מבוכה

"נתניהו התחרט ויבקש להחיל את הצהרת הנאמנות גם על יהודים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" נושאת אותו מסר בסגנון טבלואידי: "נאמנות בזיג-זג" ("רה"מ נתניהו נבהל מהביקורת על התיקון לחוק הנאמנות: עכשיו החליט שלא רק מבקשי אזרחות ערבים ונוצרים יצהירו אמונים, אלא גם יהודים. יהדות-התורה: זה הזוי").

האם נתניהו אכן התחרט, זיגזג והתקפל? אפילו ב"ישראל היום" אין כותרת המכחישה זאת באופן גורף. "תיקון לתיקון: גם יהודים יחויבו להצהיר נאמנות", לשון הכותרת לידיעה בנושא בעמ' 7 (כרגיל, "ישראל היום" מצניע את הסיקור של חוק הנאמנות. הפעם כן מופיעה הפניה בשער, המציגה את ההתפתחות כעימות בין נתניהו לחרדים). הפסקה השלישית בידיעה של מתי טוכפלד מביאה את הגרסה האלטרנטיבית לזו של הזגזוג:

"בלשכת ראש הממשלה הדגישו כי 'בהצעה המקורית שאושרה נאמר במפורש כי שר המשפטים יכין הצעה שלפיה הצהרת הנאמנות תחול גם על עולים חדשים שזכאים לאזרחות על-פי חוק השבות, וכי הצעה זו תובא לאישור ועדת השרים לענייני חקיקה". אמנם ההצעה של שר המשפטים אינה ביצה שנולדה היום: "למרות הביקורת הציבורית והתנגדותם של 8 שרים, הממשלה החליטה לתמוך בתיקון המחייב לא-יהודים להצהיר נאמנות למדינה 'יהודית ודמוקרטית'. שר המשפטים יבחן אפשרות להחילו גם על עולים חדשים", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "הארץ" לפני ימים אחדים.

"התיקון לחוק האזרחות, שעליו החליטה הממשלה, אינו חוק גזעני; אין בו אפילו אבק של גזענות", כותב יהודה בן-מאיר בעמוד הדעות של "הארץ" ומיד מזכיר שורה של אישים ומוסדות (הלורד בלפור, האו"ם, בן-גוריון, אובמה) שהצהירו את דבר יהדותה של מדינת ישראל (מהבחינה הלאומית). "כל זה אינו גורע מהאיוולת של החלטת הממשלה. מדובר בתיקון מיותר, מזיק ובעיקר מסוכן, וזאת משום שאין כל צורך או טעם שמדינת ישראל – העומדת מול חזיתות רבות ואויבים רבים – תפתח חזית נוספת, הפעם נגד 20% מאזרחיה".

"מבוכה לגל"צ בשידור חי", היא אחת הכותרות על שער "ידיעות אחרונות". "מיכאלי: לא לשלוח ילדים לצבא", נכתב ליד תמונתה של השדרנית לשעבר מרב מיכאלי. כותרת הדיווח של רז שכניק בעמ' 8 מביאה ציטוט מלא יותר של דברי מיכאלי: "אמהות לא צריכות לשלוח ילדים לצבא". "אני ממש לא קוראת לסרב לשרת בצה"ל, אני בעצמי הרי שירתתי בצבא. חבל לי שבישראל של היום כל דבר הופך מיד לשאלה של 'מתיישרים בנאמנות לא מתיישרים בנאמנות'", אומרת מיכאלי לשכניק, אולם לא מסבירה כיצד הדברים שאמרה לא היו קריאה לסרב לשירות צבאי.

שמאל-ימין

"אליעזר בן-עמי היה האיש שהעביר לעולי הגרדום ברזני ופיינשטיין את הרימונים שבאמצעותם התאבדו", נכתב בכותרת המשנה לראיון עם בן-עמי במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות". "היום, בגיל 87, הוא נשאר כמעט שריד אחרון לדור הולך ונעלם. 'הנה', הוא אומר, 'תראו את ציפי, הבת של איתן, החבר מהלח"י, שהפכה לשמאלנית'".

