על טפשים וגזענים

"חמשת שרי המפלגה זועמים על היו"ר", נכתב בשער "ידיעות אחרונות" בכותרת המשנה להפניה לידיעה של איתמר אייכנר ויובל קרני. "תמיכתו בתיקון חוק האזרחות אינה מייצגת אותנו". ב"הארץ" מקדישים למה שמכונה "חוק הנאמנות" את הכותרת הראשית: "ברק שובר ימינה: תומך בדרישה להצהיר נאמנות למדינה יהודית". כותרת המשנה: "שר הביטחון הצטרף לעמדת נתניהו, בניגוד לעמדת שרי העבודה, ודורש להוסיף את המלים 'ברוח מגילת העצמאות'". "חוק מיותר" היא כותרת טור הפרשנות של זאב סגל.

"התיקון לחוק לא יעשה את מדינת ישראל ליהודית יותר", כותב נחום ברנע בטורו במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", המצוטט על שער העיתון. מה ימנע מאנשים להצהיר הצהרת שווא, הוא שואל. "התיקון יעשה דבר אחד בלבד", הוא קובע, "יחזק את הקמפיין העולמי שמוקיע את ישראל כמדינה גזענית. הנזק הוא מדיני, תדמיתי, כלכלי. [...] זהו חוק אנטי-ציוני". אבל, כותב ברנע, "כל זה מתגמד מול הטעם המוסרי. החוק המוצע לא רק מצטייר כגזעני, הוא גזעני באמת. הוא מחייב לא יהודים להצהיר שיהיו נאמנים למדינה היהודית, אבל פוטר מהחובה הזאת יהודים".

ברנע מנצל את ההזדמנות כדי לחבוט בחרדים – "הם פטורים משום שהרבנים החרדים לא מוכנים להצהיר הצהרות נאמנות, לא למדינה, לא ליהודית ובוודאי שלא לדמוקרטית" – ומשתמש בנשק יום הדין (שלא כמו גולדה, השיח הישראלי מרבה להשתמש בנשק יום הדין): "זה עדיין לא חוק מחוקי הגזע של נירנברג. אבל הריח הוא אותו ריח".

על שער "ישראל היום" מודפסים הדברים הבאים: "נתניהו: המאבק על הזהות היהודית – עמוק, ונכון"; "התיקון לחוק האזרחות צפוי לעבור בממשלה. ברק: בעד הצהרת נאמנות, אבל ברוח מגילת העצמאות".

בעמ' 5 ב"מעריב" מוכתר טורו של בן-דרור ימיני בכותרת "לא גזענות. טיפשות".

לצאת טוב

"גם מבקריו הקשים ביותר של דיין מסכימים שאין זה הוגן שהזיכרון העיקרי מהאיש הוא אותם שמונה ימים קשים באוקטובר 73'", כותבת עינת פישביין במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות". אותם שמונה ימים קשים באוקטובר אינם הזיכרון העיקרי ממשה דיין, אולם העיתונות, כמתחייב משמה, שקועה במתרחש כעת, וכעת הוא הזמן שבו – בגלל גחמה של מישהו בגנזך המדינה – היא חיה שוב ושוב אותם שמונה ימים נוראים.

אחרי שלושה ימים שבהם דשו העיתונים בפרטים ובבני פרטים שבתרשומות מישיבות ההנהגה המדינית והצבאית של ישראל בתחילת מלחמת יום הכיפורים, הגיע תורם של מוספי השבת להציע מבט מעט נרחב יותר. "לפרוטוקולים יש כוח", כותב בן כספית במוסף לשבת של "מעריב", "כל הספרים, התחקירים, הראיונות והגרסאות שפורסמו על המלחמה ההיא לא יכולים לעמוד בפניהם". הלקח של כספית הוא שאפשר היה למסור את סיני לפני 73' ולמנוע את המלחמה, וצריך למסור כעת את הגולן לסורים לפני המלחמה הבאה.

"קשה לצאת טוב מפרוטוקול של דיון", כותב עפר שלח באותו מוסף של "מעריב". "העתקת הדברים לכתב עושה לעתים קרובות עוול לדובר [...] הקריאה מרתקת, קורעת לב. [...] קשה להפריז בחשיבות חשיפתם של המסמכים [...] תהיה אשר תהיה הסיבה לכך שהתרשומות האלה מופיעות, 37 שנים לאחר מעשה, זהו מעשה מבורך. צודק מי שאומר שהעובדות העולות מהן אינן חדשות. אבל הדעות המקובלות על יום הכיפורים כל-כך מקובעות, ששווה בהזדמנות זו לבחון אותן".

