עשו אצלם שבת
"למרות כל ההבדלים, קשה שלא לקשר בין טניה רוזנבליט, הנוסעת האמיצה שעלתה על קו האוטובוס מאשדוד לירושלים וסירבה לשבת בספסל האחורי, ובין לוחמת זכויות האדם השחורה רוזה לואיז פארקס", נכתב בפתח מאמר המערכת של "הארץ", אולם לא ניכר בדברים כי עלו אפילו במאמץ פעוט לכותביהם. ההשוואה בין דיכוי צאצאי העבדים השחורים בארה"ב ובין ההתעקשות של קבוצה בחברה הישראלית לכפות את אורח חייה על סביבתה נדמית כאסוציאציה הראשונה, לא העשירית, של אנשי "הארץ".
בהתאם לכך, וכמו שהופך פופולרי יותר ויותר ב"הארץ", הם מכריזים מלחמה. "רוזנבליט סימנה את גבולות המאבק האזרחי. מעתה ואילך יש לנהל את המאבק הזה יום יום ושעה שעה, בכל קווי האוטובוס שחברת אגד מודה שהאילוץ להפריד בין נשים לגברים פשה בהם באחרונה. זהו מאבק חשוב מאין כמותו, שאסור לוותר בו כשם שאסור לוותר על נוכחות הנשים בכל התחומים בחברה והשמעת קולן ברמה. אפליית הנשים ודחיקתן בחזרה לתפקידיהן המסורתיים הן רק קצה הקרחון בתהליך הפיכתה של ישראל למדינה נחשלת, קנאית וחשוכה". איראן זה כאן, כמובן.
הדמגוגיה נעצרת במדור הדעות. הסיקור החדשותי, בעמוד הפותח של העיתון, הוגן למדי ובעיקר: מיידע ומחדש. ידיעה של יניר יגנה מוקדשת לשחורים – בניגוד להשוואה של מאמר המערכת, בישראל הם הרוב באוטובוס והמיעוט בחברה. "חרדים באשדוד טוענים: 'ניפחו את האירוע מעבר לכל פרופורציה'", נכתב בכותרת, ובידיעה טוענים חרדים כי רוזנבליט "עשתה פרובוקציה". כותרת הידיעה המרכזית היא "בג"ץ ושרי התחבורה לא עצרו את קווי המהדרין". "במשך שנים לא עשו הרשויות דבר כדי למנוע את התופעה", נכתב בכותרת המשנה (יאיר אטינגר).
על שער "מעריב" חוברים זוהר שחר לוי ויעל דראל לידיעה בעלת מסר דומה: "שר התחבורה לפני שנתיים: תומך בהפרדה באוטובוסים"; "בתשובה לבג"ץ שהגישה קבוצת נשים כתב ש'אין פסול ברעיון'". השתיים מציבות עמדה זו של השר מול דברים שאמר אתמול בעת פגישה מצולמת עם רוזנבליט: "בישראל של שנת 2011 לא תהיה הפרדה". מי שעקב אחרי המאבק נגד קווי ההפרדה, שמעולם לא קיבל ביטוי תקשורתי כמו בימים האחרונים, יכול להעיד כי הדבר שהוא אולי המקומם ביותר בכל הסיפור הזה הוא הצביעות של הרשויות והפוליטיקאים, שמיסמסו את הנושא וכעת נזעקים להצטלם עם פארקס הישראלית. מבחינה זו, "הארץ" ו"מעריב" תפסו את הסיפור בצוואר.
מי שאינם יכולים לתקוף את הסיפור החדשותי הזה בנקודות הנכונות הם "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות". הראשון מנוע בשל המחויבות שלו לשלטון, והשני בשל המחויבות שלו לגירוי רגשי. "ישראל היום" מגיש דיווח חדשותי אנמי, אינו בודק בציציות הצהרותיהם של הפוליטיקאים ומתמקד בחקר האירוע עצמו – האם היתה פרובוקציה, האם רוזנבליט היתה סוכנת סמויה של ארגון כלשהו, האם נגעה במרפק של אשדודי חרדי – כאילו זו הסוגיה העקרונית. שאר המלל מוקדש לזעזוע. כיאה לעיתון מאוזן, יש זעזוע חילוני (דן מרגלית) וזעזוע דתי (הרב מרדכי (פופיק) ארנון).
