אוטובוס, אתמול בתל-אביב (צילום: יוסי זליגר)
הדחף והמדחף
"ספינת משט נוספת יצאה מכלל פעולה", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". "אחרי החבלה המסתורית באונייה שבדית – גם ספינה אירית הושבתה ולא תשתתף במשט לעזה", נכתב בכותרת המשנה, הממשיכה להביא את תגובות המעורבים: "הפעילים: ישראל חיבלה במוטות ההיגוי. נתניהו: זכותנו לפעול נגד 'משט הפרובוקציה'. שר הביטחון: 'ספינה שיהיו ממנה יריות – תוגדר 'ספינת טרור'".
כותרות "הארץ" מתייחסות לאותם אירועים בדיוק, אולם הדרך שבה הן מובאות בפני הקוראים היא כמעט תמונת ראי לזו של "ישראל היום". "משרד החוץ האמריקאי: החבלה בספינות המשט אינה מוצדקת", לשון הכותרת הראשית של העיתון, ואילו כותרת המשנה: "למרות התקלות, הפעילים מתכננים להפליג בסוף-השבוע וצה"ל נערך לבלימתם. נתניהו: יש לנו זכות לפעול נגדם".
הציטוט עצמו, של סגן דובר משרד החוץ האמריקאי, שממנו נגזרת הכותרת הראשית החד-משמעית של "הארץ", דווקא מוקדש ברובו לביקורת על המשט, לא על ההתקפה נגדו. "עמדתנו היתה מאוד ברורה – שהמשטים האלה זה רעיון רע, ושיש דרכים אחרות להביא את הסיוע לתושבי עזה. הקו התחתון שלנו הוא שאנחנו לא רוצים לראות אף אחד מסתכן, וזה כולל חבלה בספינות – אך גם המשטים האלה עצמם שמים את המעורבים בסכנה".
לעומת הערפל והפסיחה על שתי הסעיפים שבעמדה האמריקאית, בטורה של עמירה הס, "שליחת 'הארץ' במשט", מנשבת רוח החלטית, שלו היתה יכולה לנשב באמת היתה מפיחה רוח כזו שהספינות היו מגיעות על כנפיה לעזה בתוך כמה דקות. באותו עמוד מתפרסמת מודעה קבועה של ארגון השמאל גוש-שלום, שהיום מכנה את הנסיונות לעצירת המשט "מעשה מיותר, מסוכן ובעיקר – מטומטם!", וקוראת: "תנו להם לעבור". המודעה היתה יכולה להיות סיומת טבעית לדיווח העיתונאי של הס.
בדד אשב
"מבודדים את עצמנו לדעת", זו כותרת טורו של יואל מרקוס במדור הדעות של "הארץ". "אם ישאלו אותי איזו משתי הכותרות הראשיות ב'הארץ' שלשום מדאיגה יותר – הידיעה על המשט או הידיעה של ברק רביד על רונלד לאודר, ידיד אישי של ביבי ושליחו למדינות חשאיות, התובע ממנו לפתוח במו"מ ללא תנאים עם הפלסטינים – אבחר ללא היסוס באזהרת לאודר".
"אזהרה מחבר טוב" היא כותרת מאמר המערכת של העיתון, המוקדש לדבריו של לאודר, "איש אמונו ותומכו המובהק של נתניהו לאורך כל דרכו הפוליטית", ש"קרא לנתניהו לצאת ביוזמה מדינית, אפילו אם זו תהיה 'התאבדות פוליטית' מבחינתו". המאמר מחרה מחזיק אחרי לאודר וקורא לנתניהו "להסיר את תנאיו המוקדמים", "אפילו אם הדבר יעלה לו במשבר קואליציוני". "המדינה חשובה יותר", מסכם המאמר. הנה, גם "הארץ" מוכן להיתלות בלאודר, ש"איננו שמאלן תאב נסיגות", ובלבד שנתניהו יפתח במשא-ומתן עם אבו-מאזן.
