712 מיליון שקל, רשום ליד שמו של ציון קינן.

עזרה בדרך

זוכרים את פרשת העוזרת (ההמשך, סרט רביעי בסדרה)? אירועי האתמול אינם מאפילים על תלונתה של טרה קומרי נגד רעיית ראש הממשלה, והיא ממשיכה להיות מדווחת בשערי העיתונים. "וינשטיין לרה"מ: אל תערב את לשכתך", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות", שגם מלווה בלוגו, אידיוטי למדי, "פרשת שרה וטרה". "הסכסוך עם המטפלת הוא עניין פרטי, ואין להעסיק בו את מערך הדוברות", מצטטת כותרת המשנה את היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין. אמנם, אם מצרפים לכך את הצידוק העיתונאי לעיסוק הנרחב בפרשה – הווה אומר, שענייניו הפרטיים של ראש הממשלה והתנהלותה של אשתו משפיעים על תפקודו הציבורי – מתקבל חור לוגי שרק בן כספית יכול לדלג מעליו.

"מעריב" הוא היחיד שאינו מקדיש לפרשה כותרת על השער, והכותרת שמספק כספית עוסקת בנמסיס אחר של העיתונאי, אהוד ברק: "ראש השב"כ רתח על ברק"; "כך טוען גורם בכיר המעורה בהתרעה שסיפק יורם כהן לפני הפיגוע בדרום". "מאיסוף נתונים הקשורים לפיגוע הקטלני", כותב כספית, "מתברר כי המחדל שקדם לו גדול ונרחב מכפי שפורסם עד כה".

"הארץ" כן נותן מקום בשער לפרשת המטפלת, וגם מספק מידע על התפתחות חדשה: "תלונה נגד שרה נתניהו על העסקת המטפלת של אביה בתנאי עבדות". "מוקד סיוע לעובדים זרים הגיש תלונה ליחידת סער של המשטרה", כותבת גילי כהן, "שאמונה על חקירת פשעי עבדות, בבקשה לבדוק אם קומרי הוחזקה בתנאים כאלו". ירייה צינית באפלה? לאו דווקא, לפי "הארץ": "בין היתר מסרו אנשי המוקד ליחידה כי לפי דיווחיה, קומרי התגוררה באותו חדר בבית ראש הממשלה יחד עם אביה של נתניהו, שמואל בן-ארצי, עבדה מבוקר עד לילה, ובתום עבודתה, כשביקשה חופשה של שבועיים כדי להתארגן לפני שובה לארצה – סורבה". עוד טוענת קומארי כי שרה נתניהו צעקה עליה וקיללה אותה, בין השאר בגידוף "זבל נפאלי".

הפרשה מדווחת גם בעיתונו של ראש הממשלה (ולפי כספית: עיתונה של אשת ראש הממשלה). "משפחת נתניהו פיטרה את העובדת הזרה", לשון הכותרת התמוהה על שער העיתון, שדיווח כבר אתמול על מה שהוא הציר המרכזי בטענת שרה נתניהו: כי הודיעה לעובדת שהיא מפוטרת, וזו התנקמה בה בתלונות שווא. בטור פרשנות המתפרסם בעמ' 9, המוקדש כולו לפרשה, כותב ארנון פרלמן כי הסיקור התקשורתי של שרה נתניהו "מעלה בו קבס". הוא מקדים את ההקדמה: "למען הסר ספק, מעולם לא פגשתי את אשת ראש הממשלה", כנראה במקום הגילוי הנאות: "הכותב הוא יחצן".