ו-ע-ד-ה, לא חשוב על מה

"לא ועדה ולא חקירה" היא כותרת מאמר המערכת של "הארץ", שנשאר עקבי ביחסו לוועדה המתגבשת: "לא הרכב הוועדה ולא סמכויותיה אינם הולמים את הצרכים והאתגרים האמיתיים", נכתב במאמר, שקובע כי הוועדה לא תרצה את דרישת העולם מישראל לחקירה, לא תגיע לחקר האמת ולא תעניש את "האחראים למחדלים" (דרישת "הארץ" מישראל).

"לכן", מסכם המאמר, "מוטב היה אילו ועדת טירקל לא היתה באה לעולם". הטון הנזפני של "הארץ" מגיע לקיצוניות בטור של יואל מרקוס, המודפס לצדו של מאמר המערכת ומותח גזירה שווה בין יירוט המשט לעזה ובין מלחמת יום הכיפורים. לא פחות.

הקיצוניות מאפיינת את הטיפול שהעיתונים מעניקים היום לוועדה: התקפה אישית על חבריה, שמתמקדת בנתון אחד שלהם – גילם ("המופלג"). כבר ב"הארץ", ששערו מוקדש לעניינים אחרים וענייני הוועדה נדחקים אצלו לעמ' 4, מצוין באחת הכותרות כי "ממוצע הגילים של חבריה הוא 84". וב"ישראל היום", שמלטף את הוועדה, נכתב על השער "ארה"ב – מברכים על הוועדה. ובארץ: מחלוקת על מינויו של פרופ' שבתאי רוזן, בגלל גילו" (ה"מחלוקת" מתבטאת בשני משפטים בסוף טורו של דן מרגלית עול הימים).

המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", שלפני כמה ימים הקדיש את הכתבה הפותחת שלו לפרופיל לא מחמיא של ראש הוועדה המיועד יעקב טירקל, מדפיס היום באותה כפולה כתבה שכותרתה "שמחת זקנתם". שני כתבים (משה רונן ובת-חן אפשטיין-אליאס) גויסו כדי לבדוק אם גילם של חברי הוועדה אלוף במיל' עמוס חורב (86) ופרופ' שבתאי רוזן (93) "עלול לפגוע בתוצאות ועדת הבדיקה".

העורך רומז לנו בכותרת המשנה כי יש דברים בגו: "המומחים מנתחים, ובממשלה מן הסתם מרוצים", ומכניס את המלה "אך" במשפט "שניהם אמנם מנוסים מאוד ובעלי רקע מרשים, אך כבר הגיעו לגיל גבורות". מה מעלים הכתבים בחכתם?

רופאים בכירים, שר הגמלאים לשעבר, חברים וקולגות של חברי הוועדה אומרים לכתבים – כל המומחים לכל הכתבים – כי אין שום בעיה עם גילם של חורב ורוזן, כי אין שום ראיה לכך שהם סנילים או סובלים מלקות שכלית אחרת, כי "הגיל לא קובע", "הגיל אינו חייב להיות מכשול" וכי "גיל אינו שווה למחלה". חברים וקולגות מעידים דברים דומים ומעתירים שבחים על חורב ורוזן.

במלים אחרות: כתבי "ידיעות אחרונות" יצאו לבדוק אם יש משמעות שלילית מובהקת לגילם המבוגר של שניים מחברי הוועדה, חזרו ובאמתחתם קביעה כי אין משמעות כזו, והעורכים הדפיסו את הכתבה בכל זאת. חבל, אפשר היה למצוא שימוש אחר לכפולת העמודים הזו. אולי עוד סודוקו.

סודוקו לא היה יכול לשמש פתרון למה שמודפס היום על שערי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", אך אולי היה עדיף להשאיר בהם משבצת ריקה. שני העיתונים מדפיסים תמונה זהה, פחות או יותר, של פרופ' שבתאי רוזן, המבוגר מבין חברי הוועדה. בצילום נראה רוזן כשהוא לבוש פיג'מה (או לבוש קז'ואלי אחר), שרוע על כורסה, ולצדו המטפל הפיליפיני שלו. הכותרות מלעיגות: "הפרופסור כבר מוכן" ב"מעריב" ו"חוקר עם משקיף זר" ב"ידיעות אחרונות".