אבל חברים טובים, מסתבר, לא נעלמים, רק מתחלפים. "יום לפני בואו של נתניהו לוושינגטון הנשיא אובמה נאם נאום, במקום לדבר איתו קודם. לא היתה ברירה אלא להשיב", אומר דן מרידור לבן כספית, והציטוט מופיע בכותרת המשנה לראשית על שער "מעריב". הכותרת הרובוטריקית עצמה היא "מרידור נגד האמריקאים".
"הגיע הזמן שתבינו", מצטט כספית את מרידור, "נתניהו הציג את המפה שלו. את עקרונותיה. [...] ביבי אומר שנפרדנו מחלום ארץ ישראל השלמה [...] יש כאן בסיס מצוין להתחיל לדבר על המהות ולראות אם אפשר לסיים את הסכסוך הזה. [הפלסטינים] מעדיפים היום לחץ בינלאומי על ישראל על פני משא-ומתן עם ישראל". מעניין, מה רואה מרידור, הדבר הקרוב ביותר ל"שמאלן תאב נסיגות" שעיתונאי "הארץ" היו יכולים למצוא בממשלת ישראל, שלאודר לא רואה? ב"הארץ" בטוחים שהשאלה הפוכה, כמובן. ואם כן, מה רואה "הארץ" שאחרים לא רואים? ושוב, גם כאן, השאלה ההפוכה חשובה. לא נקבע כאן איזו מהן חשובה יותר.
שומעים רק עכשיו
לפני יומיים התפרסמה ב"דה-מרקר" כתבת שאלות ותשובות על הרפורמה בתחבורה הציבורית (וליתר דיוק, בקווי האוטובוס בחלקים מגוש דן) היוצאת היום לפועל: "למה אנחנו שומעים על הרפורמה רק עכשיו?", היתה אחת השאלות ששאל דניאל שמיל. "ההסברה בנושא החלה בשלב די מאוחר", הוא ענה, "ובנתיבי-איילון (שתיכננה את הרפורמה) מסבירים זאת בעובדה שנוסעי האוטובוסים לא יזכרו או יתעניינו בשינויים שמתרחשים בעוד זמן רב". אבל, הוסיף שמיל מלת ביקורת, "כמה ימים לפני השינוי הגדול, נוסעים רבים לא יודעים מה עומד לקרות ובאיזה היקף יהיו השינויים".
האם מתכנני הרפורמה חיכו עד לרגע האחרון מסיבות מוצדקות (והאם באמת חיכו עד לרגע האחרון)? אולי כן ואולי לא. אולם התקשורת צריכה לענות על אותה שאלה: "למה אנחנו שומעים על הרפורמה רק עכשיו?". כך ב"ידיעות אחרונות", בעמ' 3, המוקדש כולו לסיקור הרפורמה, מתפרסמות תחת הכותרות ההכרזות "מעקב 'ידיעות אחרונות'" ו"כתבה רביעית בסדרה". אני איני זוכר ארבע כתבות כאלו שהתפרסמו ב"ידיעות", אולם אם כך כתוב, חזקה שכך היה.
אני כן זוכר כתבה על פני כפולת עמודים – אולי "הראשונה בסדרה" שהתפרסמה (ללא ציון סדרתי זה או אחר) בסוף מאי במוסף הכלכלי של "ידיעות", גם עליה היה חתום אודי עציון. אז היה הסיקור של עציון אופטימי, אף שהנתונים העיקריים שהזכיר היו פסימיים: במסגרת הרפורמה יקוצצו כ-30% מהקווים ומחיר הנסיעה יעלה בכ-8%. היום, שלוש כתבות אחר-כך, כשהרפורמה כבר יצאה לדרך, הדיווח אינו אינפורמטיבי בלבד: "תיאלצו להחליף כמה אוטובוסים ולשלם לפעמים יותר – אך ליהנות מזמן נסיעה קצר יותר (כך לפחות מבטיחים לנו)", נכתב בפתח כותרת המשנה.
