יום הולדת שמח, אדוני ראש הממשלה
"יום הולדת בלשכה: רה"מ בן 61", נדפס מעל תצלום בשער "ישראל היום", ובו נראית משפחת נתניהו חוגגת, בלוויית צלמים, מסיבת הפתעה לראש המשפחה, שהוא גם ראש הממשלה. גם ב"ידיעות אחרונות" חוגגים. "תחקיר", נכתב בסרט האדום העוטף את המשבצת על שער העיתון, עם הכותרת "רשימת המיליונים".
"את הרשימה הזו של תורמים פוטנציאליים הכין נתניהו לקראת הפריימריז ב-2007", נכתב בכותרת המשנה, "והיא חושפת את תעשיית גיוס הכספים שלו בארה"ב. נתניהו עצמו תיקן, מחק ודירג אותם לפי הסיכוי שיתרמו לו. בין האישים ברשימה: אנשי ימין קיצוני, שמבקשים כנראה להשפיע על מדיניותו, וגם כאלה שהסתבכו בפלילים. למרות שבסופו של דבר לא כולם תרמו, 98% מהתרומות הגיעו מחו"ל. לשכת רה"מ: 'נתניהו מקבל החלטות לפי טובת המדינה ולא לפי רצון התורמים" (שחר גינוסר).
גם ב"הארץ" כותבים על נתניהו בהקשר לתורמים אמריקאים: אמיר אורן כותב על שאיפתו של נתניהו, לדעתו של אורן, שממשלו של אובמה יתחלף, ומזכיר כי אחד התורמים הכבדים ביותר למען הגשמת מטרה זו בארה"ב הוא איל ההון שלדון אדלסון. "מה שפחות טבעי הוא שאחד מגדולי יריבי הנשיא הוא אחד מגדולי ידידי ראש ממשלת ישראל. נתניהו אינו אחראי למעשיו של אדלסון, אזרח אמריקאי, ואינו יכול לשלוט בפעילותו; אבל גם אין בכוחו לקעקע את הדימוי של מי שטובי חבריו הם מי שלהוטים להביא למפלתו של הנשיא". "הבעיה המיידית שלו, כך נדמה", כותב נחום ברנע על נתניהו ב"ידיעות אחרונות", "היא אובמה".
ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מראיין ברנע את יו"ר הכנסת רובי ריבלין, איש הליכוד שבינו ובין ראש הממשלה נתניהו נקרע קרע גדול על רקע חילוקי דעות באשר לדרך הראויה להתנהלות הכנסת והממשלה זו מול זו. "בסוף, אחרי שמנפים מהסיפור את החשבונות, העלבונות, הרכילויות, רובי ריבלין צדק", כותב ברנע, "נתניהו הגזים. הוא עשה מהלך מיותר, כוחני, אנטי-חוקתי, עוקף כנסת. ריבלין היה חייב לבלום אותו: אחרת הוא לא היה ממלא כראוי את תפקידו".
עיקר המחלוקת בין היו"ר לראש נסוב על חוק ההסדרים, שלפי ריבלין שם לאל את עבודת הכנסת. כך גם "חוק מופז" וחוק משאל העם. אבל "התהום שנפערה בין ריבלין לנתניהו עמוקה יותר מתכולתו של חוק אחד", טוען ברנע, "ריבלין דבק בשלמות הארץ. הוא חושד בנתניהו שאינו דבק בדבר, לבד מכסאו. שלשום, כשמישהו הציע לו לקיים סולחה עם ראש הממשלה, הוא השיב שאין לו בעיה להיפגש עם נתניהו, אבל סולחה מתקיימת רק בין אנשים שמאמינים אחד לשני".
"בשיחה איתי תר ריבלין אחר ביטוי ירושלמי אותנטי שיבטא את הבוז שהוא חש כלפי המלחמה שמנהלים נגדו ראש הממשלה ואנשיו", כותב ברנע, אולם בעיתון מדפיסים את הביטוי (הירושלמי?) "לא מפחידים זונה עם זין" כך: "לא מפחידים ז... עם ז...".
