חייל ישראלי בקלנדיה, אתמול (צילום: מרים אלסטר)
כל המשפחות האומללות
אחרי שבוע של פרסום התרעות חוזרות ונשנות מפני מהומת אלוהים שעלולה להתחולל היום בירושלים, נראה כי אפילו עורכי העיתונים שפירסמו אותן איבדו את האמונה שיתממשו. רק הכותרת הראשית של "מעריב", "כוננות תפילות", מוקדשת לאפשרות שהיום תפרוץ באופן רשמי האינתיפאדה השלישית. העיתונים האחרים מעדיפים לייחד את הכותרות הראשיות לנושאים אחרים, לפי טעמם.
ב"הארץ" מדווח עקיבא אלדר על משבר דיפלומטי חדש – זעם בממשל אובמה על גורמים בישראל המסיתים נגדו ("אותם מקורבים לממשל רמזו כי גם ראש הממשלה בנימין נתניהו מעורב בהסתה זו", הוא משפט מפתח בידיעה).
ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, נוטשים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לטובת התפלשות מרוכזת בזוועות פרטיות של כמה משפחות אומללות. כפולת העמודים הפותחת בעיתון זה היא פסיפס של מוות ופשע, רשלנות ומקריות אכזרית: "תאונת דרכים מחרידה באשקלון", שגרמה לכך ש"שמחת תורה תהיה ללא כל שמחה בבית המשפחה"; התנקשות בנער בן 15, ככל הנראה על רקע רומנטי, המוגדרת כ"שיא חדש וטרגי במיוחד"; דיווח נרחב על ילד בן חמש ש"נחנק למוות" במכונית נעולה; ועוד ידיעה על פג חי שהועבר לחדר מתים.
לזכות העיתון יצוין כי הוא אינו נוקט אפליה על רקע לאומני בבואו לסקר טרגדיות. מתים יהודים וערבים מתערבבים בכפולה הפותחת באופן שמזמן לא נראה טבעי כל-כך. הנה כך יכול לתרום התחביר של העיתונות הצהובה לקירוב לבבות; מוות הוא מוות ודם הוא דם וזעזוע ושכול וצקצוק לשונות מתורגם לכותרות שחורות על רקע צהוב בין אם המתים הם טוויטו ובוקובזה ובין אם שמם אבראהים.
נסו שוב בשבוע הבא
לאחר טלטול הרגשות, שבות ההתרעות. "החשש: אלימות גם מחוץ לירושלים", קוראת כותרת ענקית בעמ' 4 של "ידיעות אחרונות", ומתחתיה מדווחים רוני שקד וירון דורון כי "במשטרה מעריכים ש[אלפי צעירים מוסלמים שינסו להיכנס להר-הבית] יתעמתו עם כוחות המשטרה, והאלימות תתלקח".
"האינתיפאדה השלישית?", שואלת כותרת טורו של אבי יששכרוף בעמ' 2 של "הארץ". התשובה שלו היא – ככל הנראה לא, אבל עדיין יש אפשרות שכן. "אינתיפאדה שלישית נראית כמעט דמיונית בשלב זה, בעיקר לנוכח העייפות של הציבור הפלסטיני בגדה, המצב הכלכלי המשתפר ואי-רצונה של הרשות בהידרדרות כוללת", כותב יששכרוף, ומיד מוסיף: "אולם קשה לחזות לאן יובילו ההפגנות וההתנגשויות שיהיו היום ברחבי השטחים". הוא חוזה "הפרות סדר לא פשוטות" ברחבי הגדה, ותולה רבות בהתנהגותם של הכוחות בשטח: "חייל אחד שיחליט לירות אש חיה לעבר מיידי אבנים או מפגין פתח אחד שיחליט לירות מתוך ההמון לעבר חיילי צה"ל יכולים לשנות את התמונה לחלוטין".