האם התקשורת כשלה בדיווח על הרפורמה בתחבורה הציבורית? השבוע שוחחתי עם כמה פעילים בתחום, שפועלים בו כמה ארגונים ועמותות, כדי להזמין מהם טור על הסיקור התקשורתי של הרפורמה. לי היה נדמה שהתקשורת מתעלמת, בסך-הכל, מהרפורמה, ובכל מקרה אינה מסקרת אותה לעומק ובביקורתיות. מי שבחרתי לשוחח איתם היו נדיבים ממני. לטענתם, הסיקור התקשורתי היה בסך-הכל סביר (יתר על כך, גם הרפורמה עצמה היא, לדבריהם, סבירה).
כך או כך, אתמול והיום מלאו העיתונים בדיווחים על השינויים המתוכננים בקווי האוטובוס. הביקורת, אתמול ובעיקר היום, מתמקדת ב"בלגן" וב"בלבול" של "הנוסע האבוד", אולם זוהי ביקורת ילדותית משהו על תופעה המתלווה באופן כמעט הכרחי לכל שינוי גדול המערב המוני בני-אדם. גם התלונות על ביטול קו זה או אחר עלולות להיות קנטרניות בלבד ולנבוע מפחד משינוי ולא מסיבה עניינית. היו השבוע גם ביקורות ענייניות יותר, כמו למשל הכתבה של שמיל אתמול ב"דה-מרקר".
יש גם מי שכבר עכשיו יכול לקבל ציון של יותר מ"סביר". "הרפורמה בתחבורה הציבורית שנכנסת לתוקפה היום תפסה את נוסעי גוש דן לא מוכנים", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של שמיל היום ב"דה-מרקר". "המידע באתר הרשמי קשה להבנה, לא נגיש לעיוורים ולא מתורגם לשפות זרות. שלושה נוסעי אוטובוס צעירים שהקימו ארגון נוסעים ואתר מידע באפס תקציב מצילים את המצב".
בדק טופס-טופס
"גם אם תעירו את עמיר פרץ באישון לילה – ולילותיו קצרים מאוד – הוא יידע לדקלם בזריזות ובשטף מרשימים את נתוני ההתפקדות במפלגת העבודה. עד למתפקד האחרון, עד לפוקד האחרון. הוא שולט בחומר כמנצח מיומן שמכיר בעיניים עצומות את תווי הקונצ'רטו שלפניו. ההתמודדות בעבודה החזירה אותו לחיים. הוא כבר היה קבור עמוק באדמת הציבוריות הישראלית, מוכתם בגין מלחמה פזיזה ודו"ח קטלני. היום הוא אלוף ההתפקדויות במפלגה – תואר שעלול להתגלות בבוא היום כמפוקפק – ונחשב למועמד בעל סיכוי לא רע לנצח במירוץ להנהגתה, או למצער לעלות לסיבוב שני, בשל ריבוי המועמדים.
"אין דבר שפרץ אוהב ויודע לעשות טוב יותר מאשר לפקוד, לגייס ולהקהיל קהילות. הוא הגיע לכל מקום בעצמו, חילק את הטפסים לפעילים, שיגר אותם למשימות והמתין להם בשובם. הוא טוען שבדק טופס-טופס. שהמִפקד שלו נקי ומסודר. טראומת 'מִפקד הארגזים' מ-2005 (כינוי שהודבק לו על-ידי אהוד ברק) כה רודפת אותו עד שהנחה את אנשיו להביא את הטפסים לבית המפלגה במעטפות לבנות. כעת, כמו אחרי כל מִפקד ב-20 השנים האחרונות, שוב עולות האשמות על זיופים, אי-סדרים, התפקדויות קולקטיביות ומתפקדים שלא ידעו שהם כאלה. 'לא אצלי', אומר פרץ". עד כאן ציטוט מטורו של יוסי ורטר במוסף "השבוע" של "הארץ" ביום שישי האחרון.
