מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס (צילום: ליאור מזרחי)
ככה חשבנו אתמול
"גלנט לא שיקר", נכתב אתמול בכותרת הראשית של "ישראל היום", מוקפת המרכאות, שהסתמכה כביכול על ממצאי דו"ח מבקר המדינה ביחס לפרשת הקרקעות והתצהירים של המיועד להיות הרמטכ"ל הבא של ישראל, יואב גלנט. "היועץ יכריע", היתה הכותרת הראשית של "מעריב".
"שיקר" היא היום הכותרת הראשית של "מעריב", כשהיא מודגשת בתוך המשפט המשתרע על השער שזה תוכנו: "מבקר המדינה קבע: הרמטכ"ל המיועד יואב גלנט פלש לקרקעות לא לו, הגיש תצהיר כוזב לבית-המשפט, שיקר במסמך חתום שהעביר למינהל מקרקעי ישראל". ב"ישראל היום" הכותרת הראשית היום היא "פרשת גלנט: וינשטיין יכריע".
הכותרות הראשיות של "מעריב" ו"ישראל היום" היום ואתמול הן, אם כן, תמונת מראה. שני העיתונים מנהלים קמפיין. "מעריב" מנהל קמפיין קולני, בוטה וגס נגד גלנט, המלווה בתזכורת התמידית כי הכל קרה "בעקבות תחקיר 'מעריב'". "ישראל היום" מסקר את הפרשה באופן מוטה, כשהוא מעניק העדפה ברורה לגרסת גלנט, האיש ששר הביטחון ברק בחר לרמטכ"ל.
שלשום, כשהכינו את עיתוני אתמול, דו"ח המבקר לא פורסם. ב"מעריב", למרות הקמפיין הגס והבוטה, נזהרו והעניקו כותרת ניטרלית. ב"ישראל היום" הסתמכו על גורמים, במשתמע גורמים אינטרסנטיים, ופירסמו כותרת חד-משמעית. אותו דבר, רק הפוך, קרה אתמול, כשהכינו את עיתוני היום: ב"ישראל היום" פירסמו כותרת זהירה וניטרלית וב"מעריב" כותרת בוטה וחד-משמעית.
כעת, כשעיקר ממצאי המבקר (שהם בעצם עיבוד של המסמכים הגלויים מכבר, שקלמן ליבסקינד פירסם ב"מעריב" כבר פעמים רבות) גלויים לפנינו, ברור שהכותרת הראשית של "ישראל היום" אתמול היתה לא נכונה (האם היתה שגויה, כוזבת, לא אומרת אמת או שקרנית? ניתן לקוראים ולעורכי-דינם להחליט). מסקנה: אם בחרת להיות זהיר, כדאי שתעשה זאת כשאינך יודע את העובדות. אם בחרת להיות בוטה וחד-משמעי, כדאי שזה יהיה כשהעובדות גלויות. אחרת, ברור שמה שמעניין אותך הוא, כנראה, לא העובדות.
היום מכסה את שער "מוספשבת" של "מעריב" איור לא מחמיא של גלנט, והכותרת הראשית מכריזה על "רגע האמת". "הרמטכ"ל הוא הרף העליון, הוא הבבואה הנשקפת אלינו במראה, הוא חייב להיות צח ונקי מרבב", נכתב בכותרת המשנה, שהופכת היום לטקסט דתי, פתטי ממש אם נזכרים לרגע ברמטכ"לים שהיו לנו ובכלל. "הביזיון הכרוך בביטול מינויו של יואב גלנט לתפקיד יהיה קטן בהרבה מהביזיון שבאישורו", מסתיימת הכותרת בקביעה אובייקטיבית לגבי תוצאות המבחן שהוצע בכותרת הראשית.
היום במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום": "החברים של גלנט מדברים" על פני כפולת עמודים. הכותרת: "בסוף האמת של יואב תנצח". עוד במוסף: כפולת עמודים המציגה את הצד השני, זה הסובר שנצחון האמת ונצחונו של גלנט אינם עולים בקנה אחד. סתם, נראה לכם?
"מתרחק מהרמטכ"לות" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "אף שאינו משתמש במלה המפורשת 'שיקר'", נכתב באחת הכותרות על השער על מבקר המדינה, "משמעות הדו"ח שלו היא שגלנט לא אמר אמת בתצהיר לבית-המשפט". "כך עושים לינץ'" היא הכותרת לתמצית טורו של אלכס פישמן על שער העיתון. "בפרקליטות המדינה שוררת תחושה שנעשה כאן תרגיל כדי להזמין אווירה ציבורית ודעת קהל שישפיעו על ההחלטה שיקבל היועץ המשפטי לממשלה וינשטיין", כותב פישמן.