במוסף של "ידיעות" משרטטת פישביין קווים לדמותו של דיין ומצטטת בין השאר את יעקב חסדאי. "ההתמקדות המחודשת בדיין היא משגה", הוא אומר, "בפרוטוקולים שהתפרסמו עכשיו אין שום חידוש. כל העובדות עליו היו ידועות. השאלה הגדולה היתה מה קרה במלחמה".

עוד במוסף של "ידיעות": רונן ברגמן שב לשורות המחוקות בתרשומות שנחשפו, וקושר אותן לכך ש"על-פי התקשורת הבינלאומית, באותו שחר היו בישראל כאלה שחשבו ברצינות לעשות שימוש בנשק גרעיני" ("גרעין הסיפור" היא כותרת המאמר). אחת הכותרות על שער "הארץ" שאובה מראיון של נועם שיזף עם היסטוריון הגרעין הישראלי אבנר כהן, המוציא כעת ספר חדש: "מלחמת יום הכיפורים: דיין ביקש מגולדה לדון בתקיפה גרעינית, ראש הממשלה סירבה".

ברגמן מסכם בהערה על אודות הבעלות על הזיכרון הישראלי: "צה"ל ומערכת הביטחון הקדישו כל השנים מאמצים גדולים למנוע מהציבור כל מידע אודות המלחמה. משיקולים פוליטיים וממניעים זרים אחרים נעלו את כל התיעוד הגולמי של המלחמה מאחורי פלדה ומנעולי צופן, ומנעו גישה, אפילו מקצינים בדרגת אלוף, לשני מחקרים אדירי ממדים שכתבה בנושא מחלקת ההיסטוריה של צה"ל – מחקרים שהתבססו, בין השאר, על הפרוטוקולים של קבינט המלחמה".

"למדנו לא לזלזל באף אויב" היא הכותרת הראשית של "מעריב" ("מיוחד ל'מעריב'"), ציטוט של הרמטכ"ל הנוכחי, גבי אשכנזי, ב"מאמר בלעדי ל'מעריב'": "כותרות העיתונים בימים האחרונים פועלות כמו מכונת זמן", הוא כותב. "אין זו קלישאה שחוקה להגיד כי צה"ל של לפני יום הכיפורים 1973 ולאחריו – איננו אותו צבא". הטראומה, כותב אשכנזי, היא "נוכחות קבועה כצל בישיבות המטה הכללי", ומוסיף: "אני סבור כי ההפתעה המודיעינית ותחושת אי-הוודאות הקיומית שהביאה איתה המלחמה היא תובנה חשובה לעשייה הצבאית [...] היא ההסבר לעבודה הסיזיפית על העצמת כוחו ויכולותיו של צה"ל".

אחת מ"הדעות המקובלות" ששלח כותב עליהן היא כי מודיעין נוסף היה מונע את המחדל. שלח כותב כי הפרוקטוקולים מוכיחים כי "גם כשכל המודיעין ביד, ההנהגה המדינית והצבאית היתה נתונה בשיגיון ששום מידע לא היה יכול לגבור עליו". שלח שואל: "עד כמה השתנה פיקוד צה"ל באמת, עד כמה הוא מבין את מגבלותיו ואת הלקחים האמיתיים של 1973? התשובה אינה נמצאת בפרוטוקולים, אבל כששומעים את האמירות הרווחות גם היום על איכותו של הצבא, שיקומו בדרך פלא אחרי מלחמת לבנון השנייה ואיכות מפקדיו, כדאי לחזור ולהרהר בהם".

"יותר נוח להפיק לקחים באיחור של 37 שנים", כותב אסף גפן בטורו במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות".

אוקטובר המר

הגיבורים והאנטי-גיבורים של מלחמת יום הכיפורים הם לא הדמויות היחידות המגיחות מן העבר אל דפי העיתון. שער המוסף "7 ימים" מוקדש להפניה לראיון של אמירה לם עם דליה רבין ("לא שוכחת ולא סולחת"), וברצועה בראש עמוד השער נכתב: "רגע לפני פתיחת משפטו, ארקדי גאידמק מבטיח: 'אגיע לישראל – ואלחם. אני לא מפחד מכלום'".

