גל רודף גל

זו כבר הפעם השלישית בימים האחרונים, אם איני טועה, ש"ידיעות אחרונות" בוחר כותרת ראשית שונה מזו של שלושת העיתונים האחרים. "מעריב", "ישראל היום" ו"הארץ" עוסקים במשבר הקואליציוני בין הליכוד (נתניהו) לישראל-ביתנו (ליברמן), ואילו "ידיעות אחרונות" עוסק ברצח ("זוועה") של אשה צעירה על-ידי בן-זוגה, לעיני בנם הקטן.

"קואליציה במבחן" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום", שאתמול הצניע את המשבר; "נתניהו בעימות נוסף עם השר ליברמן: אכשיל את חוק הגיור" היא הכותרת הראשית של "הארץ", שחוק הגיור בראש מעייניו; "בכירים בליכוד: נתניהו כבר לא מפחד מליברמן" היא הכותרת הראשית של "מעריב", שאתמול הציג פרשנות כספיתית למשבר: חריף מאין כמותו, אך לא יבשיל לכלום.

העיתונים קושרים בכותרות המשנה שלהם את חוק הגיור להתפתחות המשבר ומודיעים על כינוסה של מסיבת עיתונאים של ליברמן היום. "לא נפרוש מהממשלה, אך יש מחלוקת חריפה" היא הכותרת הראשית היום לפני הצהריים ב-ynet, ציטוט של ליברמן ממסיבת העיתונאים. זו כותרת ברוח הכותרת ש"ידיעות אחרונות" מקדיש למשבר היום על השער: "יורדים מהעץ", מה שמעורר את המחשבה שבחירת הכותרת הראשית של "ידיעות" נבעה לא רק מרדיפת סנסציה, אלא מהערכה מפוכחת של המצב הפוליטי.

ואילו "הארץ" רואה בכל סוף התחלה חדשה (או יותר נכון: רואה בכל – סוף), ומתנדב להסביר לראש הממשלה כי העימות הנוכחי עם ליברמן הוא הזדמנות מצוינת לאמץ את מדיניותו של "הארץ": "משבר בין נתניהו וליברמן נותן לראש הממשלה הזדמנות להוציא את ישראל-ביתנו מהקואליציה ולצרף את קדימה", מציע מאמר המערכת של העיתון, שמוכתר בכותרת "הזדמנות לחילופים", ובאינטרנט, היכן שהאנשים (או לפחות העורכים) מתוחכמים פחות, נכתב פשוט "ציפי במקום איווט".

מינימום חברתי

"מעריב" ממשיך להסב את תשומת לב קוראיו ליחס השלילי של נבחרי העם לשכבות החלשות. לפי מאיר בלייך במדור הדעות של העיתון, "דווקא חיים כץ [שהגיש הצעת חוק להגבלת שכר הבכירים], יחד עם ראשי ועדים נוספים, תורם לגידול בפערי השכר במשק הישראלי.

"הם אחראים לכך שרבבות עובדים המועסקים בחברות ובמוסדות ציבוריים המעניקים לעובדיהם הוותיקים שכר גבוה ותנאים סוציאליים משופרים אינם זוכים לשכר ראוי. למעשה המשק הישראלי חי טוב על גבם של עובדים מדרג ב', ובראשם עובדי קבלן וחברות כוח אדם [...] לכן, כשעולה הצעה להעלות את שכר המינימום, היא נתקלת בקואליציה מקיר אל קיר, שבראשה האוצר".

באותו מוסף ("המגזין") קובעים אריק בנדר ורותם סלע בסיכום המושב הנוכחי של הכנסת (היוצאת לפגרה) כי "המושב שייך לחברתיים", ובראשם חיים כץ. בין השאר מציינים השניים את תמיכתו של כץ בהעלאת שכר המינימום.

בנדר וסלע מונים גם את הח"כים "המאכזבים": דניאל בן-סימון וציפי חוטובלי ("אכזבה היא כמובן ביחס ישיר לציפיות"), רוחמה אברהם-בלילא ("נעלמה כמעט לחלוטין") ואנסטסיה מיכאלי ("לא היו ציפיות גדולות, אבל הח"כית [...] מצליחה להרוס לעצמה ולעשות את כל הטעויות").

הערות לסדר

כותרת המשנה לטור האורח (ערן ברוך, מנכ"ל תנועת בינה) במדור הדעות של "מעריב": "לידיעת התל-אביבים שיופתעו מבתי-הקפה הסגורים: הערב ט' באב" (כותרת בעניין מופיעה על שער "ידיעות אחרונות", שמקדיש עמוד שלם לענייני הצום).

