ביד חלשה
בשונה מעט מתמהיל הכתבות הרגיל במוסף, מתפרסמת היום ב"24 שעות" של "ידיעות אחרונות" כתבה מדינית של רוני שקד, שעניינה "מצב הרוח ברמאללה" ביחס לשיחות השלום. מצב הרוח של בכירי הרשות הוא, לפי שקד, "פסימי": "המוקשים המאיימים על השיחות שנפתחות היום בשארם החלו להתפוצץ מוקדם במיוחד. עוד לפני תחילת השיחות החלו ההתכתשויות על סדר היום [...] ופצצת הבנייה המחודשת בהתנחלויות כבר מתקתקת".
מצב הרוח הזה משתקף בכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", שנקראות כאילו נלקחו מאותו דף מסרים: "פסגה ללא ציפיות" ("ידיעות אחרונות") ו"פסגה בלי ציפיות" ("ישראל היום"). בכותרת המשנה בכפולה הפותחת של "ישראל היום" מודפס הביטוי "ברגל שמאל" וכותרת טור הפרשנות של דן מרגלית היא "מאכזב, אבל זה מה יש". כותרת הידיעה המרכזית ב"ידיעות" היא "ברגל שמאל", כותרת טור הפרשנות של סימה קדמון היא "שלום לשלום".
תמצית טורה של קדמון, העוסק בסקר שהזמין "ידיעות אחרונות", מודפסת על שער הגיליון: "פסימיות עמוקה היא האנדרסטייטמנט של השנה, כדי לתאר את עמדותיו של הציבור הישראלי בבוקר שבו יוצא ראש הממשלה לפסגה בשארם א-שיח'" (אם קדמון מבזבזת את האנדרסטייטמנט של השנה כבר ביום הראשון לפתיחת השיחות, איזו תחמושת היא משאירה לעצמה להמשכן?).
שקד מזכיר את ההצהרה הפלסטינית כי תנאי לקיום השיחות הוא המשך עצירת הבנייה ביהודה ושומרון, ואת התנאים הנוספים: הבסיס לכל משא-ומתן הוא "חזרה לגבולות 1967, כולל ירושלים" ו"סילוק כל ההתנחלויות", וכותב כי "רשימת התנאים שהציבו הפלסטינים לא זכתה להתייחסות, ואבו-מאזן נאלץ להתייצב לשיחות כשנקודת הפתיחה הקובעת היא הישראלית".
כותרת הגג לראשית על שער "ידיעות" היא "קלינטון: אלחץ על נתניהו להמשיך בהקפאה". כותרת הכפולה הפותחת של "ישראל היום" היא "קלינטון באה ללחוץ". לפי אלוף בן, בטור פרשנות המודפס על שער "הארץ": "השיחות הישירות [...] מתחילות במשחק פוקר. על השולחן מונחת הקפאת ההתנחלויות, ושני השחקנים מעלים את גובה ההימור. עבאס מאיים שיפרוש מהמשא-ומתן [...] נתניהו מכריז שלא תהיה הקפאה נוספת".
עוד לפי בן: "בניגוד לפוקר רגיל, יש שופט שמכתיב את התוצאה, וזהו נשיא ארצות-הברית ברק אובמה", ועוד: "לשני השחקנים קלפים חלשים". על כך, נראה, שוררת הסכמה רחבה בין הפרשנים כולם.
חוקי הקטסטרופה
במדור הדעות של "הארץ" כותב נחמיה שטרסלר על "חוק הקטסטרופה", ולפיו מנהיג מעדיף לחכות שהקטסטרופה תתרחש מאשר לנסות למנוע אותה, אחרת ישלם מחיר ציבורי כבד על פעולת המניעה (פעולות כגון "לוותר ויתורים כואבים, לצאת לפעולה, לקצץ בתנאים, לפגוע באנשים"). לכן, טוען שטרסלר, לא פעל ג'ורג' בוש למניעת הפיגוע בתאומים.
"מתברר שג'ורג' בוש קיבל דיווחים מזרועות המודיעין האמריקאיות על כך שאוסאמה בן-לאדן, מנהיג אל-קעידה, מתכוון לבצע פיגועי התאבדות בארה"ב [...] אבל בוש קרא את כל המסמכים ושמע את כל ההערכות, ולא עשה כלום. הוא ידע שאם יפעל במלוא הכוח נגד ארגונים מוסלמיים בארה"ב, ימנע מאנשים ללמוד תעופה, לא יאפשר לעלות למטוסים בלי בדיקה בטחונית קפדנית, ואף ייצא למלחמה באפגניסטן כדי לפגוע באל-קעידה – לא יצליח לעולם לשכנע את הציבור האמריקאי שפעולתו מנעה את הקטסטרופה [...] רק כשהדם נשפך הוא החל לפעול ביד קשה, בכל האמצעים הקיצוניים – מהלכים שקודם לא העז לעשות".
