פגישת אובמה-נתניהו, 18.5.09 (צילום: משה מילנר, לע"מ)
הנה הוא בא
אורגיית טופז נרגעת מעט, והעיתונים מתפנים לעסוק במשהו חשוב לא פחות: יחסינו עם הידידה והפטרונית מעבר לאוקיאנוס. "ידיעות אחרונות" נותן את הכותרת הראשית למסע הדילוגים של אובמה לאזורנו, מסע שהחל היום ולא יכלול את ישראל. "מסע פיוס עם העולם המוסלמי" היא הכותרת, וכותרת טור הפרשנות של נחום ברנע המודפס על השער היא "לא משיח". הציפיות מביקור אובמה במצרים, כותב ברנע, הן משיחיות כמעט, אבל החלטת אובמה "להציב את העולם הערבי בראש סדר העדיפויות של מדיניות החוץ שלו לא נולדה משאיפות משיחיות, אלא מאילוץ".
כותרת הגג על שער "מעריב", "אובמה: המזרח התיכון הולך בכיוון שלילי מאוד", והכותרת הראשית של "ישראל היום", "אובאמה: 'ארה"ב אחת המדינות המוסלמיות הגדולות בעולם", מהדהדות את אי-הנחת ההולכת ומצטברת כאן מהתבטאויותיו של נשיא ארה"ב.
ועוד אובמה: אתמול נכנס הנשיא "במפתיע" לפגישתם של שר הביטחון ברק ושר הביטחון האמריקאי. ב"ידיעות אחרונות" ההפתעה ממוסגרת כסופר-אופטימית, ב"ישראל היום" מפרש אותה דן מרגלית לחומרה.
ענייני כלכלה
"מי שחושב שפרשת בנק הפועלים והיו"ר דני דנקנר הסתיימה עם ההודעה הרשמית על פרישתו – טועה", כותב היום איתן אבריאל ב"דה-מרקר". "[...] הספינים ועיוותי התקשורת סביב הפרשה נמשכים. כעת מתנהל הקרב על שכתוב ההיסטוריה, ועל איך שהדברים ייראו ויירשמו בזיכרון הציבורי". אבריאל מקדיש את הטור לסקירה של כותרות העיתונים לאחר ההודעה על התפטרות דנקנר, כשהוא טוען כי הם כולם מוטים לטובת הבנק ונגד הנגיד.
אבריאל צודק, לפחות בכך שמלחמת הספינים נמשכת. היום מתנוססת על שער "ידיעות אחרונות", באופן יוצא דופן, הפניה גדולה למוסף "ממון": "טלפון לילי של בנק ישראל כמעט פוצץ עסקת דנקנר"; "דירקטורים חיצוניים בבנק הפועלים נדהמו, דני דנקנר רתח וסירב לכנס את הדירקטוריון". צח שפיצן וגד ליאור מדווחים כי סגן המפקח על הבנקים צילצל לדירקטורים חיצוניים בבנק הפועלים וביקש מהם "להפעיל שיקול דעת מיוחד" לגבי מינויו של ציון קינן למנכ"ל הבנק במקומו של צבי זיו. לפי הכתבים, הנגיד פישר התערב והודיע כי "אין שום שינוי במתווה שסוכם".
נראה שפרשת הפועלים תמשיך להעסיק את העיתונאים עוד זמן, לפחות כל עוד יהיו בעלי עניין להדליף ידיעות על העניין. הנעלם הגדול הוא הסיבות של בנק ישראל לדרישה לפיטורי דנקנר. סיבות אלו לא נחשפו, כשמכיוון הרגולטור נמסרו רק רמיזות כאילו מדובר במידע שיפגע מאוד בדנקנר. היום מצטרף גם יו"ר ועדת הכספים, משה גפני, לטרנד הזה: "בהחלט היתה הצדקה לדרישת בנק ישראל, בשל כשל ניהולי, שדנקנר יסיים את תפקידו. אני חרד רק לכבודו של דנקנר ולכן לא אוסיף". את הדברים הוא אומר למוסף "ממון".
