הקרתנים

שלושה מתוך ארבעת היומונים הקצו הבוקר את כותרותיהם הראשיות לבית-הדין הבינלאומי לצדק בהאג, שדן בעתירה שבה נדרש להורות על הפסקת הלחימה ברצועת עזה. "ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"מעריב" פרסמו בהבלטה את ההערכות שלפיהן יורה בית-הדין על הפסקת הלחימה. "ישראל היום" פרסם את אותן הערכות, אבל דחק אותן אל שולי סדר היום החדשותי – בלי כותרת כלשהי בשער (רק אזכור בשוליים של הפניה אחרת, וטור פרשנות), והרחבה בעמוד 15.

כולם צדקו. מעט אחרי השעה 16:00 החלו השופטים להקריא את החלטתם, שבמרכזה אכן צו להפסקת הלחימה ברפיח, בתנאים מסוימים. "ההערכה היא שאם יוצאו צווים שיקראו לעצירת לחימה, ישראל לא תציית להם", כתב הבוקר איתמר אייכנר ב"ידיעות אחרונות". "סביר להניח שבתרחיש כזה הפלסטינים ותומכיהם יפנו למועצת הביטחון וינסו להעביר החלטה שתכפה על ישראל עצירת לחימה".

שני העיתונים הנפוצים בישראל, "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", מספקים היום לקוראיהם סיקור קרתני של ההחלטה. ב"ישראל היום", שם מדווחת על ההתפתחויות שירית אביטן-כהן, אין שום אזכור – אפילו לא מרומז – של הסיבות שבעטיין הוציא בית-הדין את הצווים. מי שיעיין בידיעה שלה יוכל לקרוא הערכות לגבי הפסיקה שתתקבל, ועל התגובות הצפויות של ישראל וארצות-הברית, על האפקט באו"ם ועל מה שנתניהו יבקש מהשרים לעשות (לשתוק).

גם בדיווח של אייכנר ב"ידיעות אחרונות" יש חור בצורת ההאשמות שבגינן התבקשו הצווים נגד ישראל – אבל שם לפחות יש הרחבה במוסף הפוליטי. כך קורה שהקוראים מקבלים דיווחים טכניים למדי על סמכויות בית-הדין והדיפלומטיה האופפת אותו, אבל לא על הדברים עצמם.

אפילו ב"מעריב", עיתון חלש שממעט לעבד את חומרי הגלם שעוברים דרכו, מצאו דרך – עקומה אמנם – לתת לקוראים מושג על הרקע לצווים. אנה ברסקי, שחתומה על הדיווח, מזכירה במעבה הטקסט הודעה של מפלגת רע"ם שבה נכתב על "הרעבה של ילדים ונשים" ו"הפצצת בתי-חולים ומסגדים". ההודעה מוזכרת כמכשול הסברתי, ובעיתון הגולמי כלל לא מוסרים לקוראים אם מדובר בשקרים או אמת מטרידה. ההנחה היא שהאמירות כה שערורייתיות, שאיש לא יאמין להן.

רק ב"הארץ" יש ניסיון לתת רקע עובדתי להליך. "לאחר כניסת צה"ל למזרח העיר רפיח והשתלטותו על מעבר רפיח, הפסיקה מצרים להעביר סיוע דרך המעבר – מה שהוביל להידרדרות המצב ההומניטרי ברצועה", כותבים חן מענית, אמיר תיבון ויהונתן ליס. "במקביל, ארגוני ימין בישראל פועלים לחבל בהעברת הסיוע לרצועה דרך מעברי הגבול של ישראל, וזוכים להעלמת עין מצד המשטרה במקרים רבים".

במוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות" מפרסם עודד שלום רפורטז'ה על פעילי הימין הקיצוני שמתארגנים כדי לפשוט על משאיות פלסטיניות, מתעללים בנהגים, משמידים סחורה בטענה שהיא מיועדת לרצועת עזה, ולעתים גם את המשאיות. אחד המרואיינים הוא אברהים א-ראזם, נהג משאית ממזרח ירושלים שהותקף בשבוע שעבר. שלום מדבר איתו בטלפון, מבית-החולים.