שטרסלר משתמש באותו טיעון גם כלפי מנהיגינו: "חוק הקטסטרופה עובד גם אצלנו. הסכם השלום עם מצרים נחתם רק אחרי מלחמת יום הכיפורים, אף שאנואר סאדאת הציע לגולדה מאיר הסכם דומה שמונה חודשים לפני אוקטובר 1973. יצחק רבין הסכים ללחוץ את ידו של יאסר ערפאת ולחתום על הסכם אוסלו רק אחרי האינתיפאדה הראשונה. גם הנסיגה מעזה באה בעקבות האינתיפאדה השנייה והקסאמים על שדרות".
ולבסוף משליך הכותב את טיעונו גם על המנהיג הנוכחי של ישראל: "הסיכוי שבנימין נתניהו יגיע להסכם של 'שתי מדינות לשני עמים' עם מחמוד עבאס איננו גבוה. כי כדי לסיים את הסכסוך ייאלץ נתניהו לבצע 'משבר קטן'. הוא ייאלץ להוריד התנחלויות, לסגת מרוב השטחים ולהתפשר בירושלים. אבל נתניהו לא יעשה את כל אלה כי הוא מכיר היטב את חוק הקטסטרופה. הוא יודע שלא יוכל להוכיח לרוב עם ישראל שמעשיו מנעו קטסטרופה עתידית. לכן יחטוף התקפות מכל עבר עד שכסאו יעמוד בסכנה. אם כך, מתי נוכל בכל זאת להגיע להסכם? רק לאחר שתגיע הקטסטרופה".
המאמר משקף היטב את היחס התקשורתי לסיכוייו של תהליך השלום, כמו גם את הזיכרון הסלקטיבי של חלקים מהתקשורת: בישראל, הקטסטרופות התרחשו לא אחת דווקא אחרי, ולפעמים כתוצאה ישירה, של "פעולות המניעה" הישראליות בדמות שיחות שלום, הסכמי שלום ונסיגות חד-צדדיות.
זוכרות
"להתעסק בנושא שהוא מובן מאליו זה ראוי לכותרת הסדרה של עדי אשכנזי – 'מה זה השטויות האלה הכרה בעם היהודי'" (יואל מרקוס כותב במדור הדעות של "הארץ" על דרישת נתניהו כי הפלסטינים יכירו במדינת ישראל כמדינת היהודים).
"הם לא מתנחלים. הם חיו כאן לפנינו" (יצחק לאור כותב בעמוד הדעות של "הארץ" תחת הכותרת "מדריך קצר למטייל בחג", על הדרישה של נתניהו כי הפלסטינים יכירו במדינת ישראל כמדינת היהודים, וקורא לתת למיעוט הערבי בישראל "זכויות שוות" כך שלא יהיה לו צורך "לחטט בנכבה").
"במקביל לחידוש השיחות בין ישראל לרשות הפלסטינית שיחררו אולפני חמאס 'פנינה' קולנועית חדשה. העלילה: לוחמי הארגון כובשים את 'תל א-רביע' (שמה הקודם של תל-אביב)". (רוני שקד חוזר על הטעות המביכה של אנשי חדשות ערוץ 2, ובורא היסטוריה פלסטינית חדשה בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות").
"יש כאלה שיום הכיפורים המתקרב מעורר בהם רצון לנסוע לרמת הגולן, לבקר באתרי הקרבות של מלחמת יום הכיפורים ולהתרשם מגמלא, שמורת הטבע הגדולה ביותר בצפון הגולן, ששוקמה לאחר שריפה שאירעה בה בתחילת הקיץ" (פתיח להמלצה על ספר טיולים בעמוד האחורי של מוסף "גלריה" של "הארץ").
אל-על
"מעריב" ו"הארץ" בוחרים להקדיש את הכותרת הראשית לא לתהליך השלום, אלא לתהליך היציאה לחו"ל: "סיוט בנתב"ג" היא הכותרת של "מעריב", המתייחסת לשביתת עובדי רשות שדות התעופה (ב"ישראל היום" הכותרת על השער היא "נתב"ג – הסיוט"), ואילו זו של "הארץ" מתייחסת להיבט כללי יותר הקשור לאותה רשות: "מבקר המדינה: ליקויים ברשויות התעופה עלולים לסכן חיי אדם".
