איפה אכל רז שכניק
ביום שישי נפטר אדם שהשתתף בריצת חצי מרתון בתל-אביב. עשרות רצים אחרים התמוטטו ואושפזו. מאמץ ספורטיבי מופרז מביא מפעם לפעם לפגיעה ואף למוות, וברגיל אירוע מצער כזה היה נרשם בכרוניקות העיתונאיות ונשכח מיד. אלא שהמירוץ שהתקיים בתל-אביב שלשום נערך לאחר שחלקו העיקרי (ריצת המרתון השלם) בוטל עקב תנאי מזג אוויר לא נוחים (שרב כבד), וממילא צפה ועלתה שאלת האחריות למותו של האצן.
ב"הארץ", במה שנראה כהרגל פבלובי, קוראים "לתחקר את המרתון" בכותרת מאמר המערכת, וממילא כותרת הידיעה בעניין בשער העיתון היא "בעקבות מות האצן: משרד הבריאות יבדוק תנאים לאישור אירועי ספורט" – כלומר, "הארץ" משכנע את המשוכנעים.
ב"מעריב" מקדישים לאסון את כפולת האמצע, כשלצד הדיווח האינפורמטיבי מודפס גם טור של כתב העיתון, אייל לוי, שהשתתף במירוץ ומספק עדות אישית: הכותרות על "מחדל במרתון" אינן נכונות, הוא קובע, ואת המירוץ היה צריך לקיים: הוא הסתיים לפני שהגיע השרב והתנהל בטמפרטורה נוחה. "גם כשסיימנו, קצת אחרי השעה שמונה בבוקר, מזג האוויר עוד היה נסבל".
ב"ישראל היום" הכותרת הצפויה על השער היא "מרתון ת"א: הטרגדיה, הסערה וחילופי ההאשמות". הכותרת העילגת של הידיעה עצמה היא "מרתון ההאשמות", ומלבד דיווח על הקטטה בין עיריית תל-אביב לבין משרד הבריאות, מספקים כתבי העיתון נתונים סטטיסטיים על מקרי מוות במהלך ריצות.
כתב "ידיעות אחרונות" רז שכניק, יוני 2012 (צילום: משה שי)
על רקע כל זה, צורם שבעתיים הסיקור שמקדיש "ידיעות אחרונות" לטרגדיה של משפחת מיכאלוביץ'. הכותרת "אסון המרתון" מרוחה לרוחב עמוד השער ככותרת ראשית, על רקע שחור המכסה את רוב העמוד, וששת העמודים הראשונים ממחזרים עוד ועוד את פרטי האסון. אפשר היה לפטור את ריצת האמוק של עורכי "ידיעות אחרונות" כהתניה של טבלואידיקנים מועדים, אלמלא ידיעה אחת המטילה צל של רשעות על הגיליון כולו.
"שעות לאחר האסון: ראש העיר חולדאי בילה במסעדה", נכתב בהפניה על שער העיתון לידיעה של רז שכניק. "אחרי האסון: חולדאי בילה במסעדת יוקרה", נכתב בכותרת הידיעה הראשונה בכפולה הפותחת של העיתון. "מתברר שלראש עיריית תל-אביב רון חולדאי היה זמן לבלות עם חברים כאילו דבר לא אירע", כותב שכניק (בקרדיט בעמוד הפנימי מצטרף אליו גם ירון קלנר). "עיתוי בעייתי", נכתב בכותרת הגג לידיעה.
הבחירה של עורך העיתון, רון ירון, לשבץ את הידיעה בהבלטה כזו, ובכלל לפרסם אותה, מנקזת מדפי העיתון כל טיפה של תום לב שאפשר היה לנסות לייחס לו. העיסוק בשאלת האחריות של ראשי עיר על פגיעה במסגרת אירועי ספורט עירוניים הוא לגיטימי וראוי, גם הנבירה בפרטי טרגדיות אישיות הפכה כבר לפרקטיקה עיתונאית מקובלת, אבל כל מי שהיה שותף בהכנת גליון "ידיעות אחרונות" אתמול ידע כי אין קשר קלוש אפילו בין אלה לבין מנהגי הסעודה של חולדאי.
ידיעות כמו זו של שכניק מחבלות בציבוריות משום שהן מעודדות היסטריה ומעדיפות עיסוק צבוע בתדמיות תקשורתיות במקום בעצם העניין. הן מוציאות שם רע לעיתונות ולעיתונאים והן גם עוזרות להוכיח כנכונות את ההאשמות של יריבי "ידיעות אחרונות" כאילו מדובר בעיתון כוחני ואלים המשמש במה לסגירת חשבונות עלומים.
חתום וסגור
בעיתונים שאינם מקדישים את כותרותיהם הראשיות לניצול ציני של טרגדיה – כלומר, כל העיתונים חוץ מ"ידיעות אחרונות" – ניצבת בראש סדר היום סוגיית הרכבת הממשלה ה-33. כרגיל, עיתוני הכלכלה מצטיינים יותר מהעיתונים הכלליים בהתמקדות בנושאים העקרוניים ולא בתמרונים הפוליטיים.
