בסוף השבוע האחרון יצא המגזין היומי הוותיק "וראייטי", שמסקר את הנעשה בהוליווד מאז 1933, במתקפה חסרת תקדים נגד אתרי האינטרנט והבלוגרים שמסקרים את הנעשה בתעשיית הקולנוע.

שלושה מאמרים שונים בגיליון, וביניהם מאמר פרי עטו של העורך הראשי פיטר בארט, שמו להם למטרה לנגח את אופן הסיקור המקובל באינטרנט: מפרסמים מידע במהירות כדי להקדים את המתחרים, ורק אחר-כך בודקים אם יש בו גרגר של אמת. שלושת הקטעים הקפידו לציין לרעה ולתקוף באופן אישי וחריף את הבלוג Deadline Hollywood Daily, שאותו מנהלת, כותבת ועורכת עיתונאית צבעונית ובעלת קבלות בשם ניקי פינק.

לא רק השבת עטרת העיתונות ליושנה עמדה לנגד עיניהם של אנשי "וראייטי" כשזיכו את פינק בכבוד המפוקפק של היות האחראית הראשית לפגעי האינטרנט. ראשית, היא הצליחה להרגיז את אנשי המגזין בכך שגנבה להם כמה וכמה סקופים במהלך השנה האחרונה. שנית, פינק, הידועה בסגנון הכתיבה האלים והפוגעני שלה, גם הטיחה במתחריה עלבונות קשים (בארט, למשל, זכה לכינוי "Hollywood’s Buttboy"). שלישית, היא גם נוהגת לשתף את קוראיה בבחישות, במניפולציות ובאינטרסים הנסתרים שמכתיבים את הטון ואת סדר היום בעיתונות ההוליוודית הממוסדת. רביעית, הבלוג שלה – שמושך מ"וראייטי" עוד ועוד קוראים – פשוט הפך מבחינתם לאיום ממשי.

הבלוג של פינק קיבל זריקת מרץ רצינית מאוד בזמן סכסוכי העבודה בהוליווד בשנתיים האחרונות. בעת שביתת התסריטאים, למשל, סיפקה פינק עדכונים שוטפים ונטולי פניות לכאורה מחזית המאבק. באותו זמן "וראייטי" וה"הוליווד רפורטר" (העיתון היומי השני שמסקר את התעשייה) נאלצו להיזהר בדיווחיהם לבל ירגיזו את האולפנים. התסריט הזה חזר על עצמו גם כששביתת שחקנים גדולה איימה לפרוץ.

אם נוסיף לכך את הקשרים ההדוקים שיש לפינק (שמסקרת את עולם השואו-ביז מאז שנות השמונים) עם גורמים בכירים ועלומים בתעשייה (שמקפידים להעביר לה ידיעות בלעדיות), את צבא המדליפים הנאמן שעובד בשירותה (ומסייע לה להיות עם אצבע על הדופק בכל מה שקשור לשמועות ורכילויות), את אופיה האובססיבי (היא המשיכה לתחזק את הבלוג שלה גם בזמן שאביה גסס) ואת נטייתה להסתכסך עם כל דבר שזז, נתחיל להבין כיצד הצליחה הבלוגרית הבודדה (שיכולה להתגאות כרגע בכ-200 אלף קוראים שמבקרים באתר שלה מדי חודש) לעורר את חמתה של מכונה משומנת כ"וראייטי" (שבאתר שלו מבקרים מדי חודש כ-600 אלף קוראים).

דומה שפיטר בארט ו"וראייטי" יכולים להאשים רק את עצמם במצב הלא מאוד נעים שבו הם נמצאים כעת. המגזין שלהם במצב כלכלי קשה, ובמהלך החודשים האחרונים נערכו בו לא מעט קיצוצים, שבמהלכם פוטרה מתפקידה אן תומפסון, שנמנתה עם עורכי העיתון וגם תיחזקה בלוג פופולרי ומוערך. מאז פוטרה, חדל הבלוג שלה מלהתעדכן באופן שוטף, וב"וראייטי" לא ממש ניסו למלא את החלל שנפער בכל מה שקשור לסיקור אינטרנטי.

כדי להפוך את הסיפור למעניין באמת, פינק כתבה, בתגובה למתקפה עליה, שלאחרונה הציעו קברניטי "וראייטי" לרכוש את הבלוג שלה ולהפוך אותו לחלק מהאתר שלהם. העסקה לא יצאה לפועל לבסוף, ולדברי פינק, המו"מ נערך עימה ללא ידיעתו של עורך המגזין, בארט. כעת, היא טוענת, הוא פשוט החליט להוציא עליה את העצבים שלו ולנסות לחסל אותה באופן לא אלגנטי.

כך או כך, המתקפה של "וראייטי" על פינק ועל הבלוג שלה חשפה בעיקר את החולשות של המדיה הישנה מול המדיה החדשה. האינטרנט רגש וגעש סביב הפרשה האומללה, אינספור מאמרים נכתבו בעד ונגד, וניתן לנחש שלבלוג של פינק הגיעו השבוע לא מעט קוראים חדשים. כמה מהם ודאי ימשיכו לעקוב אחריו. אנשי "וראייטי", מצד שני, מצטיירים כחבורה מיושנת ומתבכיינת שאינה מצליחה להתאים את עצמה למציאות החדשה, זו שבה לא היא קובעת את החוקים. כך, במקום לפגוע באמינות של פינק והבלוג שלה, הצליחה המתקפה משולחת הרסן שלהם בעיקר לפגוע באמינות שלהם עצמם.