"אני נוהג על המשאית של אחי, סקניה מודל 2017 עם עגלה", משחזר א-ראזם. "ביום חמישי, קצת לפני הערב, נסעתי לחווארה להביא משטחים של פפסי לסופר גדול בכפר עקב. עד שהגעתי ועד שהעמיסו עלי 26 משטחים זה לקח כמה שעות. יצאתי משם בלילה, מאוחר, וכשהגעתי לצומת תפוח הצומת היה חסום כי מתנחלים עשו שם הפגנה.

"ניגש אלי חייל למשאית ואמר לי: 'קח פה בצומת שמאלה, זה יותר בטוח בשבילך'. אמרתי: 'זה סיבוב, אבל אולי עדיף ככה'. חצי שעה אחר-כך, ליד כוכב-השחר, ראיתי מלא אנשים על הכביש מסמנים עם הידיים. זה היה בערך 11 בלילה. הם שמו סלעים על הכביש והייתי חייב לעצור. היו שם אולי 100 מתנחלים, אני לא מגזים. בא אחד, עלה על המדרגה, פתח את הדלת של הקבינה ושאל: 'אתה יהודי או ערבי?', ומשך אותי החוצה.

"לא נתנו לי לדבר בכלל. אמרו לי: 'אתה לוקח שתייה לחמאס בעזה', והתחננתי: 'לא, לא, מה פתאום חמאס, זה לכפר עקב'. דחפו אותי ונפלתי על הכביש ומכל הכיוונים בעטו בי והרביצו. צעקו לי 'אתה מחבל' וקיללו בכל הקללות שיש. אני שמתי ידיים על הראש והייתי בטוח שזה הסוף. מתישהו הגיעו חיילים שניסו לעזור לי, אבל גם הם חטפו מכות. הם לא יכלו לעשות כלום". לבסוף הוצתה המשאית.

שלום מציין שלא מדובר בהתארגנויות סודיות ומפרט כיצד הן פועלות (על בסיס מידע שאספו הארגונים "הבלוק הדמוקרטי" ו"פייק ריפורטר"). לפי התיאור שלו, את הרוח הגבית מעניקים פוליטיקאים ומשפיענים, משר המשטרה איתמר בן-גביר ועד השופר הביביסטי ינון מגל.

"הפעילים האלימים משתמשים בקבוצות שרובן פתוחות כדי להתסיס ולשלהב זה את זה", אומר לו אחיה שץ, מנכ"ל "פייק ריפורטר". "מדובר באוזלת יד של מערכת הביטחון והמדינה, שלמרות שהפעילות הזו גלויה ברובה לא עוצרות את הפעילות שמתארגנת ברשת".

בהמשך הכתבה מראיין שלום "נער חרדי בן 16 מבני-ברק" שהעיד על עצמו שהוא חבר בכל הקבוצות הרלבנטיות. "חבל שהוא רק נפצע", אומר הנער אחרי שהוא שומע על הנהג שהותקף. "מותר לעשות כל מה שאפשר כדי למנוע אוכל מהנאצים בעזה".

ההפקרה

בתמונה המרכזית בשער "ידיעות אחרונות" נראה "מחנה הפליטים של תושבי הצפון": מאהל שהקימו התושבים בצומת עמיעד במחאה על חוסר הטיפול הממשלתי בחבלי הארץ שננטשו מאימת חיזבאללה. "הילדים לא לומדים כבר שנה, העסקים מתמוטטים, מטחי הרקטות מלבנון לא מפסיקים. התושבים שנשארו בצפון מקנאים במפונים: 'הם קיבלו מענה, אנחנו לבד'", מוסבר בכותרת המשנה.

"ראש הממשלה ביקר אתמול באזור והבטיח: 'יש לנו תוכניות מפורטות, חשובות, אפילו מפתיעות, להחזיר את הביטחון'", נכתב בהמשך. הכתבים, שמעון אלבז ויאיר קראוס, מציינים שהמשך הציטוט הוא "אינני משתף את האויב בתוכניות הללו". מיד לאחר מכן הם מוסיפים ש"בפועל זה היה עוד יום קשה באזור" – ומצרפים תיאור של עוד 24 שעות של הפגזות, הרס ושריפות.

