עצרת ההזדהות עם ההומואים והלסביות, אתמול בתל-אביב (צילום: רוני שוצר)

הכותרות

על עם ישראל שוב עברה שבת שקטה, כן ירבו, והשקט נותן אותותיו בכותרות העיתונים. עצרת ההזדהות עם הציבור ההומו-לסבי מגיעה לשערי כולם, ולכותרת הראשית ב"מעריב". ב"ישראל היום" כובש החיסון לשפעת החזירים את הכותרת הראשית ("רק אחרי החורף"), ב"ידיעות אחרונות" התארגנות טרוריסטית של אל-קעידה במצרים ("התוכנית: לרצוח את השגריר במצרים"), וב"הארץ" הגרעין האיראני.

נראה שכשם שהגרעין האיראני משמש למנהיגים הישראלים מלת קסם, הדוחה דיון בכל נושא אחר, כך עבור העיתונים תחזיות בעניינו הופכות לסותמות-חורים, במיוחד בעונות מלפפונים. הפעם הכותרת היא "דו"ח אמריקאי: איראן לא תייצר פצצה לפני 2013". כותרת המשנה: "ראש המודיעין האמריקאי מעריך כי עדיין לא התקבלה החלטה איראנית לייצר פצצה גרעינית, וספק אם תתקבל החלטה כזו כל עוד מופעל לחץ בינלאומי על טהרן". כותרת כזו מייצרת מיניה וביה את הכותרת הבאה: הערכה של גוף מודיעין ישראלי שתסתור את זה האמריקאי ותחזיר את הדחיפות לסדר היום.

נטשה מוזגוביה ועמוס הראל מזכירים את ההערכות השונות שאנו שומעים מדי כמה חודשים מכיוון זרוע כזו או אחרת של שירותי המודיעין האמריקאיים או הישראליים. אלא שלטענתם, הפער בין ההערכות אינו גדול, והוא נראה כזה רק משום שתחזיות שונות מתייחסות לסוגים שונים של מוכנות גרעינית. אגב, לפי הדיווח הראשוני באתר "הארץ", הדיווח שלהם שאוב מה"וושיגנטון פוסט", והמקור לכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" (ידיעה דומה מופיעה גם בעיתונים האחרים): העיתון המצרי "אל-מסרי אל-יום". טוב שיש עיתונות זרה.

בחזרה לכיכר

כמה אנשים היו בעצרת ההזדהות אתמול בכיכר רבין? לפי "מעריב" ו"ישראל היום" – כ-25 אלף (בעמודים הפנימיים מספק "ישראל היום" עוד מספר: 20 אלף). לפי "ידיעות אחרונות" – כ-15 אלף ("כ-15 אלף הומואים ולסביות", זאת אומרת. מנין לעיתון שלעצרת לא הסתננו גם סטרייט אחד או שניים?). "הארץ" מספק שני מספרים: "לפי הערכת המשטרה, 15 אלף איש השתתפו באירוע; מארגני האירוע מעריכים כי 70 אלף איש באו לעצרת". מנין, אם כן, הגיע המספר "25 אלף"?

מי היה כוכב האירוע? לפי העיתונים כולם: הנשיא פרס, שאמר כי "לכל אדם יש זכות להיות שונה" (שער "ישראל היום"), "הרוצח פגע בכולנו" (שער "הארץ") ו"הרשות נתונה להיות שונה וגאה" (התאומים "מעריב" ו"ידיעות אחרונות").

מי היו כוכבי המשנה? לפי התמונות ב"מעריב": הזמרות ריטה וקורין אלאל, הפצוע חן לנגר ומפגינה אלמונית. ב"ידיעות אחרונות" מופיעות תמונותיהם של "נינט", "פרס", "דנה אינטרנשיונל" ו"מרגול". תמונתו של לנגר ("הפצוע שהציל ילדים במועדון") מופיעה בידיעה נפרדת תחת כותרת שנשמעת כמו התחלה של בדיחה (או בעצם, כמו בדיחה): "בין ההומואים בעצרת: רב, ערבי ותושב פריפריה". ב"ישראל היום" וב"הארץ" מסתפקים בתמונתו של לנגר לצד התמונה הכללית של המפגינים, המופיעה, בגרסאות שונות, בכל העיתונים.