"ידיעות אחרונות" מנצל את העובדה שסוגיה עקרונית ביחסי דת ומדינה עולה לכותרות כדי להפיק תוכנית ריאליטי: כתבת נאה נשלחת לנסוע הלוך ושוב באותו קו שבו נסעה רוזנבליט. תמונתה היא האייטם המרכזי על השער ובכפולה הפותחת (כן, תמונה של כתבת העיתון באייטם שהעיתון יצר בעצמו), והטקסט שלה הוא היחיד המודפס בה נוסף לטורי פרשנות. הוא מסתיים באופן שמזמין מדור סאטירי שיוקדש רק לו: "למרות שכביכול כלום לא קרה, זו היתה הנסיעה הארוכה ביותר בחיי".
טורי הפרשנות האמורים, של יאיר לפיד וסיון רהב-מאיר, מצליחים לטפל בסוגיה מקוממת באופן מקומם. לפיד, בהתנשאות האופיינית לו, טוען כי הפרדת נשים מגברים היא עניין של חרדים קיצונים וכי על החרדים המתונים, שהם הרוב, להילחם בהם. הקביעה הסמכותנית שלו מגובה בשיחות שערך עם חרדים שהוא מכיר. נדמה לי ש"חרדים שמכירים את יאיר לפיד" אינם קבוצת מדגם קבילה. רהב-מאיר, מהסימפטיות שבעיתונאיות, מסתבכת בטיעוני סרק שלפיהם יש ליקויים ביחס כלפי נשים גם בחברה החילונית, ולכן אין להפנות את הזרקור לאלה הקיימים בחברה החרדית. או משהו כזה.
בכותרת הגג לידיעה המרכזית בעמ' 4, המוקדש גם הוא לסוגיה, נכתב כי היום (או אתמול) הוא "היום של טניה רוזנבליט". אלו ארבע מלים המסכמות את נקודת העיוורון של "ידיעות אחרונות", עיתון שתמיד יעדיף לטפל בסימפטום, להכתיר "סמלים" ולייצר פרובוקציות. אגב, "זו לא פרובוקציה, זו הזכות שלי" היא כותרת טקסט שכתבה רוזנבליט עצמה ומודפס באותו עמוד, ומוקדש בחלקו הגדול לשלילת טענת ה"פרובוקציה".
כאמור, העיסוק בשאלת ה"פרובוקציה" הוא עיסוק בשולי המחמיץ את העיקר, ובכל זאת, ראוי לציין כי "ידיעות אחרונות" אינו מנסה לברר אם אכן מדובר בפרובוקציה, ו"הארץ" מגדיל לעשות וקובע, בלי שיספק ראיות כלשהן, כי אין מדובר בפרובוקציה. זו התנהלות אנטי-עיתונאית שכדאי לזכור אותה ביום שהעיתונים הללו יעסקו במי שנחשדים כפרובוקטורים ואינם נשים חילוניות המוחות על "הדרת נשים" (איזה מינוח אומלל, המכה את הלשון כמו ניחת עליה ספר סוציולוגיה שמן).
ובכל זאת, גם ב"ידיעות אחרונות" ניתן למצוא זווית עיתונאית לעיסוק בנושא. יהודה שוחט ועקיבא נוביק מוצאים בארכיון מקרה דומה לזה של רוזנבליט, ומזכירים כי מול התעמולה, ההתנשאות והשנאה החילוניות ניצבת פראות אלימה של ציבור חרדי טרוף דעת: "לאוריה פרידהיים היה קצת פחות מזל מאשר לטניה רוזנבליט", נכתב בכותרת המשנה לראשית של המוסף היומי, "הצעירה הדתייה ספגה מכות, יריקות וקללות מהמון חרדי זועם באוטובוס, לאחר שסירבה לשבת מאחור. גם היום היא לא שוכחת את הכאב וההשפלה".