ב"ישראל היום", הביביתון לשעבר, מדגמנים רגרסיה ומדפיסים את הציטוט של נתניהו בכותרת של ידיעה שנדפסת בעמוד 5 (לילך שובל, שחר קליימן ושירית אביטן-כהן). מהטקסט נשמט הקטע שבו הוא מסרב להרחיב על התוכניות ה"מפתיעות" שיהפכו את התמונה בצפון.

מחאת התושבים כלל לא מוזכרת. פריט מידע שעשוי היה להעיב על הסחת הדעת של נתניהו נדחק שישה עמודים אחורנית, שם מדווח עידן אבני כי "ההערכה היא שהלימודים בצפון הארץ לא ייפתחו השנה ב-1 בספטמבר".

גם ל"מעריב" יש חדשות רעות לתושבי הצפון. "תוכנית 'צפונה' – שנועדה לתת מענה חירום לעשרות אלפי תושבי הצפון – תידחה פעם נוספת, לאחר שבמשרד ראש הממשלה לא הצליחו להגיע להחלטה מוסכמת ומקצועית שתענה על צורכי היישובים והתושבים המפונים", מדווחים שם אברהם בלוך ושקד שדה.

בהמשך מופיע ציטוט של ראש עיריית קריית-שמונה, אביחי שטרן: "עד לרגע זה לא קיבלתי אפילו את טיוטת החלטת הממשלה, ואני אפילו לא יודע מה יש בה שמסתירים ממני. הזמינו אותנו אתמול להגיע להצבעה עליה. איך אפשר להזמין אותי לניתוח של חולה מת?".

בשער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" נדפס בענק ברקוד. לפי הכיתוב שמופיע מתחתיו, הוא מוביל לסרטון שמתעד את חמש התצפיתניות מבסיס נחל-עוז שנחטפו בחיים לרצועת עזה, שנחשף אתמול כחלק מהקמפיין למען שחרורן.

התמונות החזירו את משבר החטופים לכותרות. מיד לאחר מכן יצאו דיווחים על ניסיון ישראלי לחדש את המשא-ומתן מול חמאס – אבל כמעט במקביל גם יצאו ההערכות הפסימיות. "מקורות מדיניים העריכו אתמול כי הסיכויים להגיע לעסקת חטופים בזמן הקרוב נמוכים", מדווחים היום חמישה מכתבי "הארץ". "לדברי בכיר ישראלי, 'ההערכה, נכון לעכשיו, היא שסינוואר בכלל לא מעוניין בעסקה ושכל יוזמה ישראלית נידונה מראש לכישלון'".

"צריך אדם להיות בעל לב של אבן כדי להתעלם ממה שנראה בסרטון. האם הוא גם ידרבן מעשים, כפי שמקוות המשפחות?", כותב הפרשן הצבאי עמוס הראל. גם התחזית שלו פסימית. "כדאי לא להיסחף באופוריה. עובדות היסוד נותרו בעינן. חמאס דורש הפסקת אש מלאה וסיום המלחמה כתנאי לעסקה. נתניהו אינו רוצה לשלם מחיר כה גבוה מבחינתו.

"מקריאת נוסח ההודעות של ראש הממשלה, שרים וח"כים מהליכוד ומפלגות הימין הקיצוני לאחר שידור הסרטון עולה תערובת של הבטחות לשחרור החטופים ולנקמה בחמאס. דבר אחד נפקד מרובם: גילוי אמיתי של אמפתיה עם המשפחות.

"זו אינה תופעה חדשה. כך חשים גם תושבי עוטף עזה, שספגו בגופם את הטבח, ותושבי היישובים בגבול לבנון, הגולים מבתיהם. לא רק שהממשלה אינה מושיטה להם עזרה אפקטיבית, רבים מחברי הקואליציה אינם טורחים להביע הזדהות עם מכאוביהם. רגשות כאלה נשמרים בדרך כלל לחללי צה"ל, וגם אז רק אם משפחותיהם מבטאות תמיכה בעמדת הימין. נתניהו מפליג בנאומיו בדיבורים ריקים על הקרבה ושכול. קיים מכנה משותף כמעט לכל הנופלים שהוא מזכיר – רקע אידיאולוגי חזק בימין, רצוי המתנחלי".