"נתניהו הודיע אמש לנשיא פרס: הצלחתי להרכיב ממשלה", מודיעה הכותרת הראשית של "מקור ראשון". בידיעה הראשית מצטט זאב קם דברים שאמר נפתלי בנט בכנס של המגזין "מוצ"ש" מבית "מקור ראשון", ולפיהם "המבחן שלנו הוא האם נקום כל בוקר ונחשוב על כלל עם ישראל או רק איך דואגים למגזר הדתי", "אנחנו נמצאים בצמתים שחורגים הרבה מעבר למגזר הדתי" ו"אנחנו מחויבים לכל עם ישראל ולא רק לדתיים".
קם חתום גם על הידיעה הראשית הדומה של "מעריב", יחד עם אריק בנדר, המוסיף לה, כנראה, את המידע המגיע לכותרת הראשית: "בכירים ביש-עתיד ובבית-היהודי: נפעל כסיעה אחת בקואליציה". "בניגוד להערכת נתניהו כי הברית תסתיים לאחר הרכבת הממשלה", נכתב בכותרת המשנה, "מבהירים בסביבת לפיד ובנט כי התיאום יימשך".
עוד ב"מעריב", אמנון לורד מותח ביקורת נדירה, משתמעת, על נתניהו (אחרי שהוא מחמיא לו בתחילת הטור), וקובע כי לא הוא מי שיצליח להבריא את הליכוד מהסטגנציה שלקה בה. חברי המפלגה צריכים ללמוד לקח מההתחדשות של מפלגת הבית-היהודי, הוא קובע, אחרת "החיוניות של יש-עתיד ושל הבית-היהודי עתידה להפוך לאלטרנטיבה שלטונית מלאה".
ב"הארץ" הכותרת הראשית היא "הליכוד ובנט יקדמו את חוק המדינה היהודית". "חוק היסוד שנגנז קובע כי האופי היהודי של המדינה גובר על ערכים דמוקרטיים. לבני: אבלום את החקיקה", נכתב בכותרת המשנה. "בקרב על הדמוקרטיה, לבני לבדה בצריח", מגזימה כותרת ידיעה נוספת באותו נושא, של ברק רביד. התמונה המרכזית על השער היא בכלל של נשיא ארה"ב ברק אובמה, "לפני נאום באילינוי, שלשום". לצדה, כותרת: "3 ימים לביקור: אובמה לא יקרא למחוות לפלסטינים".
וב"ישראל היום": "מתח שיא בליכוד", נכתב בכותרת הראשית. "בזה אחר זה יתייצבו היום חברי סיעת הליכוד בלשכת רה"מ ויתבשרו על שיבוצם. בין הבטוחים: יעלון לביטחון וסער לפנים. מקורבי סילבן שלום: אם הוא יגיע למסקנה שלא יוכל להשפיע, יעדיף להיות ח"כ בלבד", נכתב בכותרת המשנה.
"חתום וסגור, יש ממשלה", נכתב בכותרת כפולת העמודים הפותחת. "נשארנו רק עם פירורים", נכתב בראש עמ' 5, מעל לתמונתו של שלום ותמונתם של בכירי הליכוד. "שמיכה קצרה בליכוד", נכתב בכותרת טור פרשנות של דן מרגלית בעמ' 7. "מוטב לקואליציה להתגבר על הנרגנות – ולהתמקד בעשייה", הוא ממליץ.
לא שונה
"כרטיס הביקור של הממשלה החדשה: צמצום פערים בתקציבי החינוך וקיצוץ בכספי הישיבות", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר", המוקדשת לניתוח ההסכמים הקואליציוניים מאת כתבי העיתון ליאור דטל, צבי זרחיה, אריק מירובסקי, רוני לינדר-גנץ ואורה קורן.
"ההסכמים הקואליציוניים חושפים: ההטבות לתלמידי ישיבות יקוצצו והתקציבים לחינוך הממלכתי-דתי יוגדלו על חשבון החרדים. נדל"ן: תופסק העדפת החרדים במבצעי מחיר למשתכן. חינוך: תלמידים משכבות חלשות יתוקצבו על חשבון תלמידים מבוססים. התחרות במשק: הממשלה תפעל להשלמת החקיקה של חוק הריכוזיות", מסכמת כותרת המשנה.
גם ב"כלכליסט" בחרו בפרויקט דומה לכותרת הראשית ("מי ינווט ומי יוביל"): "ההסכמים הקואליציוניים בין הליכוד-ביתנו ליש-עתיד ולבית-היהודי משרטטים את דמותה של ממשלת נתניהו השלישית: ממשלה שתשים בראש סדר העדיפויות את נושא הדיור, תבטל הטבות לחרדים ותיאלץ לנקוט קיצוצים חריפים. אבל בעיקר ממשלה שאין בה דמות מנהיגותית כלכלית אחת ברורה, אלא סבך של סמכויות כלכליות ששזורות זו בזו".