היום, הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא "הכוח החרדי של עמיר פרץ" ולצדה מודפסת החותמת "תחקיר". "תכירו את החברים החדשים במפלגת העבודה", פותחת כותרת המשנה, "527 תושבי נתיבות, רבים מהם חרדים או מצביעי ימין. חלקם כלל אינם יודעים שהתפקדו, אחרים טוענים שלא שילמו מכיסם את דמי החבר. על 150 טופסי התפקדות מופיע אותו מספר טלפון, על 42 טפסים מופיע מספר אחד. שני המספרים שייכים לעסקן חרדי, מאנשי עמיר פרץ. מטה פרץ: 'תומכיו הם פסיפס של החברה הישראלית'" (יובל קרני).
בעמוד הראשון של העיתון, לצד הידיעה עצמה, מתפרסמות תגובות הנוגעים בדבר בהרחבה. כך המשכה של תגובת מטה פרץ היא: "בבחירות 2006 קיבלה העבודה בראשות פרץ כ-10% מקולות הבוחרים בנתיבות והקימה מטה חרדי שלפי ההערכות הביא לעבודה אז כשני מנדטים מש"ס". ואילו משה פרץ, שיחד עם אבי דרעי פקד את ממלאי הטפסים השנויים במחלוקת, אומר ל"ידיעות אחרונות": "אני גאה בתוצאות המפקד, ואילו היה לי זמן הייתי פוקד גם אלפיים תושבים מנתיבות. כל המתפקדים מאמינים בפרץ. גם אני הופתעתי שחרדים רבים הצטרפו".
ההר הוליד הרפז
"בועז הרפז שוב טרף את הקלפים", כותב היום עמוס הראל בידיעה המתפרסמת בחלקה על שער "הארץ", ומכוון לפרסום אתמול ב"ידיעות אחרונות" שלפיו "קצין המילואים שהודה באוגוסט אשתקד בזיוף המסמך שכמעט הכריע את גורל המירוץ לרמטכ"לות [...] נועד בשבוע שעבר פעמיים עם מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס ואנשיו, והציג להם את גרסתו המפורטת בפרשה. העיתון אף מצטט 'מקור משפטי', הטוען כי הרפז החליט לפעול מעתה לפי האינטרס האישי שלו – כלומר, במשתמע, להפסיק להגן על פטרונו לאורך השנים, הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי".
מה שטובה צימוקי כתבה במשתמע אתמול ב"ידיעות אחרונות", כותב היום דן מרגלית בפירוש ב"ישראל היום". הרפז "התייצב פעמיים בפני מבקר המדינה ופרק כל אשר על לבו. רונית וגבי אשכנזי לא יאהבו את התוכן, בלשון המעטה", כתב מרגלית. ב"מעריב" מביא נועם שרביט את הטענה כי הפרסום ב"ידיעות" כולו מוכחש. כפי שהדברים נראים, דווקא הפרסום של "מעריב" הוא זה המוכחש.
"האם יצאה ההדלפה הזו ממשרד מבקר המדינה?", שואל הראל. "מה שברור הוא שהפרסום גרם נזק עצום לתהליך הבדיקה של המבקר. העדות של הרפז אמורה היתה להישאר סודית, לפחות בשלב זה, ונראה שלינדנשטראוס ואנשיו תיכננו לשוב ולפגוש אותו. עכשיו לא ברור אם פגישה כזו תתקיים, משום שלמבקר אין סמכות לאכוף עוד עדות על הרפז, שאינו עובד מדינה". הראל מצטט את "מקורבי הרפז", המכחישים בתוקף כי מקורבם "פגע בעדותו באשכנזי", כלומר, קשר אותו לזיוף "מסמך גלנט".