הביקורת על גילם של חברי הוועדה נשמעת מגוחכת במיוחד כשהיא באה מהעיתונות, ששורותיה הולכות ומתרוקנות מבני גיל הביניים. כך, את הביקורת בכתבות מביאים כתבים שכמה מהם אפרוחים שעוד זוכרים את ריח ספסלי התיכון ופרשנים שיש בהם המכירים את גיל 70 היכרות אינטימית. כך או כך, כשהביקורת הזו באה בצורה מעליבה ומגחיכה, היא מעוררת אנטגוניזם מיידי.

זה לא שאין מה להגיד על הוועדה ועל הרכבה. "שרים: הדרג המדיני מתחמק מאחריות", נכתב בכותרת ידיעה בעמ' 5 של "מעריב", ו"ביקורת בממשלה על המנדט המוגבל שניתן לוועדת טירקל". עורך העמוד ב"הארץ" בחר בכותרת "המשקיף האירי – תומך מושבע של ישראל וידידו של נתניהו" (לא ברור אם זו טרוניה או שבח), וכתבי העיתון מגלים כי "למרות הקמת ועדת טירקל, מזכ"ל האו"ם פועל לגיבוש צוות חקירה בינלאומי". אם מגעים כאלה מתקיימים ואם הם ישאו פרי, הרי שאזהרת מאמר המערכת של "הארץ" תתגשם על הצד הגרוע לישראל.

בינתיים הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא "נעצור בכוח את המשט האיראני".

בג"ץ האברכים

"בג"ץ קבע", מכריזה הכותרת הראשית של "הארץ", "הבטחת ההכנסה לאברכים אינה שוויונית". "בג"ץ נגד האברכים" היא אחת הכותרות על שער "מעריב". גם על שער "כלכליסט" מודפסת כותרת באותו עניין: "1,400,000,000 שקל", "זהו היקף הבטחת ההכנסה ששילמה המדינה לאברכים מאז הוגשה עתירה לביטולה לפני כעשור. אתמול בג"ץ שם לכך קץ וקבע: 'מדובר בפגיעה שאינה מידתית בזכות לשוויון'". "ישי מכין חוק עוקף בג"ץ" היא הכותרת הראשית של "גלובס".

גם ב"ישראל היום" מוקדשת הכותרת הראשית לתגובת אחד ממנהיגי החרדים לפסיקת בג"ץ: "ישי: חוק עוקף בג"ץ להמשך מימון האברכים". "ישראל היום" הוא גם היחיד שמדגיש את דעת המיעוט של השופט אדמונד לוי, באמצעות הציטוט(?) הטאוטולוגי-משהו הבא: "לימוד התורה – 'ציווי מדאורייתא'". כותרת אחת הידיעות בכפולה הפותחת היא "אחרי בג"ץ – המאבק רק מתחיל".

"החלטה צודקת ופסולה" היא כותרת טורו של בן דרור ימיני, המקבל הפניה משער "מעריב". "ההחלטה שקיבל אתמול בג"ץ היא הצודקת ביותר שאפשר להעלות על הדעת. בג"ץ ביטל אפליה. אלא שהאפליה הזאת היא פוליטית", הוא כותב, "[...] ההחלטות המקוממות הללו הן פוליטיות. הן ראויות לשינוי, אבל לא על-ידי בג"ץ. אם הרוב הישראלי מצביע למפלגות שבוחרות מראש להיכנע למיעוט הסחטני, אז מגיע לכולנו העונש הזה. יש עוד אלף ואחד עניינים שמועצת חכמי המשפט שקרויה בג"ץ תמצא כבלתי ראויים [...] גם שיטת המיסוי הישראלית מעוררת זעם אצל רבים. האם לבג"ץ יש זכות להתערב? ודאי שלא. [...]  כך שההחלטה שקיבל אתמול בג"ץ היא צודקת מאין כמותה. כשתקום מפלגת בג"ץ, נשקול להצביע לה".