ב"הארץ" מקדישים גם את מאמר המערכת לנתניהו, לא בגלל יום ההולדת, אלא בגלל יום הזיכרון. המאמר מציין כי נתניהו, בנאומו בכנסת לרגל יום הזיכרון ליצחק רבין, "ביקש להראות כי העמדות שהוא מציג כיום תואמות לעמדות של רבין אז: ישראל כמדינה יהודית, ירושלים מאוחדת בריבונות ישראלית, סידורי ביטחון קפדניים, ואפילו סירוב להקפאת התנחלויות", ומנגד, גם הכרה בישות פלסטינית, שאצל נתניהו, לטענתו, היא אפילו מרחיקה לכת יותר מזו של רבין.
"הארץ" נתלה בנאום זה של נתניהו כדי להזכיר נאום אחר שלו, זה שנשא מול רבין ב-1995, ובו תקף את רבין בחריפות. "לפוליטיקאים ומנהיגים מותר לשנות את עמדותיהם, בשל תובנה מאוחרת או בלחץ הנסיבות", נכתב במאמר. "[...] טוב שנתניהו מאמץ באיחור מצער את מורשת רבין. אך אפשר לצפות שגם יעשה חשבון נפש: האם שגה אז בהתנגדותו הטוטלית לכל פשרה והסכם עם הפלסטינים, והאם תרמה הסרבנות העיקשת שלו ושל חבריו בימין להחמצת הזדמנויות ולפילוג הרה אסון בציבור הישראלי?".
האם נתניהו עקשן? והאם הוא מושפע בהחלטותיו מתורמים אמריקאים? העיתונות הישראלית משמאל ל"מקור ראשון" מוטרדת בעיקר מכך שנתניהו, לטעמה, אינו מחליט דבר. לצד מאמר המערכת ב"הארץ" מודפס מאמר של ארי שביט. שביט ואלוף בן היו אולי היחידים ב"הארץ" שלא התייחסו לנתניהו כאל דמון. שלשום כתב בן: "ראש הממשלה בנימין נתניהו מתקרב לנקודת חוסר הרלבנטיות, שממנה יגלוש שלטונו לבחירות הבאות בלא להשיג דבר". היום כותב שביט: "ראש הממשלה משותק גם בגלל הפוליטיקה של ליברמן, גם בגלל האידיאולוגיה של בית אבא וגם בגלל האיום של אחמדינג'אד. [...] ראש ממשלת ישראל רואה, שומע ומבין, אך הוא מתנהג כאילו אינו רואה, אינו שומע ואינו מבין. בעיניים פקוחות ביבי הופך את עצמו מאישיות בעלת פוטנציאל היסטורי לאישיות שההיסטוריה תתייחס אליה בלעג ובקלס".
"כיום מוכר גוטיה בעולם בעיקר כמחברן של נובלות פנטסטיות", נכתב במאמר של לנה שילוני ב"תרבות וספרות" של "הארץ" על המאסה "בודלר" של תיאופיל גוטיה. "בודלר, לעומת זאת, נודע כאביה של השירה המודרנית ושירתו תורגמה לעשרות שפות ואינה חדלה להעסיק את חקר הספרות. בחייהם היה מעמדם הפוך לגמרי: בודלר נחשב יוצר שולי למדי, ואילו גוטיה היה פעיל במשך עשרות שנים בכל תחומי העשייה הספרותית. הוא כתב רומאנים ונובלות, היה עיתונאי, מבקר אמנות ותיאטרון, וכמשורר גילה מקוריות וסגנון וירטואוזי".
והמשכו של המשפט משלים את ההיפוך: "לא לשווא הקדיש לו בודלר, שהעריץ אותו, את 'פרחי הרע' שלו וראה בו סופר מושלם".
גורמים חתרניים
"היה סוד עוד לפני שהיה מה להסתיר", אומר היסטוריון הגרעין הישראלי אבנר כהן לנועם שיזף, המראיין אותו במוסף "הארץ" לרגל צאת ספרו החדש בארה"ב.
הכתבה המובילה של מוסף "תרבות וספרות" שייכת לרפי מן, שבמסגרת איסוף חומרים לדוקטורט על המימד התקשורתי בפעילותו של דוד בן-גוריון נתקל גם בממצאים הנוגעים לצד הפואזי של אותה פעילות: שתי שיחות של בי.ג'י עם צעירים מן הקיבוצים, ביניהם עמוס עוז ויעקב לוינסון, "שהתגלגלו באקראי לדיון בכמה מסופרי התקופה ומשורריה הבולטים". "אשלח לך ספר של יהודה עמיחי, הוא משורר מצוין אבל מסוכן מאוד", אומר אחד הצעירים, והציטוט נבחר לכותרת הכתבה ("הוא ניהיליסט?", שואל בן-גוריון, "אינני סובל ניהיליזם").
