ילד פלסטיני, אתמול בשכונת שועפאט בירושלים (צילום: אוריה תדמור)
היום, אתמול, שלשום ומחר
הכותרת הראשית של "ישראל היום" אתמול היתה "חמאס מבעיר את הר-הבית". היום היא "הרשות הפלסטינית מלבה העימות בירושלים". גם ב"ידיעות אחרונות" מחליפה הרשות את הגורמים האסלאמיים. הכותרת הראשית של העיתון אתמול היתה "מנסה להבעיר את ירושלים", כשהכוונה לראש התנועה האסלאמית ראאד סלאח. בכותרת המשנה לראשית היום נכתב, "גורם בטחוני: 'הרשות הפלסטינית משתלטת על מזרח העיר'" (הכותרת הראשית: "מהומות סוכות").
בכך מצטרפים "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" לקו שהתווה אתמול "הארץ", שלפיו דווקא הרשות היא שאחראית לליבוי הרוחות (בהקשר זה כדאי לקרוא את כתבתו של דני רובינשטיין משלשום, שסקרה בין השאר את הדיווחים על הר-הבית בעיתונות הפלסטינית).
בעמוד הפותח של "ידיעות אחרונות" כותב אלכס פישמן: "השב"כ מתריע כבר כמה חודשים על תהליך מואץ של השתלטות הרשות הפלסטינית על מזרח ירושלים. לא מדובר רק בהגברת הפעילות המדינית [...] אלא גם בהעצמת המעורבות הכלכלית שלה במזרח העיר ובחדירה סמויה של גורמי הביטחון הפלסטיניים אל הרחוב המזרח ירושלמי ודחיקת סממני השלטון הישראלי, בכל היבט שהוא, ממזרח העיר".
האם הרשות, שזכתה בחודשים האחרונים מדי פעם לאזכורים אוהדים יחסית בעיתונות היומית הישראלית, תופסת שוב את תפקיד הנבל? ב"ישראל היום", באקט של פיצול אישיות, ממש צמוד לכותרת המאשימה את הרשות, מתפרסם טור של ד"ר ברק בן צור, הקובע כי "הרשות היא רק שחקן צדדי באירועים האלימים בירושלים". מי אם כן השחקן המרכזי? "נגררים אחרי ערביי ישראל" היא כותרת המאמר.
האם אירועי אתמול (שעליהם מדווחים העיתונים היום) אכן חמורים פי כמה מאירועי שלשום (כפי שהבטיחו העיתונים אתמול)? ב"מעריב" ממשיכים לחכות: "מתחמם" היא הכותרת על השער, וכותרת המשנה מרחיקה ראות: "החשש: עימותים קשים בסוף השבוע". גם ב"ידיעות אחרונות" מדווחים: "האירועים האלימים הוגבלו לשולי ירושלים. תאריך היעד החדש למהומות: יום שישי". כותרת הדיווח של ירון דורון ורוני שקד בעמ' 3: "צעקות, אבנים ודקירה אחת".
ב"ישראל היום" קובעים בכותרת המשנה לראשית על השער כי יש "החרפה במהומות בהר-הבית" ומדווחים כי "חייל נדקר בצווארו ונפצע בינוני".ב"הארץ" מדווחים כי מספר העצורים במהומות "עלה ל-50", כי "אנשי דת בכירים קראו למוסלמים בכל העולם להפגין ביום שישי נגד ישראל" וכי "ירדן מבקשת מישראל לאסור כניסת יהודים ותיירים להר-הבית" (זו גם הכותרת הראשית של העיתון).
עוד ענייני עתיקות
הערבים רוצים את הר-הבית? הערבים משחיתים עתיקות! את הקישור הזה לא עושה אף אחד מהעורכים של שערי העיתונים היום, והדבר ראוי לציון. כל העיתונים (חוץ מ"ידיעות אחרונות") מביאים על השער, ליד או מתחת לכותרות על המהומות בירושלים, הפניה לדיווח על השחתת אתר העתיקות עבדת בנגב, כנראה על-ידי בדואים.
הפתעה
"מעריב" מעז לחרוג מהכותרת הראשית הצפויה על המהומות בירושלים, ומקדיש אותה דווקא למהלך פוליטי שחושפת מיה בנגל: "שיתוף פעולה מפתיע לקידום מהפכה שלטונית"; "לבני וליברמן: הברית לשינוי שיטת הממשל"; "בקדימה ובישראל-ביתנו מאחדים כוחות. שתי המפלגות יגבשו נוסח משותף ליוזמה שתחזק את מעמדו של ראש הממשלה. היעד: להעביר את ההצעה בכנסת בתמיכת ח"כים מהליכוד ומהעבודה. בליכוד זועמים: מה הוא הולך עם האופוזיציה?".