בעמוד הדעות של "הארץ" מתייחס יובל אלבשן – שמאמריו כמעט תמיד מעניינים לקריאה ופעמים רבות מופקעים מהשבלונות המחשבתיות הנהוגות אצלנו – למאמר של גדעון לוי שהתפרסם שלשום ב"הארץ". לוי קרא לשלי יחימוביץ', חברת-הכנסת מהעבודה, לא להרים רק את "הדגל החברתי", אלא גם את זה של הדאגה לפלסטינים, אחרת לא תוכל להיות מנהיגת שמאל. כותרת מאמרו של אלבשן היא "אין שני דגלים לשמאל".

"יש לקוות", כותב אלבשן, "כי ח"כ שלי יחימוביץ' לא תשעה לעצה של גדעון לוי. [...] נראה כי זכות היוצרים על הבדיה כאילו דגל הצדק החברתי ודגל השלום הם שני דגלים נפרדים שמורה למשה דיין, שב-1971 הכריז כי 'אי-אפשר להניף בעת ובעונה אחת שני דגלים, גם את הדגל הבטחוני וגם את הדגל החברתי', ובחר בראשון. זו היתה איוולת אז, וכך היא גם היום. החתירה לשלום והשאיפה לצדק חברתי נובעות זו מזו, שלובות זו בזו וייפתרו זו עם זו. הרמת כל דגל בנפרד היא תרמית, שכן אין היא יכולה להביא לפתרון. למרבה הצער, זה מה שעשה המחנה הקרוי שמאל בארבעים השנים האחרונות, וזאת גם הסיבה לכך שאיבד את אמון הציבור".

אלבשן מציע דרך אחרת: "אם השמאל חפץ חיים, עליו להתייצב סביב דגל אחד בלבד: דגל הביטחון החברתי. 'ביטחון חברתי' היא תפיסת עולם דמוקרטית שלמה, הגורסת כי חברה אינה יכולה להיות בטוחה אם הפרטים החברים בה אינם חשים בטוחים בקיומם הבסיסי. בדומה, שום פרט בחברה מודרנית אינו יכול להבטיח את בטחונו בלי שהחברה כולה תיקח אחריות לכך. לכן, הביטחון החברתי הוא נקודת המפגש בין הפרט לחברה. הוא מבטיח פרט אוטונומי, השולט בגורלו, וחברה דמוקרטית הפועלת כשותפות של אזרחים המממשים את מהותם האנושית.

"[...] דווקא נשיאת הדגל של הביטחון החברתי מחייבת אומץ לב כי היא יוצאת נגד 'המחשבה האחידה' השולטת במחנה השמאל-מרכז בישראל. נשיאת דגל זה מחייבת אמנם להיאבק במפעל ההתנחלויות המעוול, אבל בלי להתעלם ממצוקת תושביהן, רבים מהם משפרי דיור מעיירות הפיתוח. נשיאת דגל זה לא היתה מאפשרת לתמוך בתוכנית ההתנתקות, גם אם היא 'מקדמת' את השלום, משום שהתקבלה בהליך לא דמוקרטי ובוצעה אגב רמיסת זכויות האדם הבסיסיות ביותר של המתנחלים שם. היא גם אינה מאפשרת לתמוך בשלטון מושחת או בבעלי הון שהונם בא מעושק הכלל, גם אם הם תורמים לקידום השלום.

"אלה מקצת הדוגמאות. אין עסקינן בזוטות, כמו שלוי רומז, הממלאות את סדר יומה של שרת העבודה של שבדיה. ההגנה על הדמוקרטיה מפני כוחו העצום של ההון מחייבת אומץ לב גדול הרבה יותר מאשר זה הדרוש להשמעת מה שהוא מובן מאליו כמעט היום, 'שתי מדינות לשני עמים'".

מכתש ועלי

שלשום פירסם המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות", "ממון", טור על פני עמוד שלם של הפרשן הבכיר סבר פלוצקר, שיצא נגד המכירה המתוכננת של חברת מכתשים-אגן לחברה סינית (בבעלות ממשלת סין), והביא את טענותיהם של העובדים. היום ממשיך "ממון" בסיקור העסקה מנקודת מבטו של הוועד: "למכירת מכתשים יש משמעות אחת: פיטורים", צועקת הכותרת על שער העיתון. "יו"ר ועד העובדים של מכתשים-אגן מכריז מלחמה נגד כוונות המכירה לחברה סינית", נכתב בכותרת המשנה. "נילחם על הבית שלנו, המדינה כולה תרעש", מצוטט היו"ר באותה כותרת.