אמנם, אחרי ההתפעלות מהעבודה שהשקיעו כתבי "דה-מרקר" ו"כלכליסט", אי-אפשר שלא להיזכר באמיתה שניסו להנחיל לנו הפרשנים הפוליטיים בתקופת הסיקור של המשא-ומתן הקואליציוני המתמשך: הסכמים קואליציוניים שווים לכל היותר את הנייר שהם כתובים עליו. ושאול אמסטרדמסקי כותב ב"כלכליסט": "מעניין לא פחות מההסכמים הקואליציוניים עצמם הוא מה שלא מופיע בהם: אין כל התייחסות לאתגר התקציבי הענק, אף רמז לגבי מדיניות המיסוי, שום מלה על גירעון ועל קיצוצים של 14 מיליארד שקל".
"בכירי האוצר ימליצו: להעלות את מס ההכנסה ואת המע"מ", נכתב בכותרת הראשית של המוסף "ממון", השאובה מטור של סבר פלוצקר. "ראשי האוצר במסר חד-משמעי לשר החדש: הכנסות המדינה יהיו נמוכות גם השנה ובשנה הבאה – אין ברירה אלא להעלות מסים", נכתב בכותרת המשנה. פלוצקר גם נוקב בסכום הכולל של העלאת המסים הנדרשת: 14 מיליארד שקל.
הכותרת הראשית של "גלובס על הבוקר", המצורף ל"מעריב", לצד תמונה גדולה של לפיד בחליפה, היא "רק פוליטיקאי יכול לעשות את מה ששר האוצר צריך לעשות כל יום – להגיד 'לא'", ציטוט מדברים שכתב שר האוצר הנכנס בדף הפייסבוק שלו. באותו פוסט התייחס גם לפיד לאפשרות שנתניהו פיתה אותו אל משרד האוצר כדי להביא לכשלונו וקובע כי הדברים אינם נכונים ("כמו רוב תיאוריות הקונספירציה, גם זו אינה מחזיקה מים").
וב"מעריב", שלום ירושלמי כותב על בנט ולפיד ומזכיר: "נתניהו לא שונה מהשניים הללו בהשקפותיו הכלכליות-חברתיות. גם הוא ניאו-שמרן כמוהם".
גאווה ודעות קדומות
"אז נכון, טיימס סקוור הוא באמת אזור מדהים ויש המון מה לראות בו, אבל מעניין שהיינו צריכים להרחיק עד לארה"ב כדי להחזיר לעצמנו, ולו במעט, את הגאווה הציונית של פעם. אם 1,000 יהודים מניו-יורק חושבים שישראל זה המקום המדהים ביותר עלי אדמות – מי אנחנו שנתווכח?", חותם צביקה קליין את כתבת השער של "מגזין", המוסף היומי של "מעריב", שהיתה יכולה להתפרסם באותה מידה בעלון יחסי-הציבור של הארגון נפש-בנפש, שפעילויותיו הן מושא הכתבה.
"מי אנחנו שנתווכח" היא שאלה רטורית שדורשת תשובה: ובכן, עיתונאים הם מי שצריכים להתווכח, לבקר, לבדוק ולשאול. במיוחד כשמדובר בכתבה ממוחזרת (קליין, כתב "מקור ראשון", היה חתום על כתבה דומה ביולי 2012 במגזין "מוצ"ש") שכל כולה חנופה לארגון שנוי במחלוקת שעבודה עיתונאית אמיתית, במוסף "הארץ", חשפה לא מזמן כמה עובדות מטרידות בנוגע אליו.
"מדוע העבירה הסוכנות את הסמכות הבלעדית להבאת עולים מארצות-הברית לעמותה פרטית בשם נפש-בנפש?", שאלה כותרת המשנה לכתבתו של חיים לוינסון ב"הארץ". "מדוע שוקלת קק"ל לפרוע את חובות העמותה לבנקים? ומדוע המדינה צריכה לשלם עשרות מיליוני שקלים לארגון שבכיריו מושכים משכורות גבוהות ושלא הביא לשינוי מהותי בהיקף העלייה?".
נראה כאילו בקרב חוגי ימין השתרשה מוסכמה שלפיה ביקורתיות שווה שמאלנות, וגאווה ציונית פירושה רגשנות מזוגגת מבט. בחסות התובנה המקולקלת הזו צומחים קלקולים שרחוקים מלהביא גאווה, ציונית או אחרת, ובצלה לא תוכל לפרוח עיתונות מקצועית. בטח לא כזו של "כלל ישראל".
ענייני תקשורת
הכתב המשפטי של ערוץ 10 (ויוצא "העין השביעית") ברוך קרא מתחיל לכתוב טורי פרשנות ב"מעריב". היום הוא מקבל עמוד שבו הוא מתייחס להתפתחויות בפרשת השופט לשעבר דן כהן, שנמלט לפרו אחרי שנחשד בקבלת שוחד במיליונים בעת היותו דירקטור בחברת החשמל. "בסוף-השבוע, לאחר שבע וחצי שנים של נסיונות, הצליחו אנשי הפרקליטות להביא להסגרתו", כותב קרא.