במוסף "ליידי גלובס" מפרסמים סקר הבודק "מי ניצח – שרי או סטנלי?": "מסקר שערך מכון הגל-החדש עבור 'ליידי גלובס' עולה כי 56% מהנשאלים תומכים בפישר, לעומת 10% בלבד שתומכים בשרי אריסון. 34% ענו 'לא יודע' [...] בחיתוך לפי רמת השכלה מתגלה ממצא מעניין: בקרב בעלי השכלה נמוכה נרשם שיעור התמיכה הגבוה ביותר באריסון (34.7%), זאת לעומת בעלי תואר שני ומעלה, ששיעור תמיכתם באריסון מגיע ל-8% בלבד. באשר לנגיד הבנק, 46.5% מבעלי ההשכלה הנמוכה תומכים בו, לעומת 66% בקרב בעלי ההשכלה האקדמית (תואר ראשון ומעלה)".
"דה-מרקר" מקדיש היום כפולת עמודים לכנס עורכי-הדין באילת. בשתיים מארבע ידיעות שונות מדווח על "פאנל רמת המקצוע והצפתו", "פאנל עונשי מאסר לעבירות רשלנות" וכיוצא באלה עניינים שיש מרתקים מהם. מה למשל? אולי הכנס הכלכלי הגדול שנערך אתמול, ושכיכב בו נגיד בנק ישראל, האהוד מאוד על אנשי "דה-מרקר". ילדים, להיכן נעלמו הדיווחים על הכנס? התשובה נעוצה כמובן ביוזם הכנס: העיתון הכלכלי המתחרה "כלכליסט". ב"דה-מרקר" העדיפו להפנות בשער לדברים שאמר היו"ר הנכנס של בנק הפועלים בכנס לפני חודש, ולא להזכיר את הכנס של הכלכליסטים. במקרה הזה נמנע מהקוראים דיווח על כנס מקצועי חשוב. מי יודע איזה מידע אחר נמנע מהקוראים בגלל התחרות?
אגב, ב"גלובס" פירסמו דיווח מהכנס, שכונה שם "כנס כלכלי". כאן לא מדובר בעיוות מקצועי, אלא בסתם צרות עין מגוחכת. ועוד אגב: גם היום נמשך באתר "דה-מרקר" הפרסום של סדרת הטלוויזיה "מסודרים", המידמה לתוכן מערכתי.
אתמול כתבתי כאן, בהקשר למינויו של יאיר סרוסי ליו"ר בנק הפועלים, כי "שמו של סרוסי לא הוזכר ברשימות המועמדים הרבות שהרכיבו העיתונים הכלכליים". זו, כמובן, טעות שעורכים וכתבים מ"כלכליסט" ו"גלובס" – שכן העלו את שמו של סרוסי – מיהרו להעמיד אותי עליה. אם כן, תיקון טעות: ב-27 במאי בבוקר פירסם "כלכליסט" בכותרת ראשית את דבר המינוי הצפוי (גולן חזני), עם הטיקט "בלעדי"; מאוחר יותר באותו יום פירסם "גלובס" את שמו של סרוסי כאחד המועמדים לתפקיד, עם הטיקט "לפני כולם". עם הסקופרים הסליחה.
מאז פרוץ המשבר מבשרת לנו העיתונות הכלכלית חדשות לבקרים על כך שהמיתון כאן, וזה רשמי, כלומר, המיתון צפוי להסתיים עוד מעט, כלומר, מה זה, בכלל אין מיתון, זה לא נקרא מיתון, אבל מה, יש כאן מיתון שחבל על הזמן, שתדעו. היום בעמ' 21 ב"דה-מרקר", כותרת משנה של ידיעה מתורגמת מ"אקונומיסט" מקצרת תהליכים ומדווחת בבת אחת על המיתון שאינו והינו: "לפי תחזיות אופטימיות, החדשות הכלכליות האחרונות מעידות על תחילת ההתאוששות, אך בחינה מדוקדקת מגלה כי סוף המשבר עדיין רחוק".