אותה כותרת מכילה גם את תגובתו של בעל השליטה בחברה, נוחי דנקנר: "החברה לא תפסיק את פעילות הייצור בישראל ותמשיך להפעיל מתקנים באשדוד וברמת-חובב". אלא שההבטחה בדבר רציפות הייצור אינה עונה על הטענה בדבר פיטורים. הציטוט המשמעותי יותר מובא בכותרת הראשית של "דה-מרקר": "נוחי דנקנר: 'אין מנוס מהתייעלות במכתשים'; מאות עובדים יפוטרו". לפי "דה-מרקר", דנקנר הודיע כי הפיטורים של מאות מבין 1,400 העובדים במפעלים יבוצעו "בין אם תהיה ובין אם לא תהיה עסקה למכירת מכתשים-אגן".

יעקב כהן, יו"ר ועד העובדים, מספר ל"ממון" כי התנהלו בעבר מגעים למכירת מכתשים לחברה אמריקאית, אולם דווקא הכוונה למכור לחברה סינית מדאיגה את העובדים, משום שנראה כי הסינים מעוניינים רק בידע וברשיונות של מכתשים, ולא בהון האנושי שלה.

יורם גביזון כותב ב"דה-מרקר" על "הדילמה של דנקנר". מצד אחד, כותב גביזון, מונחת לפני דנקנר הצעה לרכוש את החברה במחיר גבוה ב-60% ממחיר הבורסה וכך "להיחלץ באופן סביר מהשקעה לא מוצלחת", ומצד שני "יסומן דנקנר כאחראי לפיטורים מסיביים. תדמיתו כאיש עסקים בעל אחריות חברתית תיסדק". גביזון מתעלם מהכרזתו של דנקנר כי פיטורים המוניים ייצאו אל הפועל כך או כך. למעשה, נראה שגם יעקב כהן מתעלם מכך.

מדוע בעצם נצרכים פיטורים? האם החברה מפסידה? לפי הגרף על שער "דה-מרקר", ההכנסות דווקא עולות. האם החברה לא רווחית? לפי הגרף, החברה רווחית, אולם בכמה אחוזים פחות מבעבר. כלומר, כמפעל יצרני, חברת מכתשים-אגן פועלת היטב ומפרנסת את עובדיה, מנהליה ובעליה, אולם כז'יטון בתיק השקעות של תאגיד אחזקות, היא אינה ממלאת את תפקידה להפגין גרף ביצועים עולה. לכן, הכותרת "הדילמה של דנקנר" מדויקת.

בדיווח של מיקי פלד ב"כלכליסט" מובאים דברי העובדים, המבטיחים "קמפיין אגרסיבי". את הדיווח מלווים שני תצלומים: באחד נראה דנקנר עם מנכ"ל החברה ארז ויגודמן, ומתחת הכיתוב "לבצע את תהליך ההתייעלות ברגישות". גם בתצלום האחר נראים שני אנשים, אלא שהפעם הם מחובקים ברעות. השניים הם חיים גבריאלי, מנכ"ל אי.די.בי פיתוח של דנקנר, המחזיקה במכתשים, ועופר עיני, יו"ר ההסתדרות. כיתוב התמונה הוא: "היכרות ארוכת שנים".

קיצור הליכים

"נתניהו שוקל: עונש לריבלין", לשון כותרת על שער "מעריב". "ראש הממשלה זועם על יו"ר הכנסת המורד – ושוקל לתמוך בחוק שישלול מריבלין את חלום הנשיאות" (מיה בנגל). ה"מרד" של ריבלין התבטא באופן החריף ביותר בהתנגדותו לחוק ההסדרים. דיווחים דומים מופיעים בכל העיתונים, אולם ממוסגרים בצורה שונה.

ב"הארץ" הדיווח דומה לזה שב"מעריב". ב"ידיעות אחרונות" הנושא מוצג כך: "בכירים בליכוד עוזרים לאופוזיציה להשיג רוב לחוק שיחייב את יו"ר הכנסת בתקופת צינון לפני שירוץ לנשיאות. נתניהו שוקל לתמוך בחוק ומסביר למקורביו: ריבלין פועל נגדי". במסגרת הסיקור ב"ידיעות" (צביקה ברוט ויובל קרני) נטענת טענה תמוהה: האופוזיציה "כועסת" על ריבלין משום ש"העניק צ'ופרים" לח"כים וכך "הציג אותם כנהנתנים". ב"ישראל היום" הכותרת היא פשוט "ריבלין מתחנף לקדימה".