מילא לחזור לגאידמק; הוא אמנם אחד מסמלי העשור בכל הקשור להנצחת האדיוטיזם והעיוורון של התקשורת שלנו. אלא שלקראת פתיחת משפטו יש עניין להחליף איתו מלה. אבל מדוע לחזור לדליה רבין (ועוד להקדיש לה מקום נרחב כל-כך)?

באמת, מה יש לדליה רבין להציע לציבוריות הישראלית בכל הקשור לזכרון הרצח מלבד הקשר המשפחתי לנרצח? מסתבר שיש. רבין קשורה למוזיאון ההנצחה החדש שהוקם לזכר אביה, והיא אף מצליחה להשחיל כמה מלים על אודותיו בכתבה ב"ידיעות", למשל: "גם ההחלטה על המסר של המוזיאון היתה מורכבת. רבין לא רצתה שתודבק לו התווית של השמאל. 'המרכז הוא לא מרכז אוסלו ולא מרכז השמאל, זה מרכז רבין', היא אומרת".

לדליה רבין יש, אם כן, סיבה להתראיין לעיתון, והסיבה היא הנצחת זכר אביה. אבל מה הסיבה של "ידיעות אחרונות"? "השבוע דליה רבין עוצרת לרגע, מביטה לאחור ומדברת לראשונה על פרידתה מבעלה השני עו"ד אבי פילוסוף, ועל ההידרדרות שחלה בבריאותה בימים שבהם החליטה להקדיש את עצמה להקמת המוזיאון לזכרו של אביה". ואם את הגירושים של דליה רבין מבזבזים ב"ידיעות" כבר באוקטובר, מה יעשו בעיתון בנובמבר?

המדור החברתי

"מכאן גם רגישותו המיוחדת של העיתון למצוקה ולסבל של 'אנשים קטנים'. אין בעינינו קטנים: אומה גדולה היא ציבור של אנשים 'קטנים', וענייניהם הם העניינים החשובים והקובעים ביותר בעינינו", כתב נח מוזס, המו"ל והעורך האחראי של "ידיעות אחרונות" לפני 31 שנה (ועל כך בהמשך).

בינתיים, "מעריב" ממשיך לטפל ברצינות בנושאים שמקובל לכנות "חברתיים", דהיינו, ענייניהם של האנשים הקטנים. ודוק: לא כל ידיעה שעניינה "איש קטן" (מי שאינו "מפורסם" בשום צורה) היא ידיעה "חברתית".

אנשים "קטנים" מרבים להופיע בדפי הטבלואידים, אולם בדרך כלל משמעות הדבר שהיו שותפים לאירוע יוצא מגדר הרגיל (נדקרו, נדרסו, בישלו קערת חומוס שנכנסה לספר גינס). לעומתם, מעטים יותר האנשים "הקטנים" שזכו לתשומת לבו של העיתון בשל מעורבותם בעניינים שבשגרה (קופחו בשכרם, נרמסו על-ידי הרשויות).

אחת הכותרות המרכזיות היום על שער "מעריב" היא "שוק העבדים בעיר המקובלים". מאחורי הכותרת המטופשת מסתתרת עבודה עיתונאית שלא מרבה להגיע לשערי העיתונים: יובל גורן מסקר את מציאות החיים של עולים מובטלים מאתיופיה, המשמשים כוח עבודה זול המנוצל על-ידי תושבי צפת האוספים אותם מפינת רחוב. הדיווח של גורן פותח את העיתון ומקבל את כל העמוד הראשון.

הירוק היום ירוק פחות

"הקרב על הדולר" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום". "ירוק יורד" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ("נגיד בנק ישראל סטנלי פישר קנה אתמול 700 מיליון דולר, אבל לא הצליח למנוע את צניחת המטבע האמריקאי"). על שער "הארץ" אין זכר לירידת הדולר, אבל מדווח שם כי מריו ורגס יוסה הוא הזוכה בפרס נובל לספרות. בסופה של כותרת המשנה על שער "ידיעות" נכתב "המלצות: איך מרוויחים משקיעת הדולר" (סבר פלוצקר וגד ליאור).

בטורו השבועי ב"ממון" קובע פלוצקר כי בועת הנדל"ן "לא בהכרח מתפוצצת, היא נוחתת", וכי שורה של שינויים (כמו ייקור המשכנתאות), ובעיקר ריבוי התחלות הבנייה, גורמת למהלך שתוצאותיו – בשוק נדל"ן המגיב באיחור של שנתיים-שלוש לשינויים בשטח – יהיו ירידת מחירי הדירות. תחזיותיו של פלוצקר מתאפיינות לא מעט פעמים באופטימיות, זהירה יותר או פחות. תחזית ה"תיקון" שלו לפני שנתיים התפוצצה בעוצמה עם פרוץ המשבר הכלכלי הגדול. יש לקוות שהפעם התחזית תנחת בשלום, יחד עם הבועה.