בידיעה המופיעה לצד טור זה, העתיד נראה מבטיח מעט יותר. "לעת עתה אין מעריכים כי צפוי גל אלימות קשה בלתי ניתן לשליטה", מדווחים אבי יששכרוף, ג'קי חורי וליאל קייזר. "מקורות בטחוניים ציינו כי לרשות הפלסטינית אין כרגע אינטרס לאבד את השליטה על המתרחש".
אבל גם אם לא תפרוץ היום אינתיפאדה שלישית, היא תמיד עלולה לפרוץ בשבוע הבא. "בהנחה שתפילת יום שישי בהר-הבית תסתיים בשקט", כותב נחום ברנע ב"המוסף לחג" של "ידיעות אחרונות", "המבחן האמיתי יהיה ביום ראשון. הר-הבית ייפתח למבקרים בני כל הדתות".
זברה נחשבת מותרות?
אתמול דיווח "ידיעות אחרונות" על חמורים שנצבעו כזברות בגן החיות העלוב של עזה. הבוקר מדווח ראובן וייס בעיתון כי "הילדים בעזה יזכו בזברות אמיתיות". על-פי הדיווח, ראש עיריית רמת-גן צבי בר קרא אתמול את הידיעה, "פנה לספארי שבעירו וביקש להעביר שתי זברות אמיתיות לגן החיות בעזה".
חמורים הצבועים כזברות בעזה (צילום: ויסאם נסאר)
לא מתוך רחמים על ילדי עזה הנצורה שזהו בידורם פעל בר, אלא מתוך רחמים על החמורים. "הזדעזעתי לקרוא את הסיפור", מצוטט ראש עיריית רמת-גן, "זו התעללות אכזרית בחיות חסרות ישע". וייס מסיים את דיווחו בסייג הנדרש ומציין כי העברת הזברות "כרוכה באישורים רבים, ובהם של משרד הביטחון, של צה"ל, של רשות הטבע והגנים ושל הרשות הפלסטינית". אם יתירו הגופים הרשמיים להכניס זברות לרצועה, תהיה זו הוכחה שלא רק התקשורת הישראלית מבדילה בין חיות לבני-אדם בבואה לדווח על הנעשה ברצועת עזה.
מה באשר לבני-אדם חסרי ישע? מה לגבי תינוקות עזתים (לא הצביעו חמאס) שאינם זוכים לתנאי מחיה בסיסיים כתוצאה ממדיניות המצור של ישראל? לתקשורת הישראלית אין עניין של ממש בסיפורים כאלה. תיקון: למרבית התקשורת הישראלית. ב"הארץ" אפשר לקרוא עדיין גם על שגרת יומם של בני-אדם בעזה, לא רק חמורים. עמירה הס מביאה הבוקר את סיפורו שלקאסם אל-מסרי, סטודנט ישראלי לרפואה, שלא ראה את אביו, החי בעזה, כבר שבע שנים. מינהלת התיאום והקישור של עזה אינה מתירה את כניסתו לרצועה.
לא לציטוט אמריקאי
נחום ברנע מקדיש חלק מטורו ב"מוסף לחג" של "ידיעות אחרונות" לכללים הבלתי מחייבים שבלוגרים פועלים על-פיהם. תחת הכותרת "שיעור בתקשורת" כותב ברנע על פוסט שכתבה אריאנה הפינגטון, מייסדת "הפינגטון פוסט", שהוקדש בין היתר לסעודת ערב שחלקה לאחרונה עם אהוד ברק. הפינגטון דיווחה כי בתשובה לשאלה על ההבדל בין בוש לאובמה, אמר לה ברק שהואABB, "Anybody But Bush". לאחר הפרסום ברק הכחיש. ברנע בדק ומצא כי עד לרגע זה להכחשה של שר הביטחון אין זכר בפוסט שכתבה הפינגטון.
בעקבות אירוע זה יוצא ברנע למתקפה על הבלוגרים כולם. "בלוג הוא הגיג שמאן דהוא משרבט על גבי מקלדת ומשגר לבלוגוספירה", כותב ברנע. "אין צורך בעריכה, אין צורך בתמצות, אין צורך בשאלות קיטבג ובבדיקת עובדות. כותבים מהר, מהבטן, בדרך כלל על-פי סדר כרונולוגי [...] ההבדל התהומי בין בלוגר לרכילאי הוא שרכילאי מספר על סלבריטאים, בעוד שבלוגר מספר בעיקר על סלבריטאי אחד: הוא עצמו. הבלוג הוא עלוקה עצמית".