הטור של הראל נושא את הכותרת "ממשלה שסרט שחור מתנוסס מעליה". הוא כולל, בהמשך, גם קביעה חריפה – ודאי ביחס לז'רגון הרגיל של הפרשן השקול, שמרבה באנדרסטייטמנט – ולפיה "במצבה הנוכחי, הממשלה הזו מסוכנת לאזרחים הישראלים כמעט כמו מה שקורה בגבולות".

"כמעט 100 ימים נדרשו למערכת הביטחון עד שחנן יבלונקה הוכרז כחטוף בעזה", כותב יואב לימור במוסף הפוליטי של "ישראל היום". "זה התאפשר כתוצאה מניתוח מורכב של נתונים ממצלמות, שלימדו מעט על הדרך שעשה ממסיבת הנובה ועד שנעלם, בסמוך לקיבוץ מפלסים.

"מי שמכיר את הפרטים, יודע איזו עבודת נמלים נעשתה בעניינו של יבלונקה (ושל כל חטוף אחר), בניסיון להגיע למסקנות. חלקה מודיעיני: איסוף כל שביב מידע, מכל מקור אפשרי, ידידותי או עוין, אנושי או טכנולוגי. חלקה פורנזי: ליקוט ראיות בשטח, שיוכלו ללמד על מצבו. למרבה הצער, אלה ואלה לא הצליחו להביא שורה תחתונה מעבר לכותרת 'חטוף'".

לימור מציין ששוחח עם אחותו של יבלונקה, אביבית: "יבלונקה סיפרה על המרדף אחרי שרים וחברי-כנסת. על הכתף הקרה שלהם. על התקווה שלה, שנכזבת בכל יום מחדש, שהם יצלצלו, יתעניינו, יציעו עזרה. היא סיפרה שחיזרה במשך שבועות אחרי שר מסוים כדי להיפגש איתו בנושא אישי, ומרגע שהפגישה הסתיימה הוא איבד עניין, ואפילו לא התקשר לשאול אם הסוגיה נפתרה. אנחנו לבד, סיכמה, ותיארה היטב את תחושתם של כל נפגעי 7 באוקטובר, בכל הזירות".

כמו הראל, גם לימור מדגיש שמדובר בתופעה נרחבת. "ההתעלמות המופגנת של 'נבחרי' הציבור שלנו מהחטופים היא אותה ההתעלמות שלהם מהמפונים בדרום ובצפון, מבעלי העסקים, מהמילואימניקים, ממשפחות הקבע". הבוקר דווח שיבלונקה נרצח ב-7 באוקטובר, ושגופתו אותרה בג'באליה יחד עם גופותיהם של עוד שני נרצחים.

המחדל

"צה"ל אישר שמסר לנתניהו ארבע התרעות מפני הסלמה; רה"מ טוען כי הן לא נגעו לחמאס", מדווח מיכאל האוזר-טוב ב"הארץ". הדיווח, שכמותו פורסמו היום ואתמול ברוב כלי התקשורת, מתבסס על מענה של צה"ל לבקשת חופש מידע שהגישה עמותת "הצלחה". המכתבים, מסרו בצבא, "ממחישים כיצד ראו אויבי ישראל בכלל הזירות את הפגיעה בלכידות במדינת ישראל ובצה"ל בפרט".

ב"ידיעות אחרונות" מתגאה יוסי יהושוע שהוא דיווח על כך כבר ביולי 2023 (ויש גם גזיר עיתון שמוכיח). בתוך כך, הוא מצדיק את תגובת הכסת"ח של נתניהו.

