לפני 11 שנה התנהל מעל דפי "העין השביעית" ויכוח מרתק בין הפרופסורים ירון אזרחי ומוטה קרמניצר על מקומה של האובייקטיביות בהתנהלות העיתונאית. אזרחי יצא במאמר למדני נגד המוסכמה שדיווח אובייקטיבי בכלל אפשרי, וקרמניצר קרא עליו תיגר במאמר מנומק שבו הזהיר מפני ההשלכות השליליות שעלולות לצמוח מגישתו.

אם לנסות לפשט את עמדתו העקרונית של אזרחי, הרי שהוא כפר ביכולת האנושית לצלם מצב כפי שהוא, ומכאן שממילא אין לצפות מעיתונאי לתפקד כמראה המשקפת באופן פסיבי את העולם החיצוני. העין והמוח קולטים את המציאות מבעד למנסרה של ערכים, השקפות עולם, דעות קדומות ומצבי רוח, ומרכיבים אלה משפיעים באופן מהותי על האופן שבו האדם (והעיתונאי) מדווחים לזולת על מה שראו וחוו. אזרחי הציע, לפיכך, ארגז כלים חדש להתנהלות העיתונאית ולאפיונה, ובתוכו "סובייקטיביות כנה" (במקום "אובייקטיביות"), "דיווח ניטרלי" או "דיווח הוגן" (במקום "דיווח אובייקטיבי"), ו"זכות האזרח לפרש את המציאות" (במקום "זכות הציבור לדעת").

קרמניצר תקף את המילון החדש שהציע אזרחי. הוא קבע כי קשה להבין את התרבות האנושית ללא האמונה העזה של בני-האדם – גם אם היא סובייקטיבית – בקיומה של אמת. בעולם המציאות – בניגוד למרחב הדיון הפילוסופי – אפשר לדבר על עובדות בלי להסתייג מתקפותן בשל אופיו הסובייקטיבי של הדיווח עליהן. אם היה פיגוע – היה פיגוע, טען קרמניצר, היה מפגע והיו נפגעים. הדיווח על האירוע הזה אמור לתאר אותו כפי שהוא במהותו – היינו, פיגוע, וכך על הציבור הרחב לקבל אותו, בלי להעניק משקל יתר לסובייקטיביות הכרוכה מיניה וביה בעצם הפעילות האנושית של צפייה בהתרחשות. קרמניצר קרא למעשה לעיתונאים לדבוק באמת, לחתור לתאר אותה בדיוק מרבי, ולא להיסחף בגישה הדוגלת ב"סובייקטיביות כנה".

הוויכוח ההוא רלבנטי לבון-טון השולט עתה בשיח על התקשורת. היום מקובל לגרוס כי אין בנמצא עיתונאות אובייקטיבית, כי מי שדוגל בה הוא אנכרוניסט חסר תקנה, כי התבוננות מפוכחת ובוגרת על המלאכה העיתונאית מובילה בהכרח לתובנה שכל סיקור תקשורתי, באשר הוא, נגוע במשקעים סובייקטיביים של המדווח. רוצים לומר, אובייקטיביות עיתונאית היא פסגה שלא ניתן להעפיל אליה, ספק אם אי-פעם היה זה יעד מציאותי, ובכל מקרה ראוי לסמן יעד שונה, בר-השגה: חשיפת האינטרסים הסמויים או המניע הבלתי מוצהר של כלי התקשורת.

מהתפיסה הזו משתמע שיש לחנך את הציבור להנמיך את ציפיותיו מהתקשורת: היא אינה מסוגלת לדווח ללא פניות, בעצם עיסוקה מוטבעות הטיות שלא ניתן לנטרל אותן, ועל הציבור ללמוד לחיות עם המגבלה הזו: לא להאמין למה שכתוב בעיתונים ומשודר ברדיו וטלוויזיה (קל וחומר ברשת), אלא ללמוד לקרוא בין השורות ולפענח את המניעים הנסתרים העומדים מאחורי הדיווחים והסקירות.