זו הכללה בלתי הוגנת. יש בלוגרים, בעולם וגם בישראל, שאינם מעמידים את עצמם במרכז כתיבתם. יש בלוגרים שמתקנים דיווחים שגויים, גם בנושאים שברומו של עולם המתפרסמים בכלי תקשורת שבהם עריכה, תמצות ובדיקת עובדות אמורים להיות עניין שבשגרה. יש בלוגרים החושפים מידע שכלי התקשורת הממוסדים אינם מתעניינים בו או אינם מסוגלים להקדיש לחשיפתו את כוח האדם הדרוש. בלוגרים אחרים עוזרים להציף מידע שבעבר היה נדחק ונעלם מהדיון הציבורי לאחר הפרסום הראשוני.
ענייני תקשורת
לילך סיגן שוב מקדישה את טורה השבועי ב"גלובס" לביקורת על מנגנוני ההסברה הישראליים. הפעם בוחנת סיגן את האופן שבו אתרי חדשות מרכזיים בעולם סיקרו את זכייתה של הישראלית עדה יונת בפרס נובל לכימיה.
"ב-CNN וב'ניו-יורק טיימס', לדוגמה, הידיעה על הזכייה של פרופ' יונת לא מופיעה אפילו בעמוד הבית. צריך לחפש אותה בעמודים הפנימיים, וגם אז – הכותרת מבשרת על שלושה זוכים, ורק בגוף הטקסט מצוין כי אחת מהם היא ישראלית. ב'טיימס' יונת זכתה לקבל תמונה, אבל ב-CNN התמונה היחידה שמעטרת את הידיעה הצנועה היא של אחד האמריקאים שחולקים איתה את הפרס", כותב סיגן.
קשה להבין את התלונה על אתרי חדשות שמרכזם באמריקה שאינם מדווחים בכותרת הידיעה שלהם כי אחת הזוכות ישראלית, או בוחרים לפרסם תצלום דווקא של אמריקאי החולק עימה את הפרס. האם הקרתנות הישראלית הגיעה לדרגות כאלה שבשמה דורשים כעת את שעתוקה לכרך הגדול? בהשוואה לתקשורת הישראלית, שבה פורסמו אתמול ידיעות המכפישות את שותפיה של פרופ' יונת לזכייה בפרס נובל, ובה הופיעה ידיעה על זכייתה של הגרמנייה הרטה מילר בפרס נובל לספרות תחת הכותרת "עמוס עוז לא זכה בפרס נובל" – מצבם של CNN וה"ניו-יורק טיימס" לא רע.
נטשה מוזגוביה מדווחת בעמוד האחורי של "הארץ" על מיזם חדש של ה"וושינגטון פוסט": "תחרות בסגנון 'כוכב נולד' למציאת כותב טורים חדש", לשון כותרת הגג. על-פי הדיווח, העיתון הזמין את הציבור הרחב לשלוח אליו מאמר בן 400 מלה על נושא אקטואלי כשלב ראשון בתחרות שבסיומה יזכה אחד הכותבים באפשרות לפרסם טור דעה במשך 13 שבועות תמורת 200 דולר לטור.
"בתקופה שהתפוצה יורדת, הפרסום בעיתונים דועך, העורכים בחרדה שהמקצוע נכחד, והבלוגים משתלטים על עיתונות הדעות – מגיע הזמן לגימיקים שיווקיים", מסביר אלוף בן בטור קצרצר המתפרסם לצד הידיעה.
במדור "אחרי מות" ב"הארץ" כותב אורי דרומי על שרגא הר-גיל, עיתונאי שכתב בין היתר ב"עולם הזה", "דבר השבוע", ו"מעריב".