גם הכותרת הראשית של "דה-מרקר" עוסקת בפסק דין של בג"ץ, אם כי לא בזה הספציפי דווקא. "הסיכוי לנצח את המדינה בערעור לעליון – קלוש", קובעת הכותרת הראשית של העיתון. "בג"ץ אמנם החליט אתמול בניגוד לעמדת המדינה בעניין קצבאות האברכים, אך מדובר בהפסד חריג שאינו מעיד על הכלל", כך כותרת המשנה, "ב-80% מהערעורים לבית-המשפט העליון ידה של המדינה על העליונה [...] המשמעות: ליחיד או לתאגיד מוטב, על פי רוב, לגנוז את הערעור". טורה של מירב ארלוזורוב, המודפס גם הוא על השער, קורא "חייבים לסייע לחרדים לחזור לעבוד".

"שוטרות נגד חרדים" היא כותרת כיתוב תמונה המתפרש לרוחב עמ' 21 של "מעריב": "לאחר יותר מחודש שבו המוני אברכים מתפרעים כדי לעצור עבודות ארכיאולוגיות ביפו. נמאס לשוטרים ממלחמת ההתשה [...] אתמול הוחלט להפתיע אותם ולצרף לכוחות האבטחה מספר שוטרות מג"ב [...] רבים מהאברכים מיהרו להימלט כדי להימנע ממגע עם השוטרות [...] 'שתי שוטרות עשו עבודה של כוח מג"ב ויס"מ [...]', אמר אחד השוטרים".

הסכסוך הישראלי-ערבי

"לקחו לי את אהבת חיי", מצטטת כותרת מעל תמונה במסגרת שחורה על שער "ישראל היום", ובה נראית עינב בלום מעל קבר ארוסה, רס"מ יהושע סופר, שנרצח אתמול על-ידי ערבים בדרום הר חברון. "גורמים שונים בימין", נכתב באחת הידיעות בעמ' 5 של העיתון, המוקדש לרצח, "תלו אתמול את האשם בפיגוע הירי הקטלני [...] בהסרת המחסומים ברחבי יו"ש".

"משפחת שליט, הידועה במאבקה השקט"; כך מתוארת משפחתו של החייל החטוף בידיעה של דנה ויילר-פולק וג'קי חורי על שער "הארץ". כותרת הידיעה היא "משפחת שליט: סוף למאבק השקט". נדמה כי המאבק של המשפחה היה רועש למדי, וכי היא הצליחה לגייס תשומת לב תקשורתית אדירה בתקופה הארוכה של ארבע שנים, מול תקשורת עם כושר ריכוז של פרפר בן יומו.

כך או כך, דווקא כשהמשפחה מכריזה על סופו של השקט, הוובוזלות של העיתונים מעט סתומות. רק "הארץ" מקדיש מקום בשער להכרזה. סתומות? לא באמת. "מעריב" מקדיש למאבק להחזרת שליט משבצת בתחתית עמוד השער - ובה הוא מקדם את "צעדת המחאה של משפחת שליט", שאת ההכנות לה הוא מלווה כבר כמה ימים - ולא פחות משלושה עמודים פנימיים (כולל טור עם הכותרת "אם גלעד היה שלכם", של אחת מכתבות העיתון).

יש דרג ויש

"מי מפטר את חברות הדירוג", שואלת כותרת ידיעה של נווית זומר בעמ' 17 של המוסף "ממון". "מה משותף לחברות הציבוריות דלק-רכב, אולימפיה וחברת ליברטי?", שואלת כותרת המשנה. "כולן פיטרו את חברות הדירוג שלהן לאחר שאלו הורידו את הדירוג לאגרות החוב שלהן. אז מה אם אותן חברות ניצלו בעבר את הדירוג כדי ליצור אמון ושקיפות בקרב המשקיעים".