אם אינכם נותנים אמון במינון הרגשי המוזרק לדיווח ב"ידיעות אחרונות", וגם סתם כך, כדאי לקרוא את סיפורה של פרידהיים כפי שהובא לפני שנתיים ב"ארץ אחרת". סיפורים כאלה, יש להודות, מאששים את הטענה מצד "הארץ" כי מדובר במלחמה.
ובמוסף היומי של "מעריב" מראיין רותם סלע מהנדס חשמל התומך בהצעת החוק "החשמל הכשר", שביקשה להכפיף את ייצור החשמל בישראל לרבנות הראשית ונמשכה חזרה (על-ידי שר התשתיות עוזי לנדאו, שהציע אותה). המהנדס, דן דוידיאן, מציג כמה סיבות שבגינן, לטענתו, החוק חשוב וחיובי. עורכי המוסף בוחרים להדגיש דווקא את זו: "חברת החשמל ידעה שהיא יכולה להציל חיי אדם אם תלך בנתיב שהצענו לה. בנתונים שהוצגו למשרד התשתיות על-ידיה בשנים האחרונות תוארו מקרים של התחשמלויות שנבעו מהתחברויות פיראטיות של חרדים שנמנעים כיום משימוש בחשמל של חברת החשמל". ובקיצור: המדינה החילונית מואשמת בכך שאינה מגיבה בקפיצה לקריאת "תפסו אותי" של חרדים קיצונים ומונעת מהם להמית עצמם על קידוש קנאותם.
טקסים ממלכתיים
"זוכרים", נכתב באותיות גדולות במעלה שער "ישראל היום", על רקע שחור ולצד תצלום של מצבה לזכר הנספים באסון השריפה בכרמל. "היום: טקס חנוכת האנדרטה", נפתחת כותרת המשנה. עוד נכתב בה: "בן זוגה של תנ"צ אהובה תומר ז"ל, דני רוזן, קיים שיחת פיוס עם השר אלי ישי". תומר, כזכור, נשרפה למוות לצד אוטובוס הסוהרים המפורסם.
רוזן היה סמל ההתרסה של קרובי הקורבנות נגד מחדלי הרשויות ומי שהעיתונים שאינם "ישראל היום" העמידו, בין השאר, בחזית ההתרסה שלהם נגד אותם מחדלים. את תפקיד הגיבור הרע מילאו אז ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הפנים אלי ישי (האחראי על שירותי הכבאות) ושר האוצר יובל שטייניץ (שמשרדו עיכב את תקצוב שיפור השירותים). "לבקשת המשפחות: נתניהו וישי ישתתפו בטקס", נכתב עוד בכותרת המשנה של "ישראל היום". הכפולה הפותחת מוקדשת לזכרונות הכאב והזוועה מהשריפה ומציעה מסר של פיוס, השלמה והתגברות ("הופקו לקחים", לשון אחת משתי כותרות הביניים). באחת התמונות נראים ישי ורוזן מחויכים, לוחצים ידיים.
על שער "מעריב" התמונה המרכזית דומה, נראים בה ישי ורוזן אוחזים זה בזה בהבעת קרבה, אולם הכותרת הראשית היא "למרות הפיוס, משפחות סוהרים יחרימו את הטקס". "לא רוצה לראות את האחראים למותו של בעלי", מצוטטת אלמנת אחד הנספים בכותרת המשנה. גם כותרת הדיווח המרכזי בכפולה הפותחת היא "משפחות חללים מחרימות את טקס הזיכרון", אולם ידיעה אחרת מוכתרת בכותרת "דני רוזן התנצל בפני רעיית השר" וידיעה אחרת מוסרת כי יש חשש לכך ש"ניצולי האסון יותקפו בטקס" על-ידי משפחות הנספים, "שחלקן זועמות על תפקודם בעת השריפה".