"שום אלוף, שום מועמד לרמטכ"ל, לא עמד בפני בדיקות כאלה בעבר", כותב נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "מה שעושים לגלנט בפרשה הזאת מלמד על שינוי מעמיק בנורמות – אם לא של החברה הישראלית, של המערכת המשפטית והתקשורתית". וברנע מוסיף: "פעם סלחו לאלופים על הכל [...] העריצו את חוצפתם והכשירו את העבירה. היום חובת ההוכחה עליהם". מדבריו משתמע שהוא רואה בכך שינוי נורמות חיובי.
"המבקר מאשים את גלנט בתצהיר שקרי ובהפרה סדרתית של החוק", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "מכאן שנותרו לפני גלנט שתי משוכות גבוהות, או אף ארבע, ולא רק אחת", קובע מאמר המערכת של "הארץ"; לא רק אישור היועץ המשפטי לממשלה, אלא גם בג"ץ, "ואולי גם ועדת טירקל והממשלה". "בתום פסטיבל תקשורתי ופוליטי, בשבוע הבא תסתיים כנראה פרשת מינוי גלנט לרמטכ"ל הבא", נכתב בכותרת המשנה לטורו של עמוס הראל במוסף "השבוע" של "הארץ". "גם אם יאושר המינוי, ימצא הרמטכ"ל המיועד צמרת צבאית מסוכסכת וחסרת אמון".
המו"מ
"'מסמכי פלסטין' הם התמונה העשירה ביותר על הנסיונות לפתרון הסכסוך", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של אלוף בן ב"השבוע" של "הארץ". "בשורה התחתונה: למרות רצינות שני הצדדים, הפערים נותרו גדולים והסיכוי להסכם קלוש".
"המסמכים שפורסמו, עד כה, בהחלט מספקים ללבני תירוץ טוב לעשות סיבוב על היריבים מהליכוד. היא מתגלה שם כנושאת ונותנת בעלות כוונות אמיתיות, אבל גם אחראית, קשוחה וזהירה, שאינה ממהרת לוותר על אינטרסים שלדעתה הם חיוניים", מלטף יוסי ורטר את ציפי לבני בטורו השבועי ב"הארץ" באותו מוסף.
"השיח הפוליטי שהתפתח כאן, בעקבות מסמכי אל-גז'ירה, היה צפוי למדי ועסק בין היתר בשאלה מדוע לא נחתם הסכם", כותב ורטר. "לבני טענה שהבחירות בפברואר 2009 ועליית נתניהו לשלטון חיסלו את התהליך. 'היום ברור שהתהליך לא נכשל, אלא לא מוצה. הוא לא הסתיים, אלא לא הבשיל לכדי הסכם בגלל הבחירות ובגלל בחירתה של הממשלה הזאת שלא להמשיך במו"מ', טענה לבני בנאום בכנסת השבוע".
אלא שוורטר מעמת את הדברים של לבני עם מה שאמר אהוד אולמרט בנאום הפרידה מהכנסת במרץ 2009: "המו"מ הקדחתני שקיימנו, שרת החוץ ואנוכי, עם הפלסטינים, לא הבשיל, לצערי, לכדי הסכם חתום. נסיונותינו לגשר על הפערים עדיין לא מצאו מענה, אם מחוסר נכונות ואם מחששות וחוסר יכולת הכרעה של הצד השני. לפיכך, לא הושג הסכם". "אז לבני ואולמרט חלוקים", כותב ורטר, "[...] אולמרט עשוי להיחשב במקרה זה כבעל גרסה נקייה יותר, החפה משיקולים פוליטיים מיידיים".
"בגזרת אל-ג'זירה, כל צד מוצא מה שנוח לו", כותבת סימה קדמון ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "האסון של כשלון קמפ-דייוויד 2000 הוא כפול", היא מצטטת שר אלמוני, "ערפאת השאיר לפלסטינים מורשת שאי-אפשר לשבור אותה, ואצלנו לא יהיה ראש ממשלה שיציע יותר מברק או מאולמרט. אין שום קואליציה שתאשר הכנסה של 100 אלף פליטים לישראל".
ריח הגז
"יו"ר הכנסת החליט: ועדת הכספים תדון בהמלצות ששינסקי", מדווח צבי זרחיה ב"דה-מרקר". "ראובן ריבלין החליט לאמץ את חוות הדעת של היועץ המשפטי לכנסת, לפיה ההמלצות הן באחריותה של ועדת הכספים ולא של ועדת הכלכלה".
לפי חוות הדעת של היועץ, איל ינון, "דו"ח ששינסקי מורכב למעשה מארבע המלצות מרכזיות: שיעור התמלוגים, ביטול ניכוי האזילה, קביעת היטל בשל רווחי נפט וגז וניכוי בשל פחת מואץ; כאשר ההמלצה היחידה המצויה בתחום סמכותה של ועדת הכלכלה הינה ביחס לקביעת שיעור התמלוגים, לגביו מותיר דו"ח ששינסקי את המצב החוקי כפי שהוא".