מחלוקת מבית

בשנה האחרונה נחלקת העיתונות הכלכלית בדרך כלל לשניים – "דה-מרקר" וכל השאר. המשבר הכלכלי העולמי גרם לכלכלון מבית "הארץ" להפנות את מרצו – ויש לו מרץ – למאבקים שונים שנודף מהם, לא עלינו, ריח סוציאליסטי משהו; ואילו המתחרים, מכוח האינרציה או מכוח העמדה האידיאולוגית או מכוח שתיהן, מציבים מולו טיעונים הפוכים. לא תמיד, ולא בכל מאבק, אבל כך בחלק גדול מהמקרים.

הטענה החוזרת ונשנית אצל מתחרי "דה-מרקר" היא האשמה ב"פופוליזם" (כך למשל החותמת שליוותה את גליון "גלובס" מהשבוע שעבר, שהוקדש למתקפה על הנלחמים בריכוזיות במשק, נשאה את הכיתוב "פופוליזם הריכוזיות"). היום צצה ההאשמה הזו אצל נציג הדור הוותיק של הדסק הכלכלי ב"הארץ" (ומשרידיו האחרונים), העורך הראשי לכלכלה ולחברה נחמיה שטרסלר.

שטרסלר כותב במדור הדעות של "הארץ" נגד עמדתו של שר האוצר יובל שטייניץ בעד החלה רטרואקטיבית של תמלוגים מוגדלים על החברות שמצאו (ככל הנראה) גז בימה של ישראל. שטרסלר מציין כי שטייניץ הפגין גישה הפוכה רק באפריל השנה ("חשוב לציין כי שינוי רטרואקטיבי [...] הוא בעייתי מבחינה משפטית ועקרונית"), מלעיג עליו כי הוא אדם שמשנה תדיר את דעותיו, ותולה את השינוי בכך ש"שטייניץ מבין, וכך גם יועצי התקשורת שלו, שהכי פופולרי זה 'להיכנס בטייקונים' ולפעול 'למען העם'".

ובינתיים, בצד השני של רחוב שוקן, בגליון "דה-מרקר", בכפולה הפותחת, מודפס שוב לוגו החתול השמן מעשן הסיגר בצירוף הכיתוב הקבוע "על הגב שלנו", כשהכוונה היא גם (ואולי ביתר שאת) לגבו של שטרסלר. מתחת ללוגו מודפסת תגובת "דה-מרקר" לפרסומים אתמול בדבר מכתב של "פורום ראשי המשק" לוועדה הממשלתית האמורה להכריע בדבר שכר הבכירים.

"הפורום לשמירה על שכר הבכירים במשק", לועגת בגולמניות-מה הכותרת, וכותרת המשנה מאשימה: "הם מרוויחים מיליונים, עומדים בראש החברות הגדולות – והחליטו לקרוא לעצמם 'פורום ראשי המשק'. יש להם אוזן כרויה בקרב צמרת השלטון. דוברת הליכוד לשעבר משמשת לוביסטית שלהם. הקרב החדש שלהם הוא נגד הגבלת שכר הבכירים. שר המשפטים יעקב נאמן, העומד בראש הוועדה לבחינת שכר הבכירים, שימש להם בעבר יועץ. כך פועלת קבוצת הלחץ החזקה בישראל".

הישארו עימנו.

מונדיאל

"האוהדים כבר לא מורשים לבקר במחנה, אפילו לא הצלמים, וכמובן ששיחות מאולתרות עם התקשורת הן נחלת העבר. לא רק בסגנון המשחק שלה ברזיל אינה מזכירה את הנבחרת של פעם, אלא גם מחוץ למגרש הדברים נראים אחרת. וזה נורא באותה מידה.