יש גם תחזיות אחרות: "ציר הרשע הולך ונרקם סביבנו", כותב בן כספית במוסף לשבת של "מעריב", "עשרות אלפי רקטות וטילים כבדים ומדויקים מכוונים אל מרכזי ערינו. לא עוד 'יורדים למקלטים בצפון'. תתרגלו: בפעם הבאה הפרויקטים של משפחת גינדי הולכים לחטוף בגדול. אולי זה מה שיפוצץ, סוף-סוף, את בועת הנדל"ן".

פלילים

"זאב רוזנשטיין הוא בכלל בן יחיד. איך הוא יהיה משפחת פשע?" (העבריין מאיר אברג'ל מתראיין לאתי אברמוב במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות").

כותרת אחרי כותרת

"כשפגשתי את ארקדי בפעם הראשונה הוא תיעב תקשורת. שנא ממש. היה סגור ודיסקרטי", טוען יוסי מילשטיין, מי שהיה יועץ התקשורת של העשיר ארקדי גאידמק, באוזני צדוק יחזקאלי ב"7 ימים". "'אבל כשזה התחיל, אי-אפשר היה לעצור אותו. זה היה מעבר מטורף מקיצוניות לקיצוניות. זו היתה פשוט התמכרות. הוא היה קם בבוקר ורואה את התמונה שלו בעיתון, ורצה עוד ועוד. הבנאדם הפך למכור. הוא גם התמכר לרצון להיכנס לפוליטיקה.

"'הבנאדם התאהב בתדמית שלו כמלך העולם. הוא התאהב, הראש שלו הסתחרר והוא היה הרבה פחות ממוקד. היה שלב שאי-אפשר היה להפסיק אותו יותר. עוצמת הפרסום והכוח יצרה אצלו אשליה. ולא רק אצלו. אני נפלתי באותו פח. כשאתה יוצר כותרת אחרי כותרת, זה נותן תחושה מאוד משכרת. אני יושב בבית-קפה עם סנדלים וג'ינס, ובטלפון אחד משפיע על כל מה שהולך מסביב'.

"בוקר אחד הגיעה ידיעה שהולכים לחקור את גאידמק ביאחב"ל. 'לא בעיה. הזמנתי אוטובוסים שייקחו ילדים משדרות לאילת. בחדשות אף אחד כבר לא דיבר על החקירה, רק על זה שדאגנו לילדים שהמדינה לא סופרת אותם'.

"הוא אומר היום שאותו זה השחית. 'הפכתי לאדם לא רגיש, שטחי ואטום. לא ראיתי אף אחד מסביב. לא את החברים שלי, לא את האשה ולא את הילדים. כל היום אתה מתעסק בללטף את האגו של ארקדי ובדרך גם את האגו שלך. לא היה עוד עולם מסביב. אבל זו היתה אשליה. הוא לא הבין שכמו שמכתירים אותו, כך גם יפילו אותו'.

"לדבריו, גם רכישת בית"ר ירושלים נבעה מתאוות הפרסום. 'יום אחד הוא מתקשר אלי ואומר, 'תרמתי 400 אלף דולר לסכנין'. הוא היה מאושר. אמרתי לו, ארקדי, יאכלו אותנו חיים. נהיה מאוד לא פופולריים. בוא נאזן מיד ונמצא קבוצה אחרת. אני לא מבין בכדורגל, אבל ישר קפצה לי בית"ר לראש. זה טוב לאינטרס שלנו. קבוצה ירושלמית, ההפך מסכנין. אמרתי לו שיתרום אותו סכום ונגמור. לא התכוונתי שיקנה, אבל זה שירת אותנו בצורה מטורפת. תקשורת הספורט קונה הכל. אם ארקדי רק פותח את הפה, הם יצטטו הכל'".

מילשטיין, אגב, מתראיין אחרי שמיזם עסקי שהקים, ספא לעשירים, התמוטט חודש אחרי הפתיחה והותיר אותו עם חובות של מיליונים. התקשורת, אגב, סיקרה ביד נדיבה את פתיחת הספא הגרנדיוזי.