"באותו מעבר בין סצינות התרחש דבר כה מסעיר, מוזר ויחיד במינו, ובאחת קולפה ממני כל אותה אדישות", כותב אריאל הירשפלד בטורו במוסף "הארץ" על צפייה חוזרת, מקרית, לאחר שנים רבות, בסרט "השוטר אזולאי". אותו מעבר קצר מתאר את הטקס היומי הקבוע של העברת הבשורה על אודות שלומה של בטי, אשתו של השוטר אזולאי. מצבה הוא: "ככה".
"אבל ה'ככה' ב'השוטר אזולאי' הופך מאנחה לקול גדול. הוא מתחיל בקולה הצרוד, הקובל, המניפולטיבי, של בטי, ואז הוא יוצא החוצה והופך לצעקות. מה שנראה כלא יותר מהעברת מידע, עולה והופך להד העובר בעיר. הוא הופך לסמל גדול, סמל של כל מה שאינו סמלי ואינו מובן בכלי הכלל, המשטרה, המדינה, הלשון. הדבר העני, העלוב, המוסתר והמכלים. הדבר שהוא 'ככה' כי אין לו הסבר ומשמעות, לא טעם ולא ערך. הוא עצוב בלי ההוד המוקנה לעצב מן המלה שלו".
וצעיר אחר, המגיב לציטוט של עוד שורה ידועה משל אבידן, אומר: "העניין הזה שלא יודעים לאן ללכת, הרי בסופו של דבר יש לאן ללכת".
מונופול
"למעט ההשקעה הצפויה של אינטל [...] וכמה 'אקזיטים' בודדים בתחום ההייטק, משקיעי החוץ מחקו את ישראל ממפת ההשקעות", טוען יהודה שרוני במוסף "עסקים" של "מעריב". "תודו שזה נשמע קצת מוזר בהתחשב בכמות כותרות העיתונים על עסקאות ענק כאלה ואחרות שיוצאות אל הפועל או חלילה 'מתפוצצות'. ההסבר לסתירה – כמו גם המציאות – פשוט בהרבה: אנחנו קוראים על החלפת שליטה בחברות בין כמה אילי הון מקומיים או קרנות השקעה זרות, ותו לא. אלה מחליפים את הבעלות על חברות תקשורת, בתי-השקעות וגופים אחרים כאילו מדובר במשחק מונופול".
"האם האזרח הישראלי אמור להיות מושפע לטובה מהשינויים בבעלות?", שואל שרוני. "למרבה הצער, כמעט לא. תכנוני המס של הקרנות הזרות גורמים לכך שהמיסוי על הרווחים לא משולם בישראל, והעסקאות עצמן אינן תורמות ליצירתם של מקומות עבודה נוספים".
הטריגר של שרוני למאמר הם דברים שאמרה שרי אריסון, בעלת השליטה בבנק הפועלים. אריסון מתראיינת לטור של סבר פלוצקר במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". פלוצקר אינו מציע הסבר לעיתוי הראיון, גם לא לחנופה שנוטפת ממנו. "הרבה השתנה מאז שפיטרת לפני שמונה שנים מאות עובדים כדי להגדיל את הרווח של בנק הפועלים. כיום, אני מניח, לא היית עושה זאת", שואל-עונה פלוצקר. אריסון אינה מתיימרת לסתור את הפרשן הכלכלי וממהרת להסכים: "במשבר הפיננסי האחרון בנק הפועלים לא פיטר אפילו עובד אחד. ותראה בעצמך, עברנו את המשבר בצורה מדהימה". "מה קורה כשערכים מתנגשים ברווחים? על מה את מוותרת אז?", שואל אותה פלוצקר. "על רווחים", משיבה אריסון.