ב"ידיעות אחרונות" מוקדש לטקס שעוד לא היה עמוד אחד בלבד, וללא הפניה בשער. תוכנו דומה יותר לזה של "מעריב" מאשר לזה החד-צדדי יותר של "ישראל היום". "הארץ" מוותר היום כליל על ההזדמנות לחטט שוב בפצע המודלק של משפחות האנשים שנשרפו למוות במורדות הר הכרמל, ומקדיש את הכותרת הראשית שלו לנעשה במצרים: "סבב בחירות שני במצרים: הסלפים הקיצוניים זכו בשליש מהקולות". "האחים-המוסלמים והסלפים הצהירו שזכו יחד ב-75% מהקולות. בעימותים אתמול נפצעו עשרות אנשי כוחות הביטחון", נכתב בכותרת המשנה. בתצלום המרכזי, "עימותים ליד מרכז תחריר, אתמול", נראים צעירים מאחורי מתרסים מאולתרים, אחד מהם מיידה אבן והשני אוחז מוט ברזל.
"האסלאם הקיצוני מתחזק במצרים", מודיעה גם כותרת על שער "ישראל היום", אולם זה המוטו שלו בסיקור המהפכה במצרים מאז שהחלה.
הרפתקאות של אחרים
"כלכליסט" ממשיך, וביטוי העגה הזה מתאים כאן היטב, לתת בראש. "כך נראה הממשל התאגידי בישראל בשנת 2011", נכתב על השער מתחת לכותרת המשנה "מנכ"לים המתחמקים מלאשר מחדש את שכרם. מינוי של דירקטורים אלמונים ליושבי-ראש של חברות מובילות. שיטות יצירתיות וחדשות שנועדו לנצל פרצות חדשות בחוק" (אסף גילעם). כותרת אחרת על השער היא זו: "השנה שבה הפסידו קופות הגמל 4% והמשיכו לגבות דמי ניהול כאילו לא קרה כלום" (רחלי בינדמן).
הכפולה הפותחת של המוסף מוקדשת להשקעת הענק של עידן עופר, מבעלי החברה-לישראל, בעסקי המכוניות בסין. למראה התצלום של איש העסקים חנוט החליפה לוחץ ידיים עם חנוטי חליפות אחרים על רקע דגם מכונית מעוצב, עולה על הדעת תמונתם של נוחי דנקנר ויצחק תשובה, חנוטי חליפות ועטויי קסדות צבעוניות, בטקס החוגג השקעת עתק במלון בלאס-וגאס.
אז חגגו העיתונים יחד איתם, היום כותב שאול אמסטרדמסקי בטור פרשנות הצמוד לסיקור של רחל בית-אריה מבייג'ינג כך: "הרפתקה. זו המלה שמנכ"ל החברה-לישראל ניר גלעד בחר להשתמש בה בשביל לתאר את היוזמה העסקית של החברה לייצר מכונית בשיתוף עם הסינים. ובאמת, המלה הזו די מתאימה [...] החברה-לישראל מחזיקה ב-50% מצ'רי-קוואנטום, חברה בבעלות ישראלית-סינית שנוסדה לטובת הפרויקט. בשלב הראשון תעלה ההרפתקה הזו לחברה-לישראל כחצי מיליארד דולר. זהו סכום עתק. איך ממומנת ההרפתקה הזו? מנין מגיעים חצי מיליארד הדולרים?
"[...] במלים בלתי פיננסיות, מה שמניע את גלגלי הרווח של החברה-לישראל הוא כיל. ואם לרדד עוד קצת את העניין, מה שמספק חיים לחברה-לישראל הם המחצבים הטבעיים של ים המוות, שהחברה מחזיקה בזיכיון לנצלם. [...] הכל היה טוב ויפה אילו גם הציבור היה שותף לדיל הזה של החברה-לישראל – ניצול משאבי הטבע כמקור מימון להרפתקאות. אבל הציבור הרחב נהנה מעט מאוד מפירות ים המלח. לפי כתב תביעה שהגישה המדינה, כיל שילמה למדינה בעשור האחרון תמלוגים של כ-300 מיליון דולר. במקביל היא חילקה לבעלי המניות דיבידנד של יותר מ-2.5 מיליארד דולר – פי שמונה מהתמלוגים.