"ההתעניינות התקשורתית השבוע בשני מקרי הרצח בעיר נולדה כמעט באקראי, אולי בטעות", כותבים גדעון מרון ועודד שלום על לוד במוסף לשבת של "ידיעות". "חיגאז'י נורה למוות בערב לא הרחק מבניין העירייה, ובערוץ 2 דיווחו שהיו יריות בלשכת ראש העיר ויש נפגעים קשה. יורם הרוש, הדובר של אילן הררי, ראש העירייה הממונה, מספר כי שמע את הדיווח ברדיו. 'היינו בדרך לאירוע ועשינו אחורה פנה. הגענו כל עוד נפשנו לעירייה להוכיח שברוך השם כולם בסדר. מיד התחילו המון טלפונים מכל כלי התקשורת, ומכיוון שלמחרת נרצחה הבחורה, העיר מיקדה עניין והרבה עיתונאים הגיעו הנה'".

חופשי כלפי חוץ

"'ידיעות אחרונות', ראשית כל, הוא עיתון חופשי: חופשי כלפי פנים וחופשי כלפי חוץ", כתב נח מוזס ב"ספר השנה של העיתונאים" במלאת 40 שנה ל"ידיעות אחרונות" ב-1979, והדברים מובאים היום בכפולת העמודים במוסף לשבת של העיתון, המוקדשת לזכרו של מוזס.

"כלפי חוץ, מבחינה פוליטית הוא אינו תלוי בשום זרם ושייך לכולם. במידה שהוא מחווה דעה או יוצא בתביעה, הרי זו נקיטת עמדה על רקע פטריוטי. כלפי פנים – בגלל הימצאותו בבעלות פרטית נהנים הכותבים בו מחופש ביטוי, שאינו מצוי בדרך כלל בעיתון מפלגתי, המשמש שופר למחנה מוגדר. יש כועסים – וטיעון זה מושמע לפעמים במכתבים המגיעים למערכת – כי ב'ידיעות אחרונות' ניתנת לפובליציסטים יד חופשית מדי".

ההפניה לכפולת העמודים מודפסת בשער העיתון, במשבצת שחורה ("25 שנה למותו של נח מוזס"), ומזכירה, מעבר לגיחוך המסוים שמעוררים כעת הדברים בדבר "היד החופשית מדי", כי עיתון בבעלות פרטית שייך לא לכולם, אלא למאן-דהו פרטי מסוים, ושלכן חצי יובל שמלאו לפטירת מי שחשוב לאותו מאן-דהו פרטי הוא מאורע בעל חשיבות לאומית שיש להזכירו בשער העיתון.

גם ב"מעריב" מפקיעים חלק מעמוד השער לדבר היו"ר, יו"ר דירקטוריון קבוצת "מעריב" החדש, ד"ר זקי רכיב. "קוראים יקרים, אני פונה אליכם בהתרגשות מלאה ביראה", פותח רכיב, מכנה את העיתון "מותג" ו"גוף תוכן", מבטיח מהפכה ו"עידן חדש ומלהיב" (אולם לא מופלא), ומצהיר כי יוביל את "מעריב" ל"דרך חדשה רצופה בחידושים".

במאמר לא חושף רכיב טפח מתוכניותיו העתידיות להצלת העיתון, הניצב על פי פחת. מה עומד מאחורי הקלישאות הבומבסטיות בדבר "מהפכה דיגיטלית" ו"קדמה אינסופית ורצופת אתגרים"? רכיב לא יודע לכתוב, נקווה שהוא יודע לנהל.

ועוד ענייני תקשורת

"אי-אפשר יותר לסבול את כל הבשלנים והבישולים בטלוויזיה" (מנחם בן, "תרבות מעריב").

"ענת טלשיר, מחושפי פרשת הקישון, מוציאה ספר ראשון אחרי שלושים שנות עיתונות", נכתב בכותרת המשנה לראיון במדור הספרות במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות". "כשהתחלתי לכתוב", היא מספרת לנבו זיו, "הייתי עם המרפקים קרובים מאוד אל הגוף. יש משהו מדויק בכתיבה עיתונאית. תחקיר, בדיקה, שאלות, הצלבות, תגובות. ביסוד שלך אתה כמו נגר או נפח, רוצה לכתוב על מה שאתה מכיר, על מה שראית והיית. נקודת המפנה התרחשה ברגע שהסרתי מעלי את התיעוד וההיצמדות לאמת. החירות הזו פנטסטית".

שבת שלום.