גולדסטון
בעמוד הדעות של "הארץ" נמשך הפולמוס סביב דו"ח גולדסטון. משה ארנס כותב, תחת הכותרת "רישיון לטרור": "דו"ח גולדסטון נבדק בקפדנות גם בידי טרוריסטים השואפים להשמיד את מדינת ישראל, והם בוודאי מרוצים. לא רק משום שהדו"ח פוטר למעשה את הטרוריסטים של החמאס בעזה מכל עונש, וממילא אין הם צריכים לחשוש שמא תוגש נגדם תביעה בבית-המשפט הבינלאומי, אלא כי הם יכולים לפרש את הדו"ח כאישור בינלאומי לביצוע פעולות צבאיות ממרכזי אוכלוסייה אזרחית – בתי-ספר, בתי-חולים ומחנות פליטים, כפי שעשו בשנים שבהן ירו טילים על יישובים בישראל, וכפי שהמשיכו לעשות בעת פעולת צה"ל ברצועת עזה".
מעליו מתפרסם מאמר של יצחק לאור, תחת הכותרת "כיבוי אור לגויים", ובו הוא סונט בישראלים על כך שמי מהם מופיעים כעת ברשימות החשודים של ארגוני זכויות אדם, "ובעתיד אולי גם של בית-הדין בהאג".
מי קופץ בראש?
כותרת המשנה של ידיעה בעמ' 2 במדור "השוק" ב"כלכליסט": "המניה טיפסה ב-5% לאחר הפרסום ב'כלכליסט' על כך שמשפחת עופר שוקלת לרכוש את השליטה". כותרת ידיעה בעמ' 8 באותו מדור: "התבטאות מנכ"ל ביוליין ב'כלכליסט' הקפיצה את המניה ב-13%".
היה זה הפילוסוף הסקוטי דייוויד יום שעליו הכריז קאנט כי גרם לו "להתעורר מתרדמתו הדוגמטית". היקיצה של קאנט שינתה את המחשבה האנושית, והיתה בין הגורמים העמוקים ליצירתו של העולם כפי שאנו מכירים אותו, על עיתוני הכלכלה המתפרסמים בו חדשות לבקרים. גם אם קשר הסיבה והתוצאה בין השניים (המהפך הקנטיאני והיווצרותה של עיתונות הכלכלה החדשה בישראל) נראה מופרך, הוא עדיין חזק יותר (הרבה יותר) מהקשר שבין פרסום אקראי בעיתון ובין שינויים בהתנהגותם של רוכשי מניות (ודוק – התנהגותם של רוכשי מניות, ולא "התנהגותה של מניה", כפי שנהוג לכתוב).
יום היה מי שהצביע על הבעייתיות שבתפיסה המקובלת של סיבה ותוצאה (או סיבה ומסובב), והיה חלק מן המסורת האמפיריציסטית שחיפשה אחר מה שיכול לאשש את הידע האנושי כך שלא יהיה מוטל בספק. יום קיבל את ההנחה כי המקור הבלעדי לידיעה הוא מה שנתון לחושים, כלומר מה שמחוץ לסובייקט, וכי הבניה של הרשמים החושיים והיחסים ביניהם אורגת את תפיסת המציאות שלנו.
בחקירותיו הגיע יום לעמדה ספקנית קיצונית שלפיה לא ניתן לבסס את הידיעה האנושית, משום שהיחס בין סיבה למסובב אינו נקלט בחושים (אנו רואים את הברק ושומעים את הרעם, אך לא מסוגלים לראות או לשמוע את היווצרותו של הרעם מתוך הברק). לכן, קבע יום, המדע (ובעצם הידיעה) מבוסס אך ורק על הרגל. אנו רגילים לשמוע רעם אחרי הברק, לכן, ורק לכן, אנו קובעים כי הברק הוא סיבת הרעם.
קאנט הסכים עם יום, והפך את העולם. אל הספקנות של יום התייחס כאל "הפסיעה השנייה" במסע הגיאוגרפי לחקר התבונה האנושית, והכריז כי "היא עודנה רחוקה מלסיים את המפעל [...] והנה יש צורך עוד בפסיעה שלישית". קאנט לא ניסה לפתור את התשבץ של יום, הוא פשוט הגדיר מחדש את כללי המשחק. המקור לסיבה הוא בתוך הסובייקט, קבע קאנט, ולכן אנחנו לא צריכים לשאול כיצד התודעה מתכוונת אל העולם, אלא כיצד היא מכוננת אותו. כך נוצרה ההבדלה בין עולם התופעות ובין העולם כשהוא לעצמו. הברק והרעם והקשר ביניהם – כולם פרי רוחנו, מציאות סובייקטיבית הנוצרת מהמפגש בין כלי התפיסה שלנו ובין המציאות החיצונית (הבלתי ניתנת לתפיסה ותיאור "כפי שהיא").