ב-19 בינואר הכריזה הכותרת הראשית של "ישראל היום" כי "נתניהו אמר לא לטייקונים" ("הודיע: מאמץ את כל המלצות ועדת ששינסקי"). כותרת חגיגית, נטולת מרכאות פחדניות, בעלת עמדה ברורה ומוסרת מידע חד-משמעי. מעניין אם גורלה יהיה כשל כותרות ראשיות אחרות של העיתון הזה.
המרחב
"מקצה המזרח התיכון עד קצהו: ההמונים ברחובות, המשטרים נלחמים על טובות ההנאה שלהם – ועל חייהם. על פני השטח, בשורה טובה לדמוקרטיה. אבל ברקע – כוחם המתעצם של האסלאמיסטים, וידה הארוכה של איראן", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער מוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום".
"אלפים במצרים התעמתו עם כוחות הביטחון, בלבנון יצאו המונים לרחובות. גם בתימן ובמדינות ערביות ומוסלמיות נוספות לא חסרים חומרי נפץ חברתיים, פוליטיים וכלכליים", נכתב בכותרת המשנה לכתבת השער, של צבי בראל, במוסף "השבוע" של "הארץ". "אבל הדרך מכאן לגל הפיכות", מסתיימת הכותרת, "עוד ארוכה".
ובינתיים, בבת-ים
במקומון של "מעריב", "זמן חולון–בת-ים" (ובאותיות קטנות בתחתית הלוגו נוספה גם אזור), ממשיכים לא להסתפק בסיקור מטרדים סביבתיים מקומיים (כמו המקומון המתחרה מבית "ידיעות אחרונות"), ומנסים להתנהל כעיתון גם מול העירייה; התנהלות מתבקשת מעיתון בכל זמן (להתנהל כעיתון), ובמיוחד במציאות שבה מכהן ראש עיר החשוד בפלילים (מציאות תדירה למדי, יש לציין).
לפני כשבועיים חשף שם רגב גולדמן כי ראש העיר שלמה לחיאני פקד מאות מעובדי העירייה למפלגת קדימה, אחרי שהצטרף אליה. היום על שער העיתון מצולם לחיאני כשהוא מישיר מבט למצלמה ואצבעותיו צמודות מתחת לעיניו, בתנוחה שמשמעותה העממית היא "עובדים עליכם בעיניים". "החשבון עלינו", אומרת הכותרת הראשית בשולי התצלום, "שלושה מעורכי-הדין הפרטיים של שלומי לחיאני העניקו שירותים משפטיים גם לעיריית בת-ים, ובשנת 2005 קיבלו ביחד יותר ממיליון שקל מקופת העירייה".
ובינתיים, בנתיבות
"לאחר עליות המחירים במרכז, כעת תורה של הפריפריה הרחוקה", נכתב בכותרת המשנה לכתבת השער האחורי של "דה-מרקר". "מחירי הקרקעות בנתיבות, דימונה ועפולה זינקו בשנים האחרונות בעשרות ואף במאות אחוזים".
"אז לא העברתי אנשים סלקציה, ואז סגרו לי את המקום כי מישהו החליט שבא לו לנפץ כוס על הראש של מישהו", אומר יובל חדד, בעל מועדון לילה בנתיבות, לסיגל ארביטמן, כתבת מוסף "ישראל שישבת" של "ישראל היום", בכתבה על חיי הלילה של נתיבות (שכמותה התפרסמה כבר לפני חודשים ב"מעריב", אבל למה להיות קטנוניים). "את מבינה איזה שטויות אנשים עושים כשהם שותים? היום אני יודע שאם מגיע אחד שבא מראש מסטול או מפגין התנהגות פרובוקטיבית כבר בכניסה – הוא לא נכנס".
"איך אתה מזהה אותם?", שואלת הכתבת. "למשל אנשים לא מגולחים, שלא נראה כאילו דפקו הופעה לפני שיצאו מהבית, אנשים עם חולצות פסים". "חולצות פסים! אני מזדעקת", כותבת ארביטמן, "מה יש לך נגד חולצות פסים?". "'זה מעיד על משהו מסוים', אומר חדד, 'למשל, אלה עם הלוגו של נאוטיקה... זה מעיד על סגנון מסוים שלא מתאים לי'. זו דעה קדומה מטורפת, אני מציינת. 'כן, זה נכון, אבל זו דעה קדומה שיש בה לא מעט אמת. ויש לי עוד קריטריונים: אני כמעט לא מכניס אשקלונים ושדרותים. הם צריכים להיראות מיליון דולר כדי להיכנס, ואני לא מכניס כאלה שנראים לי עם פתיל קצר'".