מה עוד חוללה העצרת בעיתונים, לבד מסיקור נרחב של הפרטים היבשים? הכרה גורפת בכך שההומואים והלסביות זכו להכרה ציבורית וממלכתית מרשימה (חברי-כנסת ושרים השתתפו בעצרת לצד הנשיא), מאמר מערכת של "הארץ" המחמיא לנתניהו ("מסר חשוב"), וגם כמה מלות ביקורת וריסון: גדעון לוי גוער בין השורות בלנגר, ש"נסחף קצת" כשהשווה את הרצח לאושוויץ; כתב "ישראל היום" אלי לאון יוצא נגד סקרים כמו זה שהתפרסם ב"הארץ" ושהציג את ישראל כמדינה הומופובית, וטוען כי ישראל היא מדינה סובלנית להומואים (או לפחות תל-אביב וצה"ל) וכי ההומואים רודפים בעצמם הומואים אחרים, שלא יצאו מהארון.

בחלק ב' של "הארץ" כותב דורי מנור על המגזר ההומואי תחת הכותרת "גם אנחנו נהיינו למיעוט גזעני": "שנאת הזר, שנאת השונה, שנאת החלש – כל אלה שטפו את הקהילה שלנו בגל עכור, כשם ששטפו את החברה הישראלית כולה. קולם של אישי הציבור שלנו כמעט לא נשמע במאבקים ציבוריים שאינם קשורים ישירות לקהילה.

"גם בתוך הקהילה שלנו עצמה לא נהגנו טוב יותר: הרחקנו מלבנו כל מי שלא ענה לצו הנורמליות והאחידות החיצונית. הבטנו בבוז ובגועל בהומואים נשיים, בלסביות גבריות, בטרנסקסואלים. דחינו מתוכנו הומואים ולסביות ערבים, דתיים, מהגרים ו'ארוניסטים'. נרתענו מהמבוגרים, מהעניים, מהלא חטובים. העלינו על נס גיבורי תרבות עלובים – את המצליחנים ואת אבירי הרייטינג – וציפצפנו צפצוף ארוך על האמנים, על הסופרים, על האינטלקטואלים.

"הגיע הזמן שנזכור שהמאבק על זכויות האזרח אינו יכול להתקיים בלי מאבק מקביל על זכויות האדם. שהמלחמה בגזענות בכלל ובהומופוביה בפרט היא הסיבה להוסיף ולצאת למצעדי גאווה. הגיע הזמן שנפסיק לחתור לנורמליות חקיינית בכל מחיר, ונשמח במה שאנחנו: לא רוב, אלא מיעוט".

אגב, מה עם הרוצח? העיתונים דנים בסוגיה. "הארץ", שמוביל את הסיקור של פעולות המשטרה בעניין, ולפי הפרסומים כתבו אף נחקר במשטרה בחשד להפרת צו איסור פרסום, מדווח היום על מה שנכתב בפורומים שונים של הומוסקסואלים, שנזכרו בכמה תקריות אלימות שהומואים היו מעורבים בהן סמוך למועד הרצח או בקשר למועדון שבו אירע הרצח.

החיסון לשפעת החזירים

שפעת החזירים ממשיכה להעסיק את העיתונים, ובצדק. אולם כמו הגרעין האיראני, גם הדיווח על השפעת לוקה ברובו בתסמונת היו-יו (בהלה, ארגעה, רוצו לבית-חולים, תישארו בבית, יש תרופה, אין חיסון). לפי הכותרת היום בעמ' 5 ב"ישראל היום": "חיסונים לשפעת: רק בתחילת 2010". אם כן, נינצל מהשפעת לפחות שלוש שנים לפני שתיפול כאן פצצה. עוד באותו עמוד ב"ישראל היום": "מוות ראשון בשטחי הרשות הפלסטינית משפעת החזירים".