יש מי שמתנגד לריבלין מבחינה עניינית: "פעם, וזה לא היה מזמן, היה מדובר בחוק מהפכני, שכלל רפורמות רבות, שינויים מבניים, מהפכות והפרטות שהזניקו את המשק קדימה", כותב נחמיה שטרסלר על חוק ההסדרים בעמוד הדעות של "הארץ". "אבל עכשיו נגלה לעינינו חוק מסורס, שהיכו בו מכל עבר, עד שכוחו תש והוא מוטל חסר אונים על רצפת הכנסת". כותרת המאמר היא "ריבלין ניצח, אנחנו הפסדנו".

מנכ"ל משרד הפנים גבי מימון (צילום: ליאור מזרחי)

מנכ"ל משרד הפנים גבי מימון (צילום: ליאור מזרחי)

שטרסלר מתרעם על הסחבת והסרבול של המנגנונים השלטוניים, שחוק ההסדרים אמור לעקוף ולבטל. גישה דומה הנחתה גם את ראש הממשלה בנימין נתניהו, בקדנציה הקודמת שלו וגם כעת. בקדנציה הנוכחית הביטוי הבולט ביותר לכך הוא הניסיון להעביר רפורמה בחוקי התכנון והבנייה של מדינת ישראל. נתניהו רכב על רפורמה מקצועית שהוכנה מזמן והקצין אותה מאוד. הרפורמה, שטרם עברה, מקצרת תהליכים ומבטלת מנגנוני פיקוח על ענייני תכנון ובנייה.

כל העיתונים מדווחים היום על מעצרו של מנכ"ל משרד הפנים, איש סודו ואמונו של השר אלי ישי, בחשד למרמה בקרקעות. העניין אף מגיע לכותרת הראשית של "ישראל היום". המנכ"ל, גבי מימון, חשוד בכך שהיה מעורב בעסקה של קניית קרקעות ביישוב שבו הוא מתגורר, יד-בנימין, באמצעות אנשי קש שהתאימו לקריטריונים שנדרשו במכרז המכירה. משרד הפנים הוא האחראי על לשכת התכנון של מדינת ישראל.

משחק הזיכרון

"חבר, אני לא זוכר", זו אחת הכותרות על שער "ידיעות אחרונות". "כתבי 'ידיעות אחרונות' שאלו כ-100 חיילים בסדיר מי רצח את רה"מ יצחק רבין, מתי זה קרה ומדוע. התשובות הן חומר למחשבה". הנוסח "חומר למחשבה" מדליק נורה אדומה. זה ניסוח מתון היאה לעורך ממושקף מרחוב שוקן. הסיבה למתינות יוצאת הדופן מובאת בדיווח בכפולה הפותחת: "חלק ניכר של החיילים ידעו לענות על השאלות".

למרות זאת, "ידיעות" אינו נמנע מלהביא "תשובות מפתיעות של החיילים שלא ידעו" ("מי טבע את הביטוי 'שלום, חבר'? איזה זמר, מהמרת שאביב גפן; עוזי חיטמן" וכו'). דיווחים המסתמכים על חידוני ידע כללי בנושאים היסטוריים נחשדים באופן מיידי כסנסנציה זולה. רוב האנשים לא יודעים היסטוריה, בטח שלא זוכרים תאריכים. היסטוריה, לענייננו, הוא כל מה שמתרחש – גם בהווה המיידי – שאינו קשור קשר הדוק לסביבתו הקרובה של האדם. העובדה ש"חלק ניכר" מהנשאלים ידעו לענות על שאלות כתבי "ידיעות אחרונות" היא-היא החדשה שהעיתון היה צריך להבליט.

אגב היסטוריה: "בעקבות מאמרו של בעז אוקון ('תשכחו מבוזגלו', 18.10.10) חשוב לי להעיר", כותב ד"ר אברהם אריאל במכתב המתפרסם במדור המכתבים ב"ידיעות אחרונות". "המיתוס לפיו יצחק רבין ז"ל התפטר מראשות הממשלה בשל פרשת חשבון הדולרים הוא פשוט לא נכון. יצחק רבין לא התפטר מראשות הממשלה בדצמבר 1976 בגין עבירה של החזקת מט"ח בחו"ל, אלא כתרגיל פוליטי בעקבות פרשת ההגעה של מטוסי אף-15 ב-17.12.1976 לאחר כניסת השבת.

