"התרגיל של נתניהו לגנץ", כך בחרו לתאר במרבית כלי התקשורת את מעשה הנוכלות של ראש הממשלה נתניהו, שהודיע כי הורה לקדם את חוק הגיוס שקודם בכנסת הקודמת.

מדוע מעשה נוכלות? משום שחוק הגיוס שיזם בני גנץ כשהיה שר ביטחון נוסח לפני ה-7 באוקטובר, כשהמציאות נראתה אחרת לגמרי והצורך בכוח אדם בצה"ל לא היה קריטי כפי שהוא היום. כבר אז, החוק שדיבר בשפה מכובסת של "יעדים ו"פטורים" ונמנע מלחייב את כלל החרדים בשירות לאומי או צבאי, היה בעייתי וחלבי. ברור שכעת הוא כלל לא רלוונטי.

מדוע מעשה נוכלות? משום שראשי המפלגות החרדיות, כמו גם חברי כנסת מהליכוד, תקפו בפראות את הצעת החוק של ממשלת בנט-לפיד, בעוד שהיום הם שותקים כשמי שבוחר לקדם את אותה הצעה הוא בנימין נתניהו – השותף הפוליטי החלש, המסואב והסחיט שניתן לקבל ממנו כל מה שרוצים.

אז, בימיה של ממשלת השינוי, אריה דרעי – מי שלפי דיווחים היה אדריכל המהלך הנכלולי של נתניהו -  כינה את הצעת החוק "פוגענית"; ומשה גפני, יו"ר יהדות התורה, הגדיר את החוק "עלוב, מבזה, משפיל ואנטי יהודי". היום אותו גפני לא פוצה פה כשנתניהו מקדם את החוק.

מה שמטריד לא פחות מהמהלך הציני של ראש הממשלה ושותפיו, הוא האופן שבו העיתונאים מתייחסים אליו. "התרגיל של נתניהו לגנץ", הם אומרים במעין התמוגגות, במקום להגיד את האמת – לא מדובר בתרגיל של נתניהו לגנץ אלא בתרגיל של ראש הממשלה לאזרחי ישראל, בהם משפחות שכולות, נפגעי ה-7 באוקטובר ולוחמים ולוחמות שגם ברגעים אלה מסכנים את חייהם.

הם מגינים על כולנו, נכונים לסכן את חייהם, כשבאותו זמן ראש הממשלה שלהם מנציח את אי השוויון - בחסות חוק מקומם שאיננו מותאם למציאות - ומאפשר לרבים בחברה החרדית להשתמט.

"התרגיל של נתניהו לגנץ", הם מדווחים לנו בהתפעמות, כאילו תכלית הקיום של ראש הממשלה בישראל היא לרמות את יריביו הפוליטיים, ולא להשתמש באותה "חשיבה יצירתית", כלשונם, לטובת ביטחונם, רווחתם ועתידם של אזרחי ישראל.

אם היה מדובר רק בשופרות הקבועים מאסכולת יעקב ברדוגו, שמעון ריקלין ועמית סגל, ניתן היה להתייחס להערצת הנוכלות כקוריוז. עוד מפגן עלוב של משרתי הנאשם. אלא שגם עיתונאים הגונים וענייניים, כמו הפרשן הפוליטי יאיר שרקי, נשבו בקסמו של אסף הכזבים והספינים המוכר בין היתר כראש הממשלה.

"מהלך פוליטי מבריק של נתניהו", צייץ שרקי בעקבות מעשה ההונאה הפוליטי. בתוכנית "אברי ושרקי" בקשת 12 ניסה הפרשן להסביר את הציוץ. "מבחינה פוליטית, היה מהלך מבריק. אישית, אני יכול להצטער על זה. זה כמו פרשן כדורגל שרואה איזה סלאלום יפה ואומר וואו".

כאן, בעיניי, הטעות הפטאלית של שרקי. אי אפשר להשוות בין פרשנים פוליטיים לפרשני כדורגל. ספורט הוא בידור. יש בו היבטים מקצועיים אך בבסיסו הוא נועד להסב הנאה. פוליטיקה, להבדיל מספורט, לא נועדה לשעשע והיא, אם נרצה או לא, קובעת את חיינו ועתידנו.

כמובן שכל פוליטיקאי צריך לעתים להתגמש ולדעת "לשחק את המשחק", אך גם ההתגמשות או הפשרה הפוליטית צריכות לבסוף לשרת את האינטרס הציבורי.

נתניהו ותומכיו האדוקים אוהבים להאשים את התקשורת בכל דבר ועניין. לרוב אלו ספינים ירודים, מצד ראש ממשלה שהמילה "אחריות" אינה כלולה בלקסיקון שלו. אך בכל הנוגע לנוכלות במערכת הפוליטית, לתקשורת יש חלק נכבד באשמה.

כל עוד המסקרים את התחום הפוליטי ימשיכו להתפעל מנוכלות נבחרי הציבור, שרואים רק את עצמם ולא את אזרחי ישראל, המערכת הפוליטית שלנו תמשיך להיות רקובה, עלובה ומושחתת.

תומר פלג הוא יועץ תקשורת