בהמשך שואלת ארביטמן את חדד על ההבדל בין חיי הלילה של תל-אביב לבין אלה של נתיבות. "עזבי", הוא אומר, "אין מה להשוות. פה האווירה הרבה יותר ביתית וחמה. אין פה את הקטע של הפוזה. זה שכונה, כולם מכירים את כולם. חוץ מזה, הבחורות פה יותר זורמות".
הטעויות הכי גדולות
"ההתחלה של גלגלצ היתה נורא תמימה", אומר אלדד קובלנץ, מקים התחנה, לגבי בר-חיים בראיון במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות". "הייתי ילד בן 28. הבעיה היתה שזה גדל כל-כך מהר והשתלט עלי. כשבגיל מאוד צעיר אתה מנהל גוף שבטעות נהיה מצליח, אתה לא מבין את האחריות התרבותית וההשפעות העתידיות של מה שאתה עושה. אז הנה, הלקאה עצמית. זה כתב החרטה שלי".
"הטעויות הכי גדולות שלי היו היהודים, שוטי-הנבואה, אייל גולן", מודגש ציטוט אחר של קובלנץ מהכתבה, "החמצות איומות. פיספסתי את שלושת הטרנדים הכי גדולים במוזיקה הישראלית: רוק, שאנטי ומוזיקה ים-תיכונית. למה? כי זה לא התאים למשוואה של גלגלצ. חוץ מזה, התחנה היתה קופסה שחורה המון שנים. לא נתתי לדברים להיכנס".
"בוא נדבר על התזונה התרבותית שלך, מה קראת לאחרונה", שואלת בר-חיים. "אני כמעט לא קורא בגלל בעיות הראייה שלי", עונה קובלנץ, "אולי 'ביום שבו ירו בראש הממשלה' של עוזי וייל אי-שם. אני לא צורך טקסטים של מעל 30 מלה".
תוקף ונקרע
"אלי לולאי, הסולן לשעבר של רוקפור, תוקף בפעם הראשונה את חברי הלהקה שממנה נקרע לפני שש שנים", קוראת כותרת הגג לראשית של מוסף "תרבות" של "מעריב". בואו לראות, היא כורזת, בואו לראות בחינם (אחרי תדלוק במאה שקל) מוזיקאי שהיה חבר (אבל "נקרע"!) בלהקה חצי אזוטרית, שהתפרסמה בגלל שיתוף פעולה חצי מפוקפק עם סלבריטאית מקומית כשהוא אומר ("תוקף"! לגזרים!) דברים לא יפים (אולי יגיד קקי, אולי פיפי) על חבריו החצי אלמונים. הא לכם תולדות העליבות העיתונאית מקופלות במשפט אחד קצר.
"נטלי פורטמן מדברת על הסצינה הלסבית הגדולה" נכתב בכותרת אחרת, בתחתית שער המוסף, באותה גישה עצית וישירה, ספק מודעת לעצמה, ספק שואלת את עצמה איפה הבושה. מילא אם לא היו קוראים למוסף "תרבות", מילא אם כל זה היה עוזר והוא היה מוסף פופולרי ונקרא יותר מהמתחרים. מילא אם שתי הכתבות לא היו בסך-הכל כתבות קידום מכירות שגרתיות כמו שפעת למופע של רוקפור ולסרט של פורטמן.
אדלסון ואני
במוסף "השבוע" של "הארץ" מציע יוסי ורטר תיאוריה שלפיה ראש הממשלה בנימין נתניהו העניק לשר התקשורת משה כחלון גם את תיק הרווחה (שהתפנה בשל פרישת העבודה מהקואליציה), בתמורה לכך שכחלון יתמוך בהצעת החוק של ח"כ יריב לוין, שנתניהו מקדם אותה, ומיועדת להחליש את כוחם של נציגי הציבור בדירקטוריונים של חברות החדשות בטלוויזיה.
אופיר בר-זהר, שמסקרת את הצעת החוק ב"דה-מרקר" ועוקבת אחריה באופן צמוד, העלתה השבוע שתי סברות למוטיבציה שמאחורי החוק: האחת היא שההצעה מיועדת להיטיב עם בעלי ההון השולטים כעת בחברות הטלוויזיה ומעוניינים להגדיל את כוחם בחברות החדשות, והשנייה, קונספירטיבית יותר, היא שכך נסללת הדרך לכניסתו של שלדון אדלסון לשוק הטלוויזיה הישראלי.
הדברים שכותב ורטר היום ב"הארץ", והראיון עם ח"כ יריב לוין בתוכנית "לונדון את קירשנבאום" השבוע, מציעים כיוון שלפיו הקונספירציה אינה כל-כך קונספירטיבית. אם אכן בכך מדובר, לא נכתב בטורו השבועי של מרדכי גילת, התוקף בחריפות האופיינית לו את הצעת החוק, במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" שבבעלות שלדון אדלסון.