"יש להדגיש: אגף המודיעין אכן הזהיר מפני הזדמנות היסטורית של אויבינו, אבל התמקד באיראן וחיזבאללה", כותב יהושוע. "עמדת הצבא, השב"כ ומתאם הפעולה בשטחים (מתפ"ש) היתה אחידה בכל הדיונים: חמאס מורתע ואינו מעוניין במלחמה. לאחרונה גם חשפנו כי ראש חטיבת המחקר ביצע הערכת מצב לקראת חגי תשרי, בהשתתפות צה"ל, שב"כ ומתפ"ש, ושם קבעו כולם: 'להבנתנו לסינוואר אין עניין בעימות נרחב'".

בן כספית, ב"מעריב", גורס אחרת. גורם בטחוני שלטענתו "מצוי בסוד העניינים" אמר לכספית ש"אם הציבור היה יודע באיזו רמה משכו לראש הממשלה בדש מעילו ובאיזו עוצמה ניסו להסביר לו, ללחוץ עליו ולהדגים לו את הסכנה העצומה לבטחון המדינה בימים שלפני אוקטובר 2023, היתה כאן רעידת אדמה. אם הציבור היה יודע מה היו ההמלצות, הדרישות והדפיקות על השולחן ששמע ראש הממשלה בתקופה הזו מראשי הזרועות, היה מתרחש כאן צונאמי".

איך בדיוק התריעו בפני נתניהו, ועד כמה חזק משכו בדש מעילו? הגורם האנונימי לא מוסר, אבל כספית כותב בשם עצמו, כעובדה, פרטים שמן הסתם קיבל מאותו מקור. "ראשי הזרועות המליצו לו על מכת מנע מיידית, עוצמתית, על חמאס. למה חמאס? ההערכה היתה שחמאס לא יתקוף משטחו בעזה, אבל כן יחולל ויפעיל את הפתיח שממנו תצא המלחמה", כותב כספית.

התיאור מתייחס להתרעה ספציפית שקיבל נתניהו במרץ 2023 מהרמטכ"ל הרצי הלוי וראש השב"כ רונן בר: "היו לחמאס אז עשרות נתיבי פיגוע אפשריים ביו"ש, הוא התכוון להדליק את ירושלים מרחוק, והתיאום ההדוק בינו לבין הציר השיעי, ובעיקר חסן נסראללה, איים לייצר מצב שירושלים מדליקה את שאר הזירות. גלנט עשה את המצופה ממנו ונשא את נאום האזהרה ההוא. אחריו פוטר".

"בין יולי לאוקטובר הוא נדרש, יותר מפעם אחת, לצאת למכת מנע נגד ראשי חמאס", ממשיך כספית. "יורם כהן הצמיד לזה שם: מבצע עריפה. הכוונה היתה לחסל במכה אחת את כולם: סינוואר, דף, עיסא ועוד כמה. הבעיה היתה המצב החברתי והשסע המבהיל שקרע באותו זמן (כמו גם היום) את החברה הישראלית לגזרים.

"המחנה הביביסטי מול המחנה האנטי-ביביסטי הפכו כל אופציה לפעולה כלשהי לרעילה ופוליטית. [...] במצב הזה, הסיכוי שניתן היה לשכנע את נתניהו להנחית את המכה הנדרשת על חמאס היה נמוך. מה גם שנתניהו היה ב'זון' אחר לגמרי: זחוח, נפוח, שאנן, יהיר ועמוס שחץ וצלצולים. זה לא עניין אותו".

רמז

בהמשך הטור, בחטיבה נפרדת, משתיל כספית קטע שנראה כמו רמז – או אולי הטעיה – בנוגע למקור הבטחוני שציטט קודם לכן. הוא פונה לראש אמ"ן הפורש אהרון חליוה, משבח אותו על נטילת האחריות, וטוען שכעת נותרה לו מחויבות אחת אחרונה לציבור: לספר מה בדיוק קרה שם. "הציבור צריך וחייב לדעת מה עשיתם בתקופה שקדמה לאסון. את מי הזהרתם, איך מתי ולמה", כותב כספית.

מניפולציה

"בבחירות 2019 ב' כבר קרה שהיועץ מנדלבליט מנע למעשה מנתניהו לצאת לפעולה נרחבת בעזה, בתגובה על ירי חמאס לאשדוד", טוען חגי סגל בטורו ב"מקור ראשון". סגל, מחבר הטור הפוליטי הראשי של השבועון הדתי-לאומי, עוסק בקריאות להקדמת הבחירות (הוא נגד, בין היתר בטענה שאין אלטרנטיבה לנתניהו), ואגב כך משרת את השקר שלפיו אם רק היו מאפשרים לו – נתניהו היה מחסל מראש את האויב שהמיט על ישראל את אסון 7 באוקטובר.