"2 מיליון שקל – זה מה שצריך כדי לסדר את מחלף גלילות מזרח ואת הפקק בהשתלבות מאיילון צפון לכיוון מזרח", טוען משה ליכטמן ב"גלובס".

אחת הכותרות על שער "ידיעות אחרונות": "ים בלי מדוזות"; "בשורה טובה לכבוד החופש הגדול: היצורים הצורבים נדדו למקום אחר".

טענת ההגנה

אתמול הוקדשו שניים מחמשת המאמרים במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" לפרשת יצה (או פרשת חורב, תלוי את מי שואלים). תקציר העניינים: תא"ל יצחק (יצה) יעקב (יליד 1926), מייסד המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית במשרד הביטחון (מפא"ת), ואחר-כך המדען הראשי, התראיין לעת זקנה, לפני כעשור, אצל העיתונאי רונן ברגמן על עברו הצבאי. כמו כן כתב טיוטה של ספר זכרונות ושלח אותה לאנשים מסוימים (ככל הנראה ידידים ומו"לים).

דבר הראיון הגיע ליחיאל חורב, ראש המלמ"ב (הממונה על הביטחון בשירותי הביטחון), וזה הורה לעצור אותו (כשהגיע ארצה לחגוג את יום הולדתו ה-75) והפעיל את הפרקליטות כדי שתתבע אותו בעוון פגיעה בבטחון המדינה. הסעיף "ריגול" שונה, ככל הנראה, ל"מסירת ידיעה סודית", ולאחר מעצר ארוך הורשע יצה בעבירה זו ונגזר עליו עונש קל.

באחרונה צפה הפרשה שוב עם הקרנתו בשבוע שעבר (לאחר מאבק ארוך בצנזורה) של הסרט "ממלכת הסוד", המביא את סיפורה של פרשת יצה. הסרט, של הבמאי ניר טויב, הוא כתב אשמה נגד חורב בטענה שרדף את יצה על לא עוול בכפו. ביום שישי פירסם בן כספית בטורו במוסף "סופשבוע" של "מעריב" ראיון עם חורב, הדוחה את ההאשמות. אתמול ב"ידיעות אחרונות" כתב ברגמן, שנפגע אף הוא ממערכת האכיפה בפרשה זו, כי חורב התקשר אליו, אולם הוא דחה אותו. ברגמן מתמודד עם הטענות שהביא כספית ודוחה גם אותן.

באותו עמוד כתב אתמול איתן הבר ברוח אחרת, על דרך המיצוע בין כספית לברגמן. הגרסאות של ברגמן וכספית (חורב) סותרות: לפי ברגמן, חורב פעל מכוח תשוקת נקמה אישית וניסה לאלץ את הפרקליטות והמשטרה למצות את החקירה, חרף התנגדותן. ההרשעה היתה לבסוף על עבירה טכנית, השופטים פסקו כי אין להשוות בין יצה לוואנונו, יצה לא חשף מידע בדרגת סודיות עליונה, ובכל מקרה לא התכוון לפרסמו ללא אישור הצנזורה.

לפי כספית, המביא, כאמור, את גרסתו של חורב, מערכת אכיפת החוק פעלה בחשק וברצון לצדו ובשליחותו של חורב מול יצה, ההרשעה לא היתה טכנית אלא מהותית, העונש היה קל בגלל נסיבות חיצוניות כמו גילו ובריאותו של יצה, המידע שיצה התכוון לחשוף היה סודי ברמה הגבוהה ביותר, והוא התכוון לחשוף אותו, ואף חשף אותו, בניגוד להוראות הצנזורה ומערכת הביטחון.

הסתירה בין הגרסאות היא גם עקרונית וגם עובדתית. המחלוקת העובדתית דורשת בירור עובדתי (מה באמת אמרה הפרקליטה רבקה חן, מה באמת אמר קצין המשטרה יאיר רגב, מה היה השינוי במעמד החוקי של עבירות הריגול, ועוד ועוד. כמה מהשאלות נענות אולי בסרט של טויב). המחלוקת העקרונית חשובה יותר.