עורכי העיתונות המחברים כותרות המצביעות על קשר של סיבה ותוצאה בין פרסומים בעיתון למאורעות במציאות המסוקרת נכנסים מיניה וביה לשדה מוקשים לוגי. יום היה פוסל גם כותרות כמו אלו המופיעות בעיתונות היומית ועוסקות בקשרים הדוקים: "בעקבות הראיון, פוטר המתראיין", אבל לא צריך להרחיק עד לאדינבורו, סקוטלנד, כדי להפריך כותרת סיבה-תוצאה כלכלית, שמתיימרת לבודד מתוך ההתנהגות הכאוטית של העדר ההמוני של סוחרי מניות את הפרסום המסוים שהיווה גורם להתנהלות מסוימת.
מאחר שהעורכים הכלכליים ודאי אינם טיפשים, או לחלופין מנסים לתעתע בקוראים ולעוות את המציאות כדי להאדיר את שם העיתון המעסיק אותם, חייבים להניח כי אותם עורכים דוחים את הספקנות היומיאנית ופוסעים את הפסיעה השלישית, הקנטיאנית, זו המניחה כי כלי התפיסה הם המחוללים את התודעה. כך הכל מובן: כלי התפיסה של העורכים הכלכליים מעוצבים כך שיבנו תמונת מציאות שבה העיתון, ועורכיו, מצויים תמיד במרכז כמחוללי התמונה כולה. זו אינה תופעה יוצאת דופן. הפסיכולוגים מכירים היטב מבנים נפשיים כאלה, המאפיינים פעוטות ותינוקות רכים.
למעשה כך ניתן להסביר לא רק את הסוגה המגוחכת של כותרות ה"בעקבות", אלא גם חלק גדול מהפרסומים עצמם, שמתחת לכותרות. הרי העדויות האמפיריות החזקות ביותר ביחס לעיתונות הכלכלית, שנצברו בעקבות ההפתעה הגמורה שבה התקבל המשבר הגדול האחרון וההלם בעקבות ההתאוששות המהירה ממנו (כביכול, לפחות), הראו כי העיתונות הכלכלית אינה מסוגלת לחזות, או לספק הסבר חד-משמעי, לתופעות כלכליות. מדוע, אם כן, מתמידים להתפרסם בכל יום פרשנויות וטורים המנסים לעשות בכל זאת את הבלתי אפשרי? פשוט, הם מתקיימים בעולם שנוצר מתודעה סוליפסיסטית, ובו למציאות הרחבה המוכרת לשאר בני-האדם (שאינם עובדים בעיתונים כלכליים) אין נוכחות.
רק דבר אחד לא ברור לי, מדוע מתחו העיתונים הכלכליים ביקורת על כך שנבחר שר אוצר שאין לו רקע כלכלי, והוא "רק" דוקטור לפילוסופיה?
"סיינפלד"
לארי דייוויד, יוצר סדרת הטלוויזיה "סיינפלד" ומי שיוצר ומשחק את התפקיד הראשי בסדרה "תרגיע", הצליח לכבוש היום מקום של כבוד בשערי כל העיתונים הישראליים, בלי שרצח אפילו ילדה אחת. דייוויד כינס את כוכבי "סיינפלד" להופעה משותפת בפרק בסדרה "תרגיע", שהעונה הנוכחית שלה נסבה על נסיונותיו של דייוויד (המשחק בסדרה את עצמו) לכנס את כוכבי הסדרה להופעה משותפת.
שוב: סדרה (מעולה) שהיא לכאורה לא סדרה מציגה פרק ובו איחוד פיקטיבי של סדרה שגם היא היתה לכאורה לא סדרה ("סדרה על כלום", מונח שנטבע על-ידי אנשי הסדרה בפרק שעסק בתיאור של הסדרה עצמה). ובתמצות: סדרה בכאילו מציגה פרק פיקטיבי של סדרה על כלום. אי-אפשר שלא להוריד את הכובע בפני דייוויד על שהצליח לחדור עם הסחורה האנינה הזו לשערי העיתונים שלנו.
ענייני תקשורת
"כלכליסט": "עכשיו זה רשמי: פייפאל פותחת נציגות ישראלית". עומר כביר מדווח כי בבלוג חברת התשלומים המקוונים אושרו הפרסומים בדבר פתיחת הנציגות. כעת מצפים להרחבת אפשרויות התשלום המוצעות לגולש הישראלי. כביר גם פורש על פני כפולה בעיתון את רשמיו מהשירות החדש והמדובר של גוגל, גוגל-וייב. הכותרת היא "חדשני, מהנה, אבל עדיין לא פרקטי".
"בשבוע שעבר פירסם בית-הספר למינהל עסקים Said באוניברסיטת אוקספורד מחקר מעניין על השוואה בינלאומית בנושא הפס הרחב. המחקר, שמומן על-ידי סיסקו, מראה שיותר מדינות מגדילות השקעות בתחום", כותב גד פרץ ב"גלובס". "ובכן, צר לנו להיות אלה שמשביתים את השמחה, אבל ישראל אפילו לא נמנית על המדינות שראוי להשוות בסקר. נדמה שאנחנו על ספו של מחדל ברמה לאומית".