הראל מוסיף כי "הגורמים המעטים הבקיאים בחקירה [המשטרתית], ובמידה פחותה בבדיקת המבקר, העריכו עד היום כי הרפז מחפה באופן מסוים על אשכנזי", אולם "הטענות העולות, בעיקר בין תומכי שר הביטחון אהוד ברק, כאילו אשכנזי היה שותף באופן כלשהו לזיוף עצמו, נראות בלתי סבירות (אשכנזי עצמו הכחיש זאת בתוקף, כמה פעמים)". ברם, "גרסת אשכנזי עוררה תמיהות בכמה נקודות עיקריות", ביניהן טיב ועומק ההיכרות שלו עם הרפז והקשר שלו להפצת המסמך. הראל מנתח את המצב הנוכחי של הפרשה לעומק ולרוחב. בשורה התחתונה: "העניינים שוב מסתבכים".
האביב הערבי
"שש שנים לאחר חיסול ראש ממשלת לבנון רפיק חרירי, ועדת החקירה הבינלאומית מאשימה רשמית: החיזבאללה ביצע את הרצח", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של עמית כהן בעמ' 4 ב"מעריב". "בית-המשפט הוציא צווי מעצר נגד ארבעה מפעילי הארגון, ובראשם מוסטפא בדר אל-דין – גיסו של עימאד מורנייה". זוכרים את דו"ח ועדת החקירה? בזמנו, שאלת עיתוי פרסומו הסעירה את העיתונים, והפרשנים כתבו כי הוא עלול להצית מלחמה אזורית. היום דבר פרסום הדו"ח מגיע רק לשערו של "ישראל היום".
ענייני תקשורת
"הבהרה", נכתב בכותרת טקסט קצר בתחתית עמ' 5 של "מעריב": "ב-6 ביוני 2011 פורסם במדור הדעות מאמר מאת רותי סיני שכותרתו היתה 'חידת סמי עופר'. במאמר הוזכר מר רפי גינת, שהיה ידיד קרוב של סמי עופר ז"ל. הובהר לנו שלמר גינת לא היתה שום מעורבות בבקשתו של סמי עופר לקבל פיצוי מהמדינה עבור מניותיו בבתי-הזיקוק. אנו מצטערים אם הובן אחרת".
בטור המקורי כתבה רותי סיני: "גינת דווקא ראה מקרוב את עופר מתנהג כמו איש עסקים קשוח. ב-2005, כאשר כיהן כעורך הראשי של 'ידיעות אחרונות', ביקש ממנו עופר להתלוות אליו לפגישה אצל אהוד אולמרט, אז ממלא-מקום ראש הממשלה ושר התמ"ת. נושא הפגישה היה דרישתו של עופר לקבל מהמדינה פיצוי של מיליוני שקלים עבור המניות שלו בחברת בתי-הזיקוק. אין אלא להניח שהליווי של גינת נועד לאותת לאולמרט שעין תקשורתית צופה בהחלטתו. כנראה שהמהלך הצליח. משפחת עופר קיבלה 137 מיליון דולר".
אגב עיתונאים ואנשי עסקים, בעמ' 9 של אותו עיתון מתפרסמת ידיעה מאת "כתב 'מעריב'" על "תגלית הגז של הכשרה-אנרגיה", ובתחתיתה נמסר הגילוי הנאות "'מעריב' נמנה עם קבוצות אי.די.בי והכשרת-היישוב". הידיעה הקצרה מוקדשת כולה לדבריהם של יו"ר החברה, עופר נמרודי, בעל מניות ב"מעריב" ועד לא מזמן בעל השליטה בעיתון, ולדברי המנכ"ל. כפי שאפשר לצפות, השניים מהללים ומשבחים את החברה, וממילא מזמינים משקיעים להשקיע בה. נמרודי הצטיין בניצול בוטה וגלוי כזה של דפי העיתון לטובת עסקיו. יש לקוות שלא נתגעגע אליו.