"דן מרגלית פירסם את סיפור חשבון הדולרים ב'הארץ' ב-15.3.1977, שלושה חודשים לאחר שרבין התפטר. בעת הזאת כיהן רבין כראש ממשלת מעבר, וגם אילו רצה להתפטר ממנה – היה מנוע בידי החוק מלעשות זאת. עם פרוס יום השנה ה-15 לפשע הנתעב, רצח רבין, צריך לומר את האמת".

בכפכפים

"לכבוד עו"ד יהודה ויינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, ירושלים, א.נ. עוד בחקירתי הראשונה לפני חודשים רבים, אישרתי כי העסקתי עובדת זרה ללא קבלת היתר. כבר אז הבעתי את צערי ואני חוזרת ונכונה היום לשלם את הקנס כפי שהמדינה מטילה במקרים אלה. אני סבורה שכך ניתן להביא את הנושא לידי סיום. מצפה לקבל תשובה בהקדם. בכבוד רב, נילי פריאל ברק". זהו הנוסח המדויק של המכתב ששלחה פריאל בתפוצה רחבה לכל מאן דבעי.

העיתונים מדווחים על המכתב, אולם לא מקבלים את הקביעה המפותלת של פריאל, אשת שר הביטחון, שלפיה עוד בתחילת השתלשלות פרשת העוזרת הלא-חוקית שהעסיקה הודתה וביקשה לשלם את הקנס הקבוע בחוק. "קודם כל, נילי פריאל-ברק, את טועה – בכך לא ניתן להביא את הנושא לידי סיום. ממש לא. עד הלום, את ביצעת, ואולי גם בעלך אהוד, שורה של מעשים שמהותן עלולה להיות שיבוש הליכי חקירה – לכאורה, כמובן. קצת מאוחר לגמור את העניין בכופר", כותב מתי גולן ב"גלובס". "היועץ המשפטי, אם ירצה למלא את תפקידו באופן שוויוני, ואני משוכנע שכך ינהג, לא יכול להתעלם מעדותך במשטרה כי לא ידעת איפה העוזרת, וזאת כאשר בנרתיקך היה לכאורה מספר הטלפון שלה (לפי עדות העוזרת בראיון עם כרמלה מנשה)".

"ההצתה המאוחרת של נילי", לועגות לזוג ברק הכותרות על שער "ידיעות אחרונות". "קנס? עכשיו זה כבר מאוחר מדי"; "גורם משפטי בכיר: אי-אפשר לסיים את הפרשה בלי לאתר את הפיליפינית". מהדיווח של טובה צימוקי ויובל קרני בעמ' 6 קשה להבין דבר וחצי דבר. לאו דווקא משום שהדיווח לוקה בחסר, אלא מפני שהמציאות שהוא מתאר מבולבלת, חלמאית וחסרת פשר. לפי הדיווחים בעיתונים (שב"ידיעות אחרונות", כאמור, מובאים באופן לעגני ומעט אינפנטילי), פריאל אכן הודתה בזמן אמת בכך שהעסיקה עובדת זרה ללא היתר, אולם תיק החקירה נסגר ללא שתידרש לשלם קנס משום שהעובדת לא אותרה והיועץ המשפטי לא היה מוכן להסתפק בהודאתה של פריאל. כעת, לאחר שכתבת קול-ישראל כרמלה מנשה, שחשפה את הסיפור, "מצאה" את העוזרת האבודה (אולם לא מסרה את המידע לשלטונות), דבקים בפרקליטות בעמדתם כי לא ניתן לסגור את התיק בלי שתימצא העוזרת. מה עוד שמשך הזמן שבו הועסקה העוזרת הופך את העסקתה לעבירה פלילית. אלא שהתיק, כאמור, סגור – אז מה בעצם השתנה? נוסף על כך, לפי "ידיעות", משרד התמ"ת מנהל חקירה עצמאית בעניין.

כותרת המשנה לטור של עפר שלח במדור הדעות של "מעריב" קוראת: "קשה להאמין שההנהגה הישראלית תפעל נגד הריכוזיות כשלוקחים בחשבון את אהבתה לכסף, לעשירים, לסיגרים ולמלונות יוקרה". "אין הרבה מדינות במערב שבהן המנהיגים מפגינים הערצה כה גלויה כלפי העושר, סממניו ומי שמחזיקים בו", כותב שלח. "קחו את שלושת ראשי הממשלה 'המודרנים' של ישראל ב-15 השנים האחרונות (גם זה שביניהם, אריאל שרון, לא בחל במתת ידם של נדבנים מחו"ל, בסכומים גדולים במיוחד). שלושתם מפגינים בפומבי נהנתנות מגוחכת כשלעצמה: אוספים עטים ושעונים, מעשנים סיגרים, מקפידים לגור (על חשבון אחרים) במלונות פאר מהסוג שלא גורם לך שום הנאה, פרט לעובדה שכולם יודעים שזה יקר".