"הפערים האלה מלמדים טוב יותר מכל נתון אחר על מידת ההנאה המועטה של הציבור ממחצבי ים המלח, למול מידת ההנאה הנרחבת של בעלי המניות. בעל המניות היחיד העיקרי במקרה זה הוא עידן עופר. הוא הנהנה העיקרי מאותם דיבידנדים. אז כשהוא מצטלם בחליפה אופנתית על יד האב-טיפוס של הקורוס העתידי, כדאי לזכור מאין הגיע הכסף שמממן אותה ולאיזה כיס הוא חוזר".
כזכור, ההרפתקה של תשובה ודנקנר בלאס-וגאס הסתיימה, נכון לעכשיו, בהפסדי מיליארדים. ברם, לדנקנר יש פתרון להפסדי מיליארדים (נוספים, אחרים). המשיכו לקרוא.
טרכטנברג משמאל וטרכטנברג מימין
עיתוני כלכלה אחרים בוחרים באישור כמה מהמלצות דו"ח טרכטנברג אתמול בממשלה לכותרת הראשית. במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות": "הממשלה אישרה את פרק יוקר המחיה בהמלצות טרכטנברג: מחירי הגז הביתי, הסולר והמלט יוכנסו לפיקוח – ואולי יוזלו בעתיד", נכתב בכותרת המשנה לראשית על השער. "מצד שני, אל תבנו על הוזלת הקוטג' ויתר מוצרי המזון: לא יוכנסו לפיקוח מוצרים נוספים". כלומר, מצד אחד אולי, ומצד שני לא. הכותרת הראשית עצמה היא "זה מה שנשאר", מהמלצות דו"ח טרכטנברג הכוונה. ב"מעריב" מצטטים את שר האוצר יובל שטייניץ, שאמר על המהלך כי הוא "צעד היסטורי לכלכלה".
גם הכותרת הראשית של "דה-מרקר" מוקדשת למהלך הממשלתי. כמו ב"ממון", גם בכלכלון זה הסיקור ביקורתי, אולם מימין: "הממשלה מטפלת ביוקר המחיה, עידוד היבוא מתמסמס". "רבות מהמלצות ועדת טרכטנברג לעידוד התחרותיות אושרו אתמול – אבל סעיפים קריטיים להורדת יוקר המחיה נותרו בחוץ. חבר הוועדה דרור שטרום: 'הממשלה עיקרה את ההמלצות שהיו מביאות לירידות מחירים מיידיות'", נכתב בכותרת המשנה.
בטור פרשנות המודפס בחלקו על השער מסכימה מירב ארלוזורוב עם שר האוצר ("המלצות ועדת טרכטנברג שאושרו אתמול הן התקדמות חשובה, אפילו היסטורית"), אך מלינה על גניזת סעיף העוסק בהתרת יבוא מתחרה.
"שתי מגמות, מנוגדות לכאורה אך למעשה משלימות, מנחות את מהפכת המשטר שמחולל בנימין נתניהו", פותח דני גוטווין את מאמרו במדור הדעות של "הארץ". כדאי לקרוא את כולו. הכותרת היא "אבי האומה" ומושאה הוא נתניהו, כאמור. במהלך הקריאה נסו להיזכר בראש ממשלה אחר שכיהן כאן פעם, אריאל שרון שמו. מעניין, אגב, לחשוב גם על ההשלכות המשתמעות של מאמרו של גוטווין על העיתון הכלכלי המצורף לעיתון שבו מתפרסם המאמר.
