בוקר אחד קם גרגור סמסא וגילה שהפך לחרק. רגע אחד הוא אדם; יש לו שם, זהות, שפה ויכולת בחירה, ורגע אחר כך הכל נלקח; הגוף שלו כבר לא בשליטתו, אין לו אפשרות לתקשר עם קרוביו. הוא סגור לבדו ימים ולילות אינסופיים בתוך חדר חשוך, כמעט ואינו ישן, מדי פעם מכניסים לו אוכל.

לא רק החטופים בעזה הם גרגור סמסא. גם המשפחות שלהם כאן, לפחות בעיני נציגי השלטון הקיצוניים. גם חייהם של בני המשפחה התהפכו ברגע אחד וגורלם נתון בידי מי שרואה בהם עול, שרק רוצה להיפטר מהם, להשתיק, להעלים. נדמה שאלו היו חשים הקלה, כמו בני משפחת סמסא לשמע דבריה של המנקה: "נו, אתם כבר לא צריכים לדאוג איך לסלק את הדבר הזה בחדר, זה כבר בסדר".

גם תושבי עזה הם גרגור סמסא. אין להם קיום על המסך שלנו כבני אדם ממשיים. הם רקע מטושטש לסיפורי הגבורה שלנו, הם לא קיימים כסובייקטים, כהורים, ילדים, אחים, בני זוג, שכואבים וחולמים. אפשר לצאת בקריאות להשטיח את עזה רק כשבני האדם שחיים שם הופכים לג'וקים. גם להם אנחנו מכניסים מעט אוכל כדי שלא יגוועו ברעב ומיד סוגרים את הדלת. והם, בהתאמה, הופכים חייתיים יותר ויותר במאבק ההישרדות שנכפה עליהם, שמאפשר לנו להביט עליהם ממרחק, ממרומי אנושיותנו.

וגם אנחנו, הישראלים, גרגור סמסא, תחת המבט המתנכר שמפנה לנו חלק ניכר מהעולם. מי שרואים בנו אזרחי מדינה אלימה ונתעבת, שעדיף היה אם לא הייתה קיימת, ואולי עוד אפשר להעלים. אלו שיושבים בבטחה הרחק מכאן, מביטים בנו ומצקצקים בלשון, לא מכירים בכאב הבלתי נסבל שלנו, אלא רק בסבל שאנחנו גורמים.

ואנחנו, כמו גרגור, מנסים לתקשר, להסביר את עצמנו, אבל כמו המילים שלו שנשמעות חסרות פשר וחייתיות, גם השפה שלנו כושלת ולא מצליחה להגיע ליעדה.

באורח פלא, בתוך הסיוט הקפקאי, גרגור נשאר הוא, אנושי להפליא - סקרן, מתחשב, מתבייש, עצוב, הוא מתרגש ממוזיקה וצמא לחום ולתחושת שייכות. אולם, ככל שלא מכירים בו כסובייקט, ככל שהמבט עליו נהיה מנוכר יותר, הוא קמל עוד ועוד.

אחותו היא היחידה שהכירה באנושיותו מבעד לחרקיות הדוחה, שזיהתה אותו. היא משאירה לו אוכל רקוב שיהלום את צרכיו החדשים, היא בוחרת לשהות איתו, גם אם לרגעים ספורים, באותו חדר למרות הסלידה והאימה. ולכן כשהיא אומרת ש"צריך לנסות להיפטר מזה" כבר אין לגרגור יותר במה להיאחז. הוא מאבד את ההכרה, על כל המשתמע מכך. הדה הומניזציה הורגת אותו, לא התפוחים שמיידה בו אביו.

ככל שהכאב שלנו גדול יותר, כך קשה יותר להכיר במלוא האנושיות של האחר. המשא כבד מדי והמרחק בינינו נחווה כתהום. קפקא לא מציע לנו גשר מעל התהום, או אור בקצה המנהרה. במבוך שלו אין דרכי יציאה, אנחנו צריכים לחצוב אותן בעצמנו, לא לשכוח את האנושי שבנו ולהיזכר בזה שבאחר, רק אז אולי יהיה לנו סיכוי להינצל.

יעל הראל היא פסיכולוגית קלינית וד"ר לספרות