נו כבר

בעמוד הדעות של "הארץ" חוזר זאב סגל על קריאתו של מאמר המערכת מהשבוע שעבר להתפטרותו של שר החוץ אביגדור ליברמן, עקב המלצת המשטרה להגיש נגדו כתב אישום:

"חשדות כה קשים כאלה שמעלה המשטרה נגד ליברמן, שהוגדרו חמורים ומשמעותיים על-ידי היועץ המשפטי, טרם הועלו נגד איש ציבור בישראל. המעשים שבהם הורשעו, למשל, השרים לשעבר דרעי ובניזרי מחווירים לעומת החשדות שמיוחסים לליברמן. החשדות נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, שהובילו להתפטרותו בטרם הגשת כתב אישום נגדו, נראים כעניין של מה בכך לעומת החשדות שהובילו להמלצת המשטרה בתיק ליברמן. יעקב נאמן התפטר מתפקיד שר המשפטים בשנת 1996 לאחר שהמשטרה פתחה בחקירה נגדו בחשד למתן תצהיר כוזב, הנראה כ'זוטי דברים' לעומת החשדות נגד ליברמן".

בעמ' 11 ב"ישראל היום" כותב מרדכי גילת טור תחת הכותרת "הגיע זמן משפט". כותרת המשנה: "אולמרט כנראה לא מבין שכבר מיצה כל תרגיל בריחה ממשפטו. מה צריך לקרות בנסיבות האלה? הגשת כתב אישום ללא דיחוי. הגיע רגע האמת". באותו עמוד נכתב כי כתב האישום, שהגשתו צפויה "בעוד שבועות אחדים", יכלול בתוכו את כל פרשיות אולמרט כמקשה אחת.

גלעד שליט

"ההישג של ביל קלינטון בצפון-קוריאה הוא תוצר של פעילות סמויה לפתרון משברים. אפשר רק לקוות שכך ייגמר גם הסיוט של גלעד שליט", נכתב בכותרת המשנה למאמר של שולמית אלמוג היום בעמודי הדעות של "מעריב". נראה שאנשי "מעריב" לא קראו את הכתבה של רונן ברגמן ביום שישי ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות", על אודות כשלונו של משרד החוץ הישראלי להביא לגמר הסכם עם צפון-קוריאה, שבמסגרתו היתה מתחייבת שלא לייצא נשק לא קונבנציונלי. הסיבה לכישלון, לפי הכתבה: מאבקי אגו עם המוסד.

בעמ' 11 של "ישראל היום" ידיעת צד קטנה: "לראשונה: הפגנה למען שליט מול ביתו של הרמטכ"ל".

חלום רטוב

במוסף "24 שעות" מראיין דני ספקטור את עומרי חיון, הבלוגר שחשף את גילו של מתמודד בתוכנית הטלוויזיה "כוכב נולד" והביא להדחתו מהתחרות. לפי ספקטור ו"ידיעות אחרונות", חיון "בדרך להגשים את החלום שלו", שהוא "גם חלומם הרטוב של כמעט כל הנערים – להיות מפורסם, סלב, אחד שיכירו ויבקשו מהם חתימות ברחוב". המשפט הזה נפלט ממקלדתו של הכתב, עבר את מסננת העריכה והתפרסם בעיתון.

המשפט הזה הוא עדות תת-עורית לתת-מודע של "ידיעות אחרונות": עיתון שמאמין כי החלום הרטוב של כמעט כל הנערים הוא להיות סלב, רוכב על החלום הזה, ניזון ממנו ומזין אותו.

עומרי חיון, בן 18 מרחובות, מתאים היטב למודל של "ידיעות אחרונות": "משווים אותי כל הזמן לפריס הילטון, שזה בלוג מציצני וצהוב מאוד בהוליווד. זו מחמאה גדולה, אני רוצה להראות לאנשים את הצהוב הכי צהוב שיש. לא בא לי להשוויץ, אבל כבר הפכתי לשם, כל המדינה מדברת עלי ובכל מקום אומרים לי ששמעו עלי ושראו את הסיפור שלי" (אגב, שמו של הרכילאי האמריקאי: פרז הילטון. פריס הילטון היא אייטם רכילותי).