בטור המצורף לסיקור המשתלח של "ידיעות" את פרשת העוזרת של ברק כותב חנוך דאום (בסגנונו הוולגרי האופייני): "ישנם בעולם אנשים שונים להם אוספים משונים, אך אני מוכן להסתכן בקביעה הבאה: מכל האוספים בעולם ומכל הבתים בעולם, רק בביתם של אהוד ונילי ישנו אוסף של כפכפי ספא, מהסוג המחולק בבתי-מלון. הכפכפים של אהוד ונילי מוצעים מדי פעם למוזמנים, ובכך הם משיגים שתי הנאות צרופות גם יחד: שמירה על השטיחים היקרים במגדלי אקירוב וטעימה קלה מהמעט שנותר מביקוריהם של הזוג אהוד ונילי במלונות פאר ברחבי העולם".

ענייני תקשורת

"ה'וול-סטריט ג'ורנל' חשף", נכתב במוסף "ממון" של "ידיעות", "10 האפליקציות המובילות בפייסבוק מעבירות מידע אישי לחברות הפרסום".

רותה קופפר ממשיכה לסקר ב"גלריה" את "העצרת להחזרת השפיות" שיוזם הקומיקאי האמריקאי המוביל ג'ון סטיוארט.

בעמוד הדעות של "הארץ" מתפרסם מאמר של רונן שובל, יו"ר תנועת הימין אם-תרצו, שזכתה לקיתונות של ביקורת מעל דפי "הארץ". זה אינו המאמר הראשון של שובל שמתפרסם ב"הארץ", אולם דומני שזה הראשון שאינו מוקדש להדיפת התקפות על אם-תרצו (המאמר היום מוקדש להתקפה על ספרו של שלמה זנד, "איך ומתי הומצא העם היהודי?").

"אני גם כותב – זה הופך אותי לסופר?", מצוטט המעצב אריק לוי בראיון השער של "גלריה" ב"הארץ", העוסק במתח שבין קריירה כמעצב לבין העיסוק באמנות. "ואני גם עושה סרטים", ממשיך לוי, "הצורך להגדיר כל דבר דומה קצת לפעולה במחשב – אתה מחפש בתפריט בדיוק את הפקודה הנכונה. המערכות סביבנו הרבה יותר מוגבלות מאיתנו".

כתבת השער של המוסף "24 שעות" ב"ידיעות" עוסקת בפרשת פלילים ביזארית מארצות-הברית (לילית וגנר). בסופה של כפולת העמודים המוקדשת לכתבה מודפס הסמליל של הרשת החברתית פייסבוק ולצדו הפניה: "עכשיו בפייסבוק של '24 שעות': צפו במשטרה מכתרת את שליח הפיצה האומלל". האם "ידיעות אחרונות" ויתר על האפשרות להשתלב ב-Ynet? נראה שכן. האם ויתר גם על האפשרות להקים אתר עצמאי והעדיף לפעול על גבי הרשת החברתית? לא ברור. חשבונות הפייסבוק שעל שם החלקים השונים של "ידיעות אחרונות" מכילים קישורים לדפים ובהם הטקסטים מהעיתון, המעוצבים כחלק מאתר פייסבוק, אולם למעשה שוכנים על דומיין עצמאי של העיתון.

וגנר חתומה על דיווח נוסף במוסף: העיתון הרשמי של הוותיקן קבע במאמר על הסדרה המצוירת "משפחת סימפסון" כי הומר סימפסון הוא קתולי. "לדברי ה'דיילי טלגרף'", כותבת וגנר, "זאת לא הפעם הראשונה שעיתון הוותיקן משבח את משפחת סימפסון. בחודש דצמבר האחרון פורסם בעיתון ש'היחסים בין אדם ואלוהים' הם מן הנושאים המרכזיים העוברים כחוט השני בין פרקי הסדרה, שמציגה לחברה מראה המשקפת את 'הבלבול הדתי והרוחני של ימינו'".