סגל לא מדייק, וביותר ממובן אחד. בפועל, נתניהו אחראי לקונספציה ההרסנית ששילבה בין דחיית הטיפול בבעיה הפלסטינית, הסתמכות על מבצעים צבאיים מוגבלים בהיקפם וניסיון לקנות שקט מחמאס באמצעות מזוודות דולרים שבדיעבד נודע שפיטמו את מכונת המלחמה של ארגון הטרור האסלאמי.

מאז התקרית שעליה כותב סגל עברו חמש שנים, כך שייתכן שהוא כבר שכח. כפובליציסט עם נטייה מניפולטיבית, ייתכן גם שבחר לשכוח. כך או כך, הנה תזכורת מההיסטוריה הלא רחוקה של מדינת ישראל: במהלך מערכת הבחירות השנייה של 2019 הגיע נתניהו לאשדוד כדי לשאת נאום, אך נאלץ לפנות את הבמה עקב ירי טילים. הוא הובהל למרחב מוגן בזמן שמאות מתומכיו נותרו באולם ללא הגנה.

על-פי הדיווחים שפורסמו אז, עוד באותו לילה ערך שיחת ועידה שבה אישרו לו כמה משריו לצאת למבצע ברצועה – בלי לקבל סקירה בטחונית שתגבה את המהלך. בכך עקף נתניהו לא רק את הפורום הפוליטי הרלבנטי שאמור לאשר פעולות כאלה, הקבינט המדיני-בטחוני, אלא גם עשה זאת בלי לערב את הרמטכ"ל, את ראש השב"כ ובעלי תפקידים אחרים במערכת הביטחון.

היועמ"ש דאז, אביחי מנדלבליט, פנה אליו בדיעבד והתריע שהוא פועל בניגוד לחוק – ונתניהו חזר בו. את החוק, אגב, חוקקה ממשלת נתניהו שנה קודם לכן.

צר עולמו

"האם יש יהודי אחד, בכל העולם כולו, שלא התפלל מאז שמחת תורה?" (ידידיה מאיר, "בשבע").

תעמולה

גורם עלום רכש בסוף השבוע הזה מודעות פוליטיות שמחלקות את הממשלה לשני מחנות. המודעה הגדולה ביותר נדפסת ב"ידיעות אחרונות" ותופסת כפולת סדינים. "יש מי שנלחמים בשביל הלוחמים", נכתב שם בגדול בעמוד הימני, מעל תצלומים מחמיאים של בני גנץ (מקדימה, הכי גדול), גדי איזנקוט, יואב גלנט ויולי אדלשטיין.

"ויש מי שנלחמים בשביל אינטרסים אישיים", נכתב בעמוד השני, מעל דמויותיהם של נתניהו (בגדול, מביט הצידה באי-נוחות), אריה דרעי (מצח קמוט), בצלאל סמוטריץ' (פה פעור) ויצחק גולדקנופף (ללא סנטימנט). בולט בהיעדרו: בן-גביר.

מודעות דומות מופיעות היום גם ב"הארץ" וב"ישראל היום". המסר נדפס בקטן, בתחתית: למען "חוק גיוס שוויוני". אף גוף, אפילו לא גוף פיקטיבי, לא חתום על הקמפיין. חלוקת הדמויות נראית כמו ניסיון להחריף את הסכסוכים בתוך הליכוד ולהחליש את האגף הביביסטי-משיחי.

ענייני תקשורת

אקזיסטנציאליזם. ב"דה-מרקר" מראיינת דפנה מאור את ג'ולי פייס, העורכת הראשית של סוכנות הידיעות הבינלאומית AP. הראיון נוקב: מאור מטיחה בפייס ביקורת על חוסר היכולת או הרצון של AP לספק סיקור מהימן מרצועת עזה, וגם את הטענות על כך שהסוכנות העסיקה צלמים שתיעדו את אירועי 7 באוקטובר בזכות ידע מקדים ושיתוף פעולה עם חמאס. פייס מרבה להתחמק, עם תשובות אנטי-עיתונאיות שמזכירות יותר פוליטיקאי שמנסה לצלוח מסיבת עיתונאים עוינת.