"[...] ברזיל של היום, ברזיל של 'זעפני', לא מזכירה דבר מברזיל שאהבנו. 'דונגה לא רק קשוח, הוא גם בעייתי ביחס שלו – לא רק לתקשורת אלא גם לחיים', חולק את תסכולו העיתונאי הברזילאי מאוריסיו סטיכר, '[...] ההתנהגות שלו מזכירה מנהיג טוטליטרי. בברזיל, גם מאמני קבוצות שנחשבו מחמירים במשמעת לא התנהגו ככה. דונגה', הוא קובע, 'הורס את הכדורגל הברזילאי'. מי שסבור כי הרוב בברזיל משלים עם סגנונו של דונגה למען הצלחת הנבחרת טועה בגדול", כותב עוזי דן, "שליח ספורט 'הארץ' ליוהנסבורג", בכתבת השער של מוסף הספורט של העיתון.

יקומים מקבילים וכאלה שאינם מקבילים

"מאז ומתמיד עמדו מאחורי עבודותיהם של אמנים גדולים גם אצבעות ידיהם של אסיסטנטים קטנים, ורבות מיצירות המפתח המוכרות ביותר נעשו על-ידיהם בבתי-המלאכה של האמנים, כאשר המאסטר שותף למלאכה רק בשלבים המתקדמים והקריטיים, אם בכלל", כותבת אביטל בורג בכתבת השער של מוסף "גלריה".

בורג מצטטת את "סוחר האמנות מאיר לושי", שאומר לה: "אני מניח שדמיאן הירסט ביצע את עבודת הנקודות הראשונה שלו בעצמו. אם לא היה ביקוש לקנייה או לתערוכה, אני סבור שהוא לא היה ממשיך לצייר עוד נקודות אלא היה מחפש דימוי שיכול להתאים לייצור לפי תפיסת העולם שלו [...]. כשהאוצרת תמי כץ-פרימן הציגה את העבודה של הירסט 'רוגע' במוזיאון חיפה, התפתח כאן דיון אם בפרפרים מורגשת טביעת האצבע שלו. ייתכן שבעיניו זה היה מצחיק". ועוד אומר לושי: "בארץ, השוק קטן מכדי שיתאפשר לאמן להחזיק אסיסטנטים שיציירו או יפסלו בשבילו".

"יש לי חברה לא פמיניסטית", כותבת צפי סער במדורה המצוין "גברת מג'ונדרת" באותו מוסף, "[...] ובשבוע שעבר היתה לה הערה מעניינת על הדברים שנאמרו כאן, על אודות נשים, גברים ומטבח. בעלה, היא מספרת, מבשל ארוחות ערב – וגם מנקה אחר-כך את המטבח, ושני אחיה מבשלים הרבה יותר מנשותיהם. כשניסיתי לתלות זאת, להגנתי, בכך שהם משפחה מקסימה במיוחד (מה שנכון בלי קשר), מיהרה לספר על השכן, מנכ"ל חברה, שמבשל למשפחתו דרך קבע, ועל אביו של חבר אחר, בן 75, שנוהג כך אף הוא מימים ימימה.

"מכיוון שחברתי זו", כותבת סער, "היא אשה ישרה להפליא, ללא עוררין – והיא כמובן אינה האשה היחידה שבן-זוגה הוא שותף ראוי לעבודות הבית, מספרם של אלה גדל, גם אם לא מספיק – אין לי אלא לקבוע שהתגלה יקום מקביל. והאמת? זה בהחלט משמח".

"אני מודה בשמחה שסרט ההמשך גרוע לא פחות מהמקור. שני הסרטים גרועים, פשוט בדרכים אחרות", כותבת מנולה דרגיס ב"ניו-יורק טיימס" על הסרט "סקס והעיר הגדולה 2", והדברים מובאים במוסף "גלריה". "[...] אך מה באמת השתנה? הדמויות, המבקרים, ההקשר: באיזו מהירות יכול התענוג של אתמול להתפוצץ, בדיוק כמו הבועה של הכלכלה.