כל המדינה אולי לא, אבל לפי הכתב המראיין, "חיון הצליח להביא לא מעט סיפורים שגרמו לכתבי הרכילות לנוע באי-נוחות על כסאם". מהו סוד ההצלחה של הנער המרכל? "בשביל להיכנס לתחום הזה צריך בעיקר להיות מציק, לדבר המון, להיות תמיד במקום הנכון ובזמן הנכון. ובעיקר לדעת שמדברים עליך, לדעת שאתה מוכר, להיות מקושר לכל מי שאחראי על התעשייה הזאת".

"מה היתה המטרה בפתיחת הבלוג הזה?", שואל הכתב את הבלוגר. "קודם כל ליחצן את עצמי ולחשוף דברים שכתבים כמוך לא מתעניינים בהם". אשרי המאמין.

ראיון עם חיון מופיע גם ב"המגזין" של "מעריב" (ערן סוויסה). אורכו כמחצית מזה שב"ידיעות אחרונות", הוא לא זוכה להפניה בשער ולא מופיע בחלק המגזיני אלא במדור ה"תרבות". לפי "מעריב", החלום הרטוב של חיון הוא דווקא להיות עיתונאי מן המניין "כשיהיה גדול": "אני רוצה להיות כתב ובאמת להיכנס למערכת של תוכנית או משהו כזה".

אגב, את הסקופ הנוסף של הבלוגר חיון, שסיפר על קרבת משפחה בין אחד המתמודדים ב"כוכב נולד" ובין מפיקת התוכנית טמירה ירדני, ידיעה שהתבררה כמצוצה מהאצבע, פירסם בשבוע שעבר לפחות עיתון אחד.

סבלנות

אלכסנדר יעקובסון כותב במדור הדעות ב"הארץ" בשבח הסובלנות הישראלית. הוא מביא כדוגמה שני נערים שלא היססו להפגין את דעותיהם הימניות בעצרת של השמאל וקולגה שלו, שבאזכרה לקורבנות פיגוע באוניברסיטה העברית בחר שלא לקום עם שירת ההמנון:

"עקבתי אחרי האירוע הזה בפליאה ובמידה של כעס. אבל בעיקר הרגשתי גאווה להיות ישראלי. איזה אמון יש לאיש הזה בחברה הישראלית! כמה הוא סומך על הסובלנות שלה, על הנורמליות שלה בנסיבות בלתי נורמליות בעליל, על החופש הישראלי שצמח כאן בתנאים המתאימים לחופש כמו שים המלח מתאים לדיג. לא עולה על דעתו להעריך את החופש שהוא נהנה ממנו – הוא ישראלי, והחופש זורם בעורקיו. לא עולה על דעתו לחשוש משלטונות המדינה או משלטונות האוניברסיטה – ובאמת, איפה נשמע שדיסידנט אמיץ במדינת-אפרטהייד ברוטלית (כזאת שראוי לבזות את ההימנון שלה) צריך לחשוש מהשלטונות?".

תמיד נחמד לקרוא פירוש אופטימי לחיינו כאן, אולם ניתן להציע גם הסברים אחרים לכך שאותם נערים, ואותו אקדמאי, לא נפלו קורבן ללינץ': אנחנו לא סובלנים, אנחנו פשוט אדישים.

ענייני תקשורת

ב"גלריה" של "הארץ" כותבת גילי איזיקוביץ על תוכניות טלוויזיה ששידורן מופסק. "היה נדמה כי בשנים האחרונות גופי השידור בישראל הצליחו לפצח את הנוסחה כך שאין כמעט תקלות בלוח המשדרים המביאות לגניזת תוכנית. אבל האם באמת הם הצליחו בכך, מה קורה לתוכנית שיורדת ואיך כל זה משפיע על המסך".

לפי לילית וגנר ב"24 שעות", תקליט הקאמבק של רובי ויליאמס ייקרא "Reality Killed the Video Star".