לפי כותרת המשנה: "בדו"ח חמור קובע לינדנשטראוס כי המרחב האווירי צפוף, חסרים משאבים כספיים ואין פיתוח של תשתיות תעופה. אתמול פתחו עובדי נתב"ג בשביתת פתע של שבע שעות במחאה על הפגיעה בתנאיהם, ואלפי נוסעים נתקעו בשדה". כותרת טור הפרשנות ב"מעריב" היא "ועד של בריונים" (בן כספית). הכותרת הראשית של "דה-מרקר" היא "השמים נסגרו לשמונה שעות, שטייניץ התקפל". לפי כותרת המשנה, "זו היתה אחת השביתות האפקטיביות בתולדות המדינה". אולי פיספסתי, אבל אף פרשן לא הציע לגייס את ועד הרשות לצוות המשא-ומתן בשארם, אפילו לא בצחוק.
שדה התעופה בן-גוריון, אתמול (צילום: רוני שיצר)
כל העיתונים מדווחים על "התפרעות" של נוסעים ששבו מביקור בעיר אומן בקבר רבי נחמן מברסלב לאחר שמזוודותיהם לא ניתנו להם עקב השביתה. ב"הארץ" המידע מופיע בכיתוב התמונה על השער ובידיעה הראשית, ולפיה המשטרה הוזמנה לטפל במתפרעים. ב"מעריב" מוקדשת לדיווח ידיעה נפרדת (אבי אשכנזי), תחת הלוגו "לא יאומן" (מדוע בעצם?). "ההתפרעות של הברסלבים", דבר הכותרת, "שירה, ריקודים וונדליזם". מקור הוונדליזם, כנראה, בכך שהשירה והריקודים התבצעו בחלקם על מסוע המזוודות.
מה שלא מודגש בכותרות, ומצדיק אולי את ביטוי הפליאה "לא יאומן", הוא מה שמובא בסופה של הידיעה: "לאחר כשעתיים של מהומה שסחפה את בית-הנתיבות כולו, היו אלה עובדי הרשות שנשברו ראשונים: יו"ר הוועד הורה לאנשיו לפרוק את המטוסים כדי לשחרר את החסידים לבתיהם ולהחזיר את השקט לשדה". שאר הנוסעים חיכו חמש שעות נוספות לסיום השביתה.
אם ועד הרשות הוא גוף שמסוגל לקפל את שר האוצר בשבע שעות, מה נגיד על הגוף שמסוגל לקפל את ועד הרשות בשעתיים? הפרשנים אינם מחווים את דעתם על כך. אפילו לא בצחוק.
אף אחד לא קם
"ישראל היום" ו"הארץ" מדווחים בשעריהם על עסקת טיעון המתגבשת בין הפרקליטות ובין ענת קם, הנאשמת כי הדליפה לעיתונאי "הארץ" אורי בלאו אלפי מסמכים צבאיים ששמרה משירותה הצבאי. ההסדר ימחק מכתב האישום את סעיף הריגול ("לא תואשם בפגיעה בבטחון המדינה", לשון "הארץ").
"ישראל היום" מתרגש מעצם פרסום הידיעה ומצמיד לה את הכותרת הזעירה שפירסם באפריל, ולפיה "מסתמן הסדר טיעון". תאריך הפרסום: 12 באפריל. ידיעה דומה פורסמה ב"הארץ" יום קודם לכן.
טור הפרשנות ב"ישראל היום", של ד"ר אביעד הכהן, מתנגד לעסקה וקורא לבית-המשפט לשקול אם לאשרה. אם תתקבל העסקה, יופחת העונש המרבי האפשרי ממאסר עולם ל-15 שנות מאסר. קם עצמה טרם החליטה אם להסכים לעסקת הטיעון, עד ש"תקבל פרטים על המגעים המתנהלים בין המדינה לבין בלאו". "הארץ" מצטט את עורכת-הדין של העיתון, ושל בלאו, טלי ליבליך, האומרת כי "מתנהלים מגעים כל הזמן" עם המדינה, אך "לא חלה באחרונה התפתחות דרמטית". הדברים סותרים דיווח בערוץ 2 (ואולי המקור של כתב הערוץ מתגורר בתל-רביע).