לחלק האחד שלה – חשיבותו של גוף כמו המלמ"ב – התייחס אתמול באופן כללי המאמר השני שעסק בסוגיה הזו ב"ידיעות אחרונות", זה של איתן הבר. הבר כותב, כאמור, על דרך המיצוע: גם יצה וגם חורב הם גיבורי ישראל, אלא שתאוות ההנצחה העצמית העבירה את יצה על דעתו והוא רצה לחשוף את "הכמוסים שבסודות" והוליך שולל את חורב. חורב מצדו "ראוי להערה" משום שיצא נגד יצה בכוח גדול מדי (יצה אינו ואנונו או קלינברג, פוסק הבר), אולם הוא וכמותו "תרמו תרומה שלא תסולא בפז לבטחון המדינה" וחורב ראוי למקום בפנתיאון הלאומי.

לחלק השני, מעשהו של יצה, מתייחס היום מתי גולן ב"גלובס", תחת הכותרת "יצה, ואנונו, אותו הדבר". הנה מה שכותב גולן: "טענת ההגנה המרכזית של יצה היא שלא התכוון לגרום נזק למדינה. יצוין שבית-המשפט קיבל טענה זו, ואני חולק על כך. כוונה היא עניין בעייתי – היא עניין של לב וכליות, לא מעשים. העובדות מספרות שבסוף שנות התשעים של המאה שעברה החל יצה במגעים עם עיתונאים ומו"לים לצורך קיום ראיונות והוצאת ספר זכרונות שכלולים בו מה שהוגדר במשפט 'הסודות הבטחוניים הכמוסים ביותר של מדינת ישראל'.

"על עובדות אלה אין מחלוקת, אבל יצה וחבריו טוענים שהוא לא היה מאפשר פרסום ללא אישור מראש של הצנזורה. עניין גדול הם עושים מהטיעון הזה, שאינו נכון עובדתית, כיוון שבפועל מסר יצה את החומר הסודי ללא צנזורה. הוא העביר את המסמכים לידיהם של כמה עשרות עיתונאים ומו"לים. זה נקרא פרסום.

"[...] על סמך מה הסיקו השופטים שיצה לא התכוון להזיק למדינה? על דבריו. אבל האם הגיוני שאדם כה מוכשר, שעסק במשך עשרות שנים בנושאים כל-כך חסויים, לא יבין שמסירת החומר לעשרות אנשים משולה לפרסומו? האם לא הבין שפרסום כזה עלול להזיק למדינה? האם לא הבין או שלא היה לו אכפת?

"בשולי משפטו של יצה עלתה השאלה אם הוא 'יותר גרוע ממרדכי ואנונו', כפי שטען חורב. ובכן, אני לא יודע אם יצה גרוע יותר, אבל הוא בטח אינו טוב יותר. מסירת סודות כה חמורים ל'סאנדיי טיימס' הלונדוני (ואנונו) אינה שונה ממסירת סודות כאלה לעשרות אנשים, כולם אנשי תקשורת".

גולן מזקק את הסוגיה לנקודה אחת: האם לעיתונאים יש מעמד מיוחד בכל הנוגע לסודות בטחוניים. נקודה זו, שנראית לכאורה עניין מקצועי פנימי הראוי לדיון בגילדה הרלבנטית, היא למעשה החוט החורז בין פרשות מתוקשרות כמו ואנונו וענת קם, שאת שתיהן מזכיר גולן. לפי גולן, דינו של עיתונאי גרוע מדינו של אזרח: מסירת חומר סודי לעיתונאי גרועה יותר ממסירתו לסתם אדם, ואין זה משנה אם מדובר בעיתונאי ישראלי הנתון למרות הצנזורה.

(גולן אולי שכח שפעם, בשנות השבעים, היה הוא עצמו קורבן של בירור נוקשה כיצד הגיעו לידיו הפרוטוקולים הסודיים של השיחות שניהל הנרי קיסינג'ר בישראל כשתיווך בינה לבין שכנותיה; מסמכים שהזינו ספר שכתב גולן ושעורר התרגשות פוליטית גדולה כמו גם דרישות לחקירה משטרתית, מסיבות זהות לאלו שעוררה התנהלותם של יצה ורונן ברגמן: מקור כלשהו בממסד השלטוני הדליף לו חומר שנחשב לסודי ביותר).

ברגמן, בסוף טורו, מציג תמונה הפוכה: "בשולי הדברים חשוב לציין כי 'החטא' של יצה אינו שונה מאינספור פגישות אחרות שבין עיתונאי למרואיין. אין ספק כי לצדו היה ניתן להושיב על ספסל הנאשמים גנרלים, אנשי שירותי הביטחון, פקידים ממשלתיים ושרים בעבר ובהווה, כולל חורב עצמו, שחשפו בשיחות עם עיתונאים סודות כמוסים ביותר, ביודעם כי החומר יועבר לצנזורה לפני פרסומו. רק שנגדם חורב לא נלחם".