באותה כפולת עמודים כותב פלוצקר גם על שיחה שניהל עם צ'רלס דייווידסון, יו"ר ומנכ"ל נובל-אנרג'י, השותפה לדלק הישראלית בקידוחי הגז הטבעי בחופי הארץ. בישיבה המפורסמת בוועדת הכלכלה של הכנסת, שבה התעמתו התומכים בהגדלת נתח הציבור בהכנסות מהגז עם אלה המעוניינים לשמור אותו ברמתו הנוכחית, איימו אילי ההון ונציגיהם, בין השאר, כי העלאת התמלוגים תביא ליציאת החברות הזרות מישראל. כותרת הדברים של פלוצקר היא "השותף האמריקאי של יצחק תשובה: 'אין לנו כוונה לנטוש את ישראל'". ציטוט כזה לא נמצא בטקסט עצמו, שם מצוטט דייווידסון כאומר: "אנחנו מחויבים לישראל ונכון לעכשיו אין לנו כוונה לנטוש". בהמשך הדברים חוזר דייווידסון במפורש על האיום, ופלוצקר אוחז בשולי חליפתו וכותב על "צלצול השכמה עבור המדינה".
הארה
שלושת ה"לידים" בראיון עם רותו מודן ב"7 לילות", לרגל צאת ספר קומיקס לילדים שכתבה וציירה: "למרות ההיצע הגדול, רוב ספרי הילדים הם ממש ספרי הדרכה: איך להיגמל ממוצץ, מה קורה כשנולד אח חדש. כמו 'מי הזיז את הגבינה שלי', רק לילדים. כאילו הדבר היחיד שאפשר לעשות עם ילדים זה להטיף להם. כל-כך מתנשא".
"אמנם גדלתי בבית פולני, אבל כיאה לישראלים, האווירה היתה של 'חטוף כפי יכולתך'. תאכל מהר, כי מחר מתים! מחר יבואו הנאצים! היינו חסרי נימוס לחלוטין. אוכלים יחד מאותה קערה".
"ילדים צריכים לקרוא מה שהם רוצים. לא צריך להבדיל בשבילם בין זבל לאיכות. טעם זה משהו שמתפתח ככל שאתה קורא יותר. אני זוכרת את הפעם הראשונה שלקחתי ספר בספרייה והבנתי שאני קוראת זבל. פתאום אמרתי לעצמי – ואללה, זה ספר גרוע. זו היתה ממש הארה".
מצרך רכילות
"ידיעות אחרונות" מצטיין הבוקר בתחום הרכילות הסקסואלית, שלמרות הטענות המקובלות על צהבהבותה של העיתונות הישראלית, היא מפגינה בו פוריטניות יחסית.
"סקעת נחשף" היא אחת הכותרות בתחתית שער העיתון. "הזמר הראל סקעת מדבר בפעם הראשונה על נטיותיו המיניות". ההפניה מכוונת לעמוד האחרון, שם כותב רז שכניק כי סקעת "יפזר לראשונה את מסך הערפל" בסרט שישודר ביום שני בערוץ 2. "גורמים המקורבים להפקה", כותב שכניק, "מגלים כי בצילומי הסרט אמר סקעת: 'אני מאוד שומר על הפרטיות שלי כי אני זמר ולא איזה מצרך רכילות". לכל אורך הידיעה, התופסת כמה מאות מלים, לא מוזכרת המלה "הומוסקסואל".
כותרת בראש שער העיתון היא "הצד שלי"; "דנה ספקטור שמה קץ לשמועות ומספרת מה באמת עבר עליה". ההפניה היא לטור של ספקטור המתפרסם בסוף מוסף "7 ימים", המתפרש על פני זוג עמודים ומכיל יותר מרק כמה מאות מלים, שלא היתה לי הסבלנות לקוראם.
עוד ב"7 ימים": "פרסום ראשון: עדויות פרשת הרב מוטי אלון נחשפות" (שוש מולא). האם מסירתן של העדויות המפורטות על הטרדה מינית לכאורה מצד אלון, מפורום תקנה ל"ידיעות אחרונות", היתה מעשה הולם? האם את הערפל הזה היה צריך לפזר, והאם היה צריך לפזר אותו כך?