דודו טופז, החדשות מאתמול
"ידיעות אחרונות" פירסם שלשום לא פחות מ-15 עמודים שהוקדשו לפרשת טופז. חנוך מרמרי כתב כאן על ההבדל בהיקף הסיקור של הפרשה בין "הארץ", שסיקר את ההתרחשות בקמצנות יחסית, לבין "מעריב" ולבין "ידיעות אחרונות":
"'מעריב' מסתמן כאחות הקטנה, החיוורת, של המנצח הגדול. ובעולם שבו האקלים מוקצן וכך גם הגירוי התקשורתי, במקום ש'מעריב' יסתמן כנציג הגישה השפויה ואמן האיזון שבין חשוב למעניין, הוא בוודאי נתפס כמי שעושה שפגאט בלתי אפשרי: גם נותן כיסוי נרחב, אבל גם מצומצם בהשוואה, פושר ונטול התלהבות. מי שיחפש את המסיבה, ימצא אותה בבניין ממול. מי שירצה להפגין התנשאות דיאטתית, ימצא אותה בדוכן הפרוזן-יוגורט הסמוך".
כנראה שגם ב"מעריב" חשבו שפיספסו משהו, אולם במקום ללכת לכיוון השפוי של "הארץ", בחרו – כרגיל אצלם – לחקות את "ידיעות אחרונות". כך היום מקדיש "מעריב" את רוב עמוד השער שלו לסיפור טופז, ומבטיח "סיקור נרחב" בעמודים 2–6. שאר העיתונים – גם "ידיעות אחרונות" – מסתפקים בסיקור מצומצם בהרבה ("ידיעות" דוחף את הסיפור לעמ' 14).
החדשות בפרשת טופז – ההודאה של הבדרן בחקירה המשטרתית כי הזמין את מעשי התקיפה – היא חדשה ישנה. חדשות בעיתונים הן תמיד חדשות של יום אתמול, אולם כשמדובר בפרשה חמה ומתוקשרת כל-כך, שהטלוויזיה והאינטרנט טוחנים ללא הרף, רמת הרלבנטיות של העיסוק של העיתון המודפס בכך יורדת מתחת לקו המבוכה. והנה, דווקא עכשיו בוחר "מעריב" להביא לנו "סיקור נרחב". בפעם השנייה השבוע: שפגאט.
וב"דה-מרקר", שם ממשיכים לסקר את כנס עורכי-הדין גם בעמודי חדשות המדיה ובעמוד הרכילות, ומביאים את ביקורתו של עו"ד אלי זוהר על התנהלותה של התקשורת כלפי חשודים: "מרשיעים את טופז לפני שיבשה הדיו על צו המעצר". הביקורת הזו מצטרפת לזו של השופט לשעבר יצחק זמיר, שאמר בכנס כי אי-אפשר להיות בטוחים שפרסומים בתקשורת אינם משפיעים על השופטים ("בתת-מודע"). הדברים האלה מצטרפים לביקורות רבות שנמתחו – גם ב"העין השביעית" – על היותה של התקשורת חוקר, שופט ותליין. אף שהאשמת התקשורת בחמימות מוח תהיה צודקת מיניה וביה בחלק גדול מהמקרים, תהיה זו איוולת והתחסדות לצפות מהעיתונאים לשמש צינור נטול פניות, ולא להיות מוטים לנוכח – למשל – ההתנהגות והרקע של חשוד כמו טופז. אחרי הכל, אפילו שופטים מושפעים מהמציאות, שהיא הדבר הזה, החמקמק, שהתקשורת משקפת.
ספרים – חדש, חדיש ומחודש
עבודותיו של האמן רפי לביא, שנפטר לפני כשנתיים, נבחרו לייצג את ישראל בביאנלה לאמנות שנפתחת היום בוונציה. במוסף "ספרים" של "הארץ" מגיחה רותי דירקטור להופעת אורח וכותבת על המחלוקת סביב הבחירה אגב הדיון בשני פרסומים שיצאו לאחרונה ועוסקים באמן המרכזי הזה וביצירתו. הראשון הוא קטלוג התערוכה לביאנלה של האוצרת דורית לויטה-הרטן (אתמול פורסם באתר "מארב" ראיון פרובוקטיבי למדי שערך עימה רונן אידלמן), והשני ספר מאמרים שערכו אפרת ביברמן ודגנית ברסט ("רפי לביא: נא לקרוא מה שמצויר כאן").