"הארץ" כולל באחת מכותרות הדיווח את המלים "יורדים מהעץ", בצירוף סימן שאלה. אף עיתון אינו מדפיס התנצלות, או התייחסות כלשהי לנפח הגדול והמגמתי שקיבלה האשמת הריגול במסגרת סיקור הפרשה. "מעריב", למשל, שמקדיש חצי עמוד לסיקור הסדר הטיעון המתגבש, פירסם בזמנו, עם הסרת צו איסור הפרסום, כותרת באותיות ענק שקראה "ריגול חמור", אף שהיה ידוע כבר אז, מעבר לכל ספק סביר, כי המסמכים נמסרו לעיתונאי ישראלי במהלך שהוא אחרי הכל שגרתי במהותו במסגרת העבודה העיתונאית. הנה הצעה לעורך: אם ההאשמה בריגול תוסר, פרסם שוב את הכותרת, ללא המלה "ריגול".
מהנעשה בבתי-המשפט שלנו
"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מדווחים על השער כי היום יינתן פסק הדין במשפטו של רומן זדורוב, שנאשם כי רצח את הילדה תאיר ראדה (הפניה מצומצמת מופיעה גם על שער "הארץ"). "אבא של תאיר: מחכה להרשעה" היא הכותרת שבחרו העורכים ב"ידיעות", והיא מקבלת ביטוי נרחב על השער. ב"מעריב" הכותרת היא "יום הדין של רומן זדורוב" וכותרת המשנה מתלבטת: "פושע או קורבן". כותרת הידיעה בעמ' 6 היא ציטוט של זדורוב: "אני בטוח שאצא זכאי". בינתיים מצא בית-המשפט את זדורוב אשם ברצח, פה אחד.
ב"מעריב" מדווח שמואל מיטלמן כי "רייצ'ל ריסבי רז, מי שהיתה מתאמת הנסיעות של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, אמרה אתמול בהמשך עדותה במשפטו כי היא 'מעריכה שאולמרט ידע' על המימון העודף של טיסותיו [...] בכך אישרה אתמול ריסבי-רז, שמשמשת עדת תביעה מרכזית, את דבריה בחקירה במשטרה, כי היא מעריכה שאולמרט ידע על המימון העודף לאחר שעיין בטבלאות נסיעותיו שהיא הכינה ומסרו לו". הדברים באים לאחר התרחשויות הימים האחרונים, שבמהלכן התכחשה ריסבי-רז לעדותה במשטרה והוכרזה על-ידי השופט, לבקשת התביעה, "עדה עוינת".
יחסי ציבור עם בשר
"הדו-כיווניות של יחסי-הציבור" היא כותרת כתבה של עידו קינן במוסף "גלריה": "גופים ממסדיים המשתלבים ברשתות חברתיות מסתכנים בביקורת מצד הגולשים. העדר מדיניות ברורה בעניין כבר הוביל לעימות בין אזרח שומר חוק לדוברות המשטרה". העימות: גולש שמתח ביקורת על המשטרה "נחסם", לטענתו, מלכתוב בפרופיל הפייסבוק שלה. "בלי קללות וגידופים", נמסר לו אחרי שפירסם בפרופיל תיעוד של שוטרים מקללים אזרחים.
"סטיב ג'ובס שוב השקיע בקומוניקט", לשון כותרת כתבה של ספי קרופסקי באותו מוסף. "כהרגלו בקודש", נכתב שם, "גם לפני כשבוע וחצי ערך ג'ובס כינוס ראוותני, שבו הציג בפני העולם את החידושים האחרונים שנרקחו במעבדות החברה [...] גם הפעם מיהרו כלי התקשורת בארץ ובחו"ל להעניק סיקור אינטנסיבי ומחבק למיזמים החדשים. כמה מהם אף הגדילו לעשות ודיווחו 'בשידור חי' על כל צעד ואמירה שהשמיע ג'ובס באירוע".
האם השמלה שלבשה הזמרת ליידי גאגא בטקס פרסי ה-MTV היתה עשויה חתיכות בשר, או רק נראתה כך? בשער מוסף 24 שעות" של "ידיעות אחרונות" קובעים כי מדובר בשמלה שנראית "כאילו היא עשויה מרצועות של בשר", ב"הארץ" קובעים שהשמלה אכן היתה עשויה בשר. בשני העיתונים, וגם בשניים האחרים, גאגא זוכה לסיקור נרחב הרבה יותר מזה שהיתה מקבלת אם היתה לובשת שמלה שאינה עשויה מבשר או דמוי-בשר. על כך שוררת הסכמה שבשתיקה.