"אם את, כעיתונאית, היית מתלווה לקבוצה של חמאס שחוצה את הגבול, היית ממשיכה לתעד ולצלם את מה שקורה כשאת מבינה מה הם עושים – רוצחים אזרחים וילדים? לא היית מסרבת להמשיך?", שואלת מאור. "זו דילמה קלאסית של עיתונות", מורחת פייס. "אני לא נכנסת לשאלות תיאורטיות כאלו של מה הייתי עושה או לא עושה במקרה כזה. זו שאלה אקזיסטנציאליסטית".

מרגלית. בשער המוסף המגזיני של "מעריב" מפרסמים ראיון בסגנון "חיים שכאלה" עם העיתונאי דן מרגלית, מכוכבי העיתון באחד מגלגוליו הקודמים, שנפלט לשולי השיח התקשורתי עקב עדויות על תקיפה מינית. "עכשיו מרגלית כותב פוסט יומי ברשתות החברתיות", מציין הכתב, אביעד פוהורילס, אבל לא מציין מדוע ולא שואל את מרגלית על העדויות ההן.

מרגלית בן ה-86 נכח בשלל צמתים פוליטיים חשובים במשך עשרות שנים, ולכן הראיון מעניין לקריאה. אבל לנוכח הנחת הענק שנתן לו פוהורילס, והנחה נוספת לגבי תקופת ההתקרנפות שלו ב"ישראל היום" (מרגלית טוען שקיבל חופש כתיבה, למרות שבפועל כמעט אף פעם לא מתח ביקורת של ממש על נתניהו – בהתאם לקו המערכתי), התוצאה מפוספסת, מסולפת ולא אמינה.

תחביבים של עשירים. מתן אדלסון, הבן של המיליארדרית מרים אדלסון ובעלה המנוח שלדון, קנה לעצמו בשנה שעברה את מועדון הכדורסל הפועל ירושלים. בעיתון של אמא שלו, "ישראל היום", מעניקים לו הבוקר את ראיון השער של המוסף המגזיני ואף מתגאים שהנה הוא "מדבר לראשונה".

הראיון כצפוי מפרגן. בעיתון טוענים שאדלסון רכש את הקבוצה בגלל "הציונות והמורשת המשפחתית", והכתבים עדי רובינשטיין ויעקב מאיר לא מתאפקים עם מחולל הקלישאות וכותבים ש"כשאדלסון מסתובב בשוק מחנה יהודה" ניכר ש"השוק הבית"רי כל-כך כבר מכיר אותו היטב".

מיזנטרופ. רענן שקד, מחזיק תיק האשכנזי-חילוני-חמוץ בקבינט בעלי הטורים של "ידיעות אחרונות", הוציא ספר עזרה עצמית על אושר. במדור הספרים של "הארץ" קוטל אותו היום איתי זיו. הביקורת עוסקת בספר, אבל למעשה בנפשו של המחבר. "הנטייה של שקד לאנוכיות פשוטה מעיבה על הניסיון לראות בו אוטוריטה בתחום האושר, או בכלל אדם ששווה להקשיב לעצותיו", כותב זיו.

"בפרק בשם 'איך להפסיק להציל את האנשים המבוגרים בחייך' הוא מסביר מדוע יועיל לנו לעזוב לנפשם זקנים חסרי ישע (ודוק: ההורים שלנו). בפרק על חשיבותן של חברויות ניכר יחסו האינסטרומנטלי אליהן – שקד מתבונן באנשים בחייו בראי השאלה מה יוצא לו מהם. הם לא בני אדם ממשיים שאתה מרגיש כלפיהם אהבה פשוטה, אלא שילוב תועלתני בין בנק זכרונות, אפליקציית אוזן קשבת ויצרן של ערבים נעימים".