דירקטור מונה את הפרסומים על לביא וכותבת: "פרסומים כה רבים, וכתיבה כה אינטנסיבית, מאת כותבים ויוצרים כה רבים, על אמן אחד, הם עניין חסר תקדים בישראל, והוכחה נוספת, אם צריך אחת כזאת, למעמדו יוצא הדופן של רפי לביא בעולם האמנות הישראלי". ועוד היא כותבת: "על שער הקטלוג לביאנלה מופיע תצלום בשחור-לבן של מיכל היימן מ-1992: רפי לביא נראה שם מגבו, הולך ברחוב. הוא לבוש במכנסיים קצרים וחולצה משובצת, בידו שקית פלסטיק, לרגליו כפכפי גומי. הדמות היומיומית הזאת, נטולת הגינונים במפגיע (אך איקונית לעולם האמנות המקומי), על רקע הרחוב העירוני, ועם הפניית הגב לצופה – זה הדימוי שנבחר לייצג את האמן המייצג את ישראל בביאנלה 2009, בהלימה מוחלטת לרוח הדברים העולה מהטקסט הבהיר, הקולח והיפה שכתבה האוצרת דורית לויטה-הרטן בקטלוג. 'אריסטוקרט מקומי', היא קוראת לו. נסיך הפריפריה, אמן שאיש מלבד המקומיים אינו מודע לקיומו ובוודאי לא לגדולתו, אמן שאינו הולך לכבוש את העולם, ולמעשה אינו מגלה עניין בעולם".
באותו מוסף כותבת אפרת אסקירה בכפיפה אחת על שלושה מותחנים פוליטיים, וקובעת כי "שלושת המותחנים הפוליטיים הישראליים אינם מציעים לקוראים ישועה מכיוון הפוליטיקה. גם אם העלילות והדמויות של הספרים דמיוניות לחלוטין, מנה משולשת כזו של סלידה מן המערכת הדמוקרטית האזרחית, יחד עם פנייה לישועה מן הצבא, או לפחות תליית תקווה בקלון הציבורי המובטח בזכות פרסום עיתונאי, לא מעידה נפלאות על המדינה שסיפקה להם את ההשראה". זו תובנה מעניינת, אם כי ניתן להצמיד אותה לרבים מספרי הז'אנר הזה לדורותיהם (אם לא לרובם).
אגב, המודעות של הוצאת הספרים כנרת-זמורה-ביתן, המנקדות את דפי המוסף, מעוטרות כולן בתווית עגולה הנושאת את הכיתוב "חדש". יש כאן היבט של לעג לרש: הרי לא ייתכן בימינו שיפרסמו חס-וחלילה ספר ישן, ותקופת היותו של ספר "חדש" הולכת ומתקצרת, ויותר ויותר מלינים על כך ועל התקצרות הזיכרון שלנו ותשומת הלב שלנו. לכן התווית הזו, הזועקת את שאין בלתו ממילא, ושהיא כולה תולדה של יצר השיווק ולא יצר המו"לות, יש בה היבט של לעג לרש.
ספר שלא זכה לפרסום במודעה, והוא מצטנע במדור הלקוני "ספרים חדשים" בסופו של המוסף, הוא "אוכל בעמידה" שיצא לאור בהוצאה העצמאית הירושלמית אוגנדה. בספר לקט טורים שפירסם אסף גברון לפני תריסר שנים במקומון שנקרא אז "כל העיר" – ביקורות אוכל מהיר חינניות מטוגנות בשמן עמוק.
על חשיבותו של הפולו-אפ העיתונאי
מכתב במדור המכתבים למערכת של "ידיעות אחרונות": "לפני כחודש ימים שינה מפעל הפיס את המתכונת של טופסי הלוטו [...] פורסם אז בעיתון זה כי המהלך אינו חוקי וכי מפעל הפיס התחייב שתוך כמה ימים יחזור המצב לקדמותו. מאז עבר, כאמור, חודש, ודבר לא השתנה, ואין מי שפוצה פה. נכון שאף אחד לא מחייב אותנו להשתתף בהגרלות, אבל האם באפשרותה של חברה ציבורית לעשות כישר בעיניה, גם אם הדבר נוגד את החוק?".