"ללא ספק, קניית נעלי מאנולו יקרות עשויה להיתפס כצורה מטופשת של נשיות, אבל כשאשה משלמת בעצמה על הנעליים האלה, יש לכך משמעות. הבעיה היתה שיוצרי התוכנית התייחסו לסיסמתה המבריקה של ברברה קרוגר, 'אני קונה משמע אני קיימת', ללא האירוניה המחויבת, ובמרוצת הזמן, הסגידה לאופנה העילית נהפכה לצורה של פוליטיקת זהות של הדמויות. [...] העובדה שהדמויות לא התבגרו עם השנים, אף שהחלו לנהל חיים בוגרים, ולפעמים חיים בוגרים רוויי כאב עם בעלים מאכזבים ובעיות פוריות, אותתה שהמסיבה נגמרה הרבה לפני שהתוכנית, לאחר שש עונות, ירדה סוף-סוף.

"הסרט הראשון נמשך באותה רוח מסוחררת, הבאה לידי ביטוי בקטעי מונטאז' שבהם קארי מדגמנת בגדים, וכשהסרט הוקרן לראשונה המבקרים אימצו אותו ואת רוחו החומרנית. כעבור שנתיים – ולאחר המשבר הכלכלי הגרוע ביותר מאז השפל הגדול – המבקרים, ששורותיהם הולכות ומידלדלות במהירות, כבר אינם מבינים את הבדיחה. כל בדיחה שהיא".

ענייני תקשורת

"ממדי התמיכה בבנימין נתניהו בעקבות אירועי המשט, כפי שהוצגו בסקר שהתפרסם ב'הארץ' בסוף-השבוע, אינם צריכים להפתיע", טוענת אורית גלילי-צוקר במאמר במדור הדעות של "הארץ". "העלייה בשיעור התמיכה משקפת את מה ששיח המנהיגות העדכני מתאר כיום כ'אסטרטגיה של מותג פתוח'. [...] מ'מותג סגור' של שנות התשעים, שעיצבו לו יועצים אמריקאים, נהפך נתניהו ב-2010 למנהיג המגלם בדמותו הציבורית סינתזה מורכבת יותר של מנהיגות פתוחה ומשתפת. יותר מכל מנהיג פוליטי כיום בישראל – וזו בהחלט מחמאה לא אופנתית, אבל כזאת שיכולה להסביר את תוצאות הסקר – פועל נתניהו בשני רבדים המשלימים את התמהיל הנכון שמצופה מראש ממשלה בתסבוכת הנוכחית. מעבר למשבר הנקודתי, יש הסכמה כי זהו עידן שבו אפקטיביות שלטונית היא כמעט משימה בלתי אפשרית, בשל המציאות רווית המשברים, הסיכונים וחוסר הוודאות.

"בעוד יריבתו העיקרית, ציפי לבני, מתמתגת כאלטרנטיבה בעיקר במדורי הרכילות ומעדיפה אי-ניסוח מסר פוליטי חלופי חד וברור לצד התעטפות בשתיקה לתקופות ארוכות, מייצר נתניהו את המורכבות המנהיגותית המתבקשת. [...] התקשורת אולי מבקרת אותו, ורואה בהתנהלותו ביטוי להססנות ולחוסר מנהיגות, אבל זוהי המנהיגות החדשה של נתניהו שהיא היפוך לאימפולסיביות השלטונית שאיפיינה את הקדנציה הראשונה שלו. גם מאבקו הנחרץ של 'ידיעות אחרונות' בראש הממשלה מניב כנראה את התוצאה ההפוכה – דבר המוכר במחקר כתופעת 'ספירלת השתיקה': הציבור הרחב, השותק בדרך כלל, מגיב באורח שונה מזה המובע על-ידי האליטה של שומרי הסף בתקשורת ההמונים".

"לפיד: איני הולך לפוליטיקה, ואם כן, אז אודיע מראש", נכתב בכותרת על שער "הארץ".