ההכרה בקיומה של הסובייקטיביות במלאכה העיתונאית עתיקה כמעט כימיה של העיתונאות. היא קיבלה מעמד רשמי בהתפתחותו של הניו-ז'ורנליזם לפני למעלה מ-50 שנה – ז'אנר עיתונאי שלקח את נוכחותה של הסובייקטיביות צעד אחד קדימה (או הצדה, תלוי בעיני המתבונן) והפך את העיתונאי המדווח לגיבור הסיפור שהוא כותב. הלגיטימיות שהגישה העיתונאית הזו נהנתה ממנה עד כה מקבלת עתה תפנית שראוי לתת עליה את הדעת.

בשמה של הסובייקטיביות העיתונאית אורבת לתקשורת סכנה של השלמה עם התנהלויות פסולות, אם לא של כאוס מוחלט. שהרי כאשר מעניקים לגיטימציה גורפת לדיווחים סובייקטיביים, מסירים מיניה וביה כל מגבלה אתית ומקצועית האמורה להכתיב את ההתנהלות התקשורתית. כאשר הנחת המוצא היא שלא ניתן לתאר אמת, ואין טעם לשאוף לכך משום שהאמת, תמיד ובכל מצב, היא מתעתעת, ניתן דרור לכל דיווח שהוא – גם אם יהיה שקרי בזדון.

כאשר המוסכמה הבסיסית היא שלכל כלי תקשורת ולכל עיתונאי יש עמדה משלו, ושלגיטימי שעמדה זו תכוון את דיווחיו ופרשנויותיו, מושמטת הקרקע מתחת יכולתו של הציבור לדעת מה מתרחש ולפענח את מה שמתרחש. בעולם שבו מקובל מראש שאין להאמין לשום עיתונאי ואין לסמוך על שום כלי תקשורת משום שכולם נגועים בדעות קדומות, או בשנאות ואהבות למושאי סיקורם, ושמטענים אלה משפיעים באופן מכריע על דיווחיהם, לא ניתן לקיים שיח ציבורי מושכל. ויתור מוחלט על עיתונאות החותרת לתאר את האמת כהווייתה מוביל לאנרכיה ולחיסול תפקידה החברתי החיוני של התקשורת.

המשנה לעורך ynet, ערן טיפנברון, בכנס DIGIT2013 (צילום: טלי גואטה)

עיתונאות החותרת לדווח באופן ענייני והגון על המתרחש, כשהיא מסוגלת להפריד בין דעה לידיעה, היא ההתנהלות העיתונאית הראויה גם בעידן הנוכחי. זו הנורמה הרצויה, גם מטעמים מוסריים וגם מטעמים מעשיים. מוסרית, כי כך מקנים לעיסוק התקשורתי ולדיון הציבורי הנשען עליו מסגרת ערכית יציבה ומכנה משותף לשיפוט המתרחש; מעשית, כי קל ופשוט יותר להציג לציבור עובדות ממשיות מאשר לחשוף בפניו את מניעיו הנסתרים של כל עיתונאי בכל אחד מדיווחיו.

את דור העיתונאים של 2013 מוטב לחנך להיות הגונים, לדווח בתום לב, מאשר לאותת להם, בשם הסובייקטיביות המוחלטת, כי בעיסוק העיתונאי כל נבלה מותרת, כפי שעלה השבוע מדבריו של  ערן טיפנברון, המשנה לעורך ynet, כאשר הצהיר בכנס של המרכז הבינתחומי כי "אין צורך להסביר לכם שביבי הוא לא כוס התה של ynet".

אפילו ירון אזרחי, במאמרו לפני 11 שנה, הבחין בין "סובייקטיביות כנה", שבה העיתונאי כפוף לצו ההגינות המקצועית ומדווח ללא כחל ושרק על המפגש בין העין הפרטית שלו לאירוע או להתנהגות שהיה עד להם, לבין שילובו של המרכיב הסובייקטיבי בדיווחו בהתאם לציפיותיו-שלו (עמדותיו, הטיותיו, הנארטיב הטבוע בו מראש) או לציפיות של גורמים אחרים (הציבור, השלטון). ואני מוסיף: אולי גם לציפיות העורך או המו"ל – אך זו, כמובן, תפיסה סובייקטיבית בהחלט.