ובינתיים, אצל דנקנר
"התשואות של אי.די.בי-אחזקות נושקות ל-19%", נכתב בכותרת מוסף נתוני הבורסה של "דה-מרקר". שלי אפלברג מרחיבה בסקירת המסחר היומית: "ואולם מה שבלט אתמול יותר מכל הוא המשך הירידות באגרות החוב של אי.די.בי-אחזקות. זאת בין השאר על רקע הודעת הקבוצה כי היא עומדת לאמץ תקן חשבונאי שיאפשר לה 'למחוק' הפסדים של כ-2 מיליארד שקל, מה שיאפשר לחברה חלוקת דיבידנדים. אגרות החוב של החברה הגיבו לכך בירידות חדות".
קשרי הסיבה והמסובב שמוצאים אנליסטים בין התרחשויות נקודתיות במציאות הריאלית ובין התרחשויות נקודתיות בעולם הפיננסי רקומים מחוט של כשל לוגי, אולם לו אני הייתי אגרת חוב של אי.די.בי-אחזקות הקוראת הודעה של המנפיקים אותי על תעלול חשבונאי שיאפשר להמיר הפסדי עתק ברישיון להוציא הון מהקופה, אולי גם אני הייתי יורד.
כך או כך, במוסף "עסקים" של "מעריב" מוקדשת ידיעה (מורן רייכמן) ל"היגיון מאחורי התקן" החשבונאי החדש של קבוצת אי.די.בי, ולפיה הפסדים הנגרמים כתוצאה משינוי בשעריהן של מניות שהחברה החליטה להשקיע בהן "אינם משפיעים על דו"ח רווח והפסד כל עוד המניה לא נמכרה, וההפסד או הרווח נותרים על הנייר". בתחתית הידיעה "גילוי נאות" על היותו של "מעריב" חלק מעסקי אי.די.בי.
על הכתיבה
"אין כזה דבר משורר או סופר. מה שיש זה אדם הכותב בניסיון ובתקווה שהכתיבה תצדיק את קיומו" (נורית זרחי בראיון לאיתי אלעד ב"ז'ורנל"). ובמוסף "גלריה": "כדי ליצור דמויות שונות צריך פשוט לדלות דברים שונים מהניסיון שלך" (ויקראם סת ל"אטלנטיק").
ענייני תקשורת
"נציבות שירות המדינה בודקת אם מנהל קול-ישראל עובד באופן פרטי ללא היתר", נכתב בכותרת הידיעה המרכזית (גילי איזיקוביץ) בעמוד חדשות התרבות והבידור ב"הארץ". "לפי תלונה שנחקרת בימים אלה, מיקי מירו עבד בשנים האחרונות במסגרות חיצוניות כמרצה ומנחה אירועים מבלי שקיבל אישור", נכתב בכותרת המשנה.
"הממשלה פטרה את רשות השידור מהשקעה בהפקות מקור עד 2011", מדווחת מיה מנע במוסף "עסקים" של "מעריב" על רקע תמונתו של אמיר גילת, היו"ר הנוכחי של הרשות. "השרים אישרו גם הפחתה של 5% באגרה, שתאלץ את הרשות לקצץ 30 מיליון שקל מתקציבה. גילת: 'הושגו הסכמי פרישה עם 700 עובדים'". עוד מדווחת מנע באותו עמוד כי יו"ר מועצת הרשות השנייה, אילן אבישר, "מעריך שערוץ 10 לא ייסגר" וכי הוא "עומד בכל מחויבויות התוכן ופועל במתווה של החזרת חובות עבר". דפי-זהב תשנה את שמה ל-ZAP Group, מדווחת נורית קדוש.
עיצובו של שער "המגזין" של "מעריב" שונה מהרגיל, ונראה כאילו מישהו נזכר לשתול את ההפניה לאח הקטן-גדול-חורג, מוסף "ז'ורנל", ברגע האחרון: שער המוסף קטוע, צף לו בשמים מעל לכתבה על מהנדס חשמל.