נראה שכל עוד לא יוסדר בחוק מעמד העיתונאי ביחס לסעיפים הרלבנטיים בחוקי הריגול, יתפוצצו בפנינו מדי פעם פרשות יצה וקם למיניהן. נראה גם, מצד שני, שהסדרתו בחוק של מעמד העיתונאי היא פתח לשרירותיות שלטונית ולהכבדת יד הרשויות על העיתונאים. לא ברור מהו הפתרון לשאלה, אך נראה כי בקרוב, עם שובו ארצה של אורי בלאו, ישובו העיתונאים לעסוק בה, והפעם יצטרפו אליהם גם הפרקליטות ובית-המשפט.

לא צהובים

מיכל אמדורסקי היא סלבריטאית, מי שהיתה זמרת ואשתו של אסף אמדורסקי. במסגרת עיסוקיה היא מגישה, כך מתברר, יחד עם ידועניות אחרות, תוכנית בערוץ 24, "יפה לך", שהמשקל הסגולי שלה מתחרה בזה של חור שחור. אתמול היתה התוכנית לשיחת היום ברשת ובתקשורת שמחוצה לה, זאת אחרי שהחלק התחתון של בגד הים שלבשה אמדורסקי, מסוג ביקיני, נפל בשידור חי.

כיצד מתייחסים לכך עיתוני היום? ב"ישראל היום" מתאפקים ולא מטריחים את קוראי העיתון בקורות ערוותה של אמדורסקי. גם ב"מעריב" לא מצאתי זכר לידיעה בעניין. לפי עיתוי פרסום הידיעה שהופיעה בכל זאת באתר של העיתון, nrg (רק היום בבוקר), נראה כי החומר לא היה מוכן בזמן.

"הארץ" מדווח על הסיפור בידיעה קצרה בתחתית עמוד החדשות "תרבות ובידור" ("'קשת הסירה מיו-טיוב סרטון שתיעד תקלה מביכה מ'יפה לך' בערוץ 24", גילי איזיקוביץ'). בכנס אילת לעיתונות 2008 אמר דב אלפון, העורך הראשי של "הארץ": "'לא תיכנס לעיתון כתבה פרופר, ניוזית לחלוטין, על העובדה שאחת מהמתמודדות [בתוכנית הבידור 'האח הגדול'] יצאה מהווילה וקיבלו אותה מעריצים. זה לא ייכנס בלי המבט הביקורתי; בלי מבט של פרספקטיבה על הדבר הזה, מה זה אומר על שידורי קשת, מה זה אומר על החברה הישראלית'". הידיעה היום מתפרסמת ללא תמונה מלווה, וללא פרספקטיבה על החברה הישראלית.

ב"ידיעות אחרונות" העיסוק בחלק התחתון של גופה של אמדורסקי מגיע, נוסף למדור ביקורת הטלוויזיה, לשער מוסף "24 שעות", מעל לכותרת הראשית (כתבה על כת הקראים). כותרת ההפניה: "נפל דבר"; "איך הגיבה מיכל אמדורסקי כשבגד הים שלה נשר בשידור חי בערוץ 24? ספיישל עלוקה ללא בגדים". ואכן, מדור הרכילות של המוסף, "עלוקה", מוקדש כולו לתיאור נסיבות המקרה, ומלווה בתמונות של כוכבניות וזמרות שחשפו בטעות את איבריהן המוצנעים. האיברים עצמם מפוקסלים. אחרי הכל, כבר הצהיר שילה דה-בר, העורך הראשי של "ידיעות אחרונות", כי "'ידיעות אחרונות' אינו עיתון צהוב".

ענייני תקשורת

"המאבק של תעשיית המוזיקה והקולנוע בהפרות זכויות היוצרים שלהם תמיד התאפיין בצביעות ובאלימות. אבל עכשיו, כך נדמה, הגיע המאבק הזה אל השלב המגוחך שלו", כותב דרור פויר ב"גלובס".

במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" קוראת סמדר פרי להפסיק את "העיסוק המוגזם" בבריאותו של הנשיא המצרי מובארכ משום שהוא "מעצבן את המוסדות במצרים". "צריך להניח לנושא", היא כותבת, "זה לא מוסיף בריאות ליחסים".