משק בית
"מסתבכים" היא הכותרת הראשית של "מעריב", מעל לתצלום של אהוד ברק ונילי פריאל. "זו הפיליפינית של ברק", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות", מעל לתצלום של אשה שלובת זרועות שפניה מטושטשים: "עוד מבוכה ליועץ המשפטי לממשלה ולרשויות ההגירה: העוזרת שהם מחפשים התראיינה מול מצלמות ערוץ 10. בעקבות חידוש החקירה: נילי פריאל עשויה לעמוד לדין". כמעט כל עמ' 3 מוקדש לפרשה: "אשת שר עם תיק" היא כותרת הידיעה של טובה צימוקי ו"לידיעת וינשטיין: זו העובדת הזרה" היא כותרת ידיעה אחרת, לא חתומה, שבה מובא שוב תצלום העוזרת ("וירג'יניה"). "בקנס זה כבר לא ייגמר", נכתב באחת מכותרות המשנה.
אתמול פירסם אתר "גלובס" בכותרת הראשית שלו סקופ: ארנון (נוני) מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", העסיק בביתו עובדת זרה ללא היתר, נתפס לפני שנתיים והעניין נסגר בתשלום קנס של 5,000 שקל. "נוני מוזס העסיק עובדת זרה – ויצא בקנס בלבד", נכתב בכותרת בולטת על שער "ישראל היום": "צביעות נוסח 'ידיעות אחרונות': 'גלובס' חשף כי מו"ל העיתון שיצא למסע צלב נגד השר ברק על העסקת עובדת זרה – נתפס באותה עבירה ממש, שילם 5,000 שקל והפרשה הושתקה".
ב"גלובס" מתלהבים היום פחות מהסקופ שלהם עצמם. כבר אתמול, לא הרבה אחרי הפרסום באתר, הורדה תמונתו של מוזס מהאייטם, והכיתוב שליווה את התוכנית המצולמת שבה נחשף הסיפור (שי ניב ודרור פויר) שונה. בתחתית שער גליון "גלובס" שיצא אתמול בערב מודפסת הפניה ל"גלובס TV" שמתייחסת לתוכנית האמורה, עם הכיתוב: "נוחי דנקנר מועמד ל'ספין השנה'. וגם: מאיר שמיר מציג 'שקשוקה' ממוצרי חלב ועופרה שטראוס מככבת בפינת 'הטמטום השבועי'. 'העשירון התחתון' חושף". ואף מלה על מוזס.
ענייני תקשורת
"עכשיו, כשאברי גלעד וארז טל מגישים את אותה תוכנית בדיוק בערך (מה ההבדל בין 'אל תפיל את המיליון' ל'אחד נגד מאה'?), אפשר לומר שהתאומים הקלאסיים מגל"צ התאחדו מחדש", כותב מנחם בן ב"תרבות מעריב". "ברור למה הטאלנטים הגדולים שהוליד הרדיו בישראל כל-כך שונאים נוסטלגיה:", נכתב בכותרת המשנה לטורו של רענן שקד ב"7 לילות", לצד תמונה של טל וגלעד, "פעם הם היו הרבה יותר מוצלחים מהיום. והם יודעים את זה".
"עם העיתונים הישנים לא עוטפים יותר דגים, הם רודפים אחריך ברשת", אומר בראיון ל"סופשבוע" של "מעריב" מנתח הלב ארם סמולינסקי, שזוכה מאישומי שוחד וגניבה. "תכתבי 'סמולינסקי' בגוגל ותקבלי 'נטש חולים בחדר ניתוחים'", הוא אומר לליאת שלזינגר, "הטוקבקים הציעו בחום לתלות אותי על עניבת חנק עד צאת נשמתי".
"הכותל, סניף אודסה" היא כותרת כתבה אחרת במוסף, המוקדשת למצב היהודים באוקראינה: "יואב צור יצא למסע בעקבות הקהילות היהודיות המתעוררות באוקראינה וחזר נפעם: 70 שנה אחרי הטבח בבאבי-יאר, היהדות זוקפת את ראשה בגאווה". כשהוא אינו מטייל באוקראינה וכותב כתבות, צור הוא עורך "מעריב".
ויאיר לפיד כותב בטורו "תפקידי העיתונאי – ולמרות שזה כבר לא אופנתי, אני לוקח אותו מאוד ברצינות – הוא לא להיות נחמד לשר החינוך, אלא להתעצבן עליו בקול רם". ועוד הוא כותב: "להוציא 98 שקל בשביל בדיחה נראה לי מוגזם". שבת שלום.