חטופים

במוסף "עסקים" של "מעריב" מראיינת ליאת רון את טל דן רואימי, שבתה מיכל נרצחה בידי מחבלי חמאס שפשטו על מסיבת הנובה בעוטף עזה ב-7 באוקטובר. "היא אומרת שבתוך הסיוט המטלטל והנורא הזה, הדבר הכי גרוע היה חוסר הוודאות", כותבת רון, "'זה שלא ידעתי אם היא חיה, איפה היא, זה גמר אותי. ואני אגיד משהו שהוא לא פוליטיקלי קורקט. היא הייתה ילדה יפה, ועד כמה שזה נורא, העדפתי שיגידו שהיא נרצחה ולא נחטפה כי ידעתי שאהיה תלויה בממשלת ישראל
ובחוסר התפקוד שלה'".

במוסף "מעריב" מראיינת מאיה בואנוס את יפעת זיילר פז, בת דודתה של שירי ביבס, שנחטפה יחד עם משפחתה לרצועת עזה. היא מספרת לה "על פגישה בקריה עם גנץ ואיזנקוט, כחלק מסבב פגישות עם כל חברי הקבינט", ביום האחרון לעסקת החטופים. "זו הייתה פגישה כדי להבין למה אנחנו נמצאים ביום האחרון והילדים עדיין לא חזרו", היא מספרת, בשלב כלשהו הודיעו להם כי בחמאס מסרו ששירי והילדים נהרגו בהפגזות חיל האוויר. "לא האמנתי שככה זה נגמר, שזה הסוף של הסיפור שלנו. קמתי מהכיסא והתפרצתי. הסתכלתי על גנץ ואיזנקוט ואמרתי ’אם המשפחה שלי באמת הולכת לחזור בשקים, אתם כולכם הולכים לכלא'. פשוט הוצאתי את כל התסכול. [...] כל הלשכה עמדה בשקט. גנץ פשוט נעמד וחיבק אותי חזק, ואז דאגו לנו להסעה הביתה, שלא נצטרך לנהוג".

מעל לכותרת הראשית של "הארץ", הפנייה לכתבה של ג'וש בריינר ובר פלג: "ניצול מהמסיבה ברעים הסתתר בבית בעלומים, זוהה בטעות כמחבל ונורה למוות. תחקיר 'הארץ': אופק אטון פרץ עם בת זוגו לבית בקיבוץ, שדייריו שהו בממ"ד. חייל שבא לחלץ את המשפחה ירה בו, וחבר בכיתת הכוננות פצע את בת הזוג".

השבוע התפרסם באתר "המקום הכי חם בגיהינום", חלק מאיחוד העיתונות העצמאית יחד עם "העין השביעית" ו"שקוף", תחקיר של רויטל חובל באותו נושא: "16 חטופים הגיעו לשבי החמאס כשהם בחיים, עד שצה"ל הודיע שהם כבר לא. תחקיר המקום חושף שעשרה מהם נהרגו כתוצאה מפעילות צה"ל".

הכותרת הראשית של "הארץ", "עוד סיבוב", מפנה לטור של עמוס הראל. "משלחת ישראלית תצא היום לפריז להמשך המשא ומתן על עסקה לשחרור החטופים. השלב הסופי שלה יהיה כרוך כנראה בנסיגה מלאה ובסיום הלחימה", נכתב בכותרת המשנה. ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" מתפרסמות כותרות על "רוח חיובית" בממשלה בנוגע לעסקה. ב"ישראל היום" כותבים בשם "גורם ישראלי": "הכל משועבד לבחירות לנשיאות בארה"ב".

"הפסגה המתוכננת הפעם מלווה במעט יותר תחזיות אופטימיות, אך עדיין לא ברור מה מזה מקורו בהתקדמות ממשית לסגירת הפערים בין עמדות הצדדים, ומה נובע דווקא מההבנה הנואשת שבלי פריצת דרך ייחרץ גורלם של החטופים הישראלים (ואולי גם גורלה של רפיח, על 1.3 מיליון הפלסטינים שנדחקו אליה)", כותב הראל.

"במובנים רבים, המתווה שנדון כעת דומה למה שישראל הסכימה לו (ואז חזרה בה) בפריז באמצע ינואר. בשלב ראשון מדובר בשחרור של כ–35 חטופים מטעמים "הומניטריים" - נשים, קשישים, חולים ופצועים וייתכן שגם החיילות, תמורת הפסקת אש של 45 יום שתבטיח שקט בימי הרמדאן. בפעימה השנייה אמורים להשתחרר החטופים האחרים, חיילים וגברים כבני 50 ומטה, לצד החזרת גופות חטופים. עד כה צה"ל הכריז כי 32 מ-134 החטופים המוחזקים ברצועה, מתו; יש חשש כבד לחיי חטופים נוספים. כמה מהם, בגלל שלא הגיע מהם אות חיים מאז הטבח ב-7 באוקטובר; אחרים, לנוכח החרדה למצבם הרפואי. פעימה שנייה עתידה להיכרך, כנראה, בסיום הלחימה ובנסיגה מלאה של כוחות צה"ל מרצועת עזה".

בפני נתניהו, כותב הראל, ניצבות כעת שלוש אפשרויות, "תרחיש שלישי יקבע שמה שהיה הוא שיהיה: נתניהו יוסיף להתגרות בממשל ביידן ולהבטיח ניצחון מוחלט, יתחמק מקידום עסקת חטופים — ואולי גם ימאיס עצמו סופית על סיעת המחנה הממלכתי, שתפרוש מהקואליציה ותשאיר אותו עם שותפיו החרדים ועם מפלגות הימין הקיצוני. ועם זאת, מקורות בממשלה מציעים שלא לפסול את האפשרות שנתניהו יחליט לבסוף להפתיע ולחתוך שמאלה. ארה"ב וסעודיה עושות מאמץ אדיר לקידום עסקה אזורית, שיהיה אפשר להציגה כגולת הכותרת של מדיניות החוץ של ממשל ביידן, לקראת הבחירות לנשיאות בנובמבר הקרוב".

האם מפלגת המחנה הממלכתי תעזוב את הממשלה? במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" עמל נחום ברנע לשכנע כי חברי המפלגה משפיעים על התנהלות הממשלה וכי עזיבתם "תפקיר את המדינה לסמוטריצ'ים". "הם מכוונים לבחירות בספטמבר או בדצמבר", הוא קובע, "גם אם נתניהו רוצה שיתפטרו, אין להם כוונה להתפטר. לא עכשיו".

ב"הארץ" מזמר יוסי ורטר זמירות דומות. ורטר פותח בביקורת של גדי איזנקוט על נתניהו, שנחשפה בהדלפה של ירון אברהם בחדשות 12 ("מכתבו של גדי איזנקוט לקבינט ניהול המלחמה, שקטעים ממנו פרסם ירון אברהם בחדשות 12, הוגדר בפי האחרון 'כתב אישום' (נגד ראש הממשלה). נדמה לי שאפשר לכנות את המסמך גם 'תעודת שליש', והציון הוא מספיק בקושי. המילים מדודות, אך השורה התחתונה מאששת את מה שכולם כבר מבינים: הקברניט אינו כשיר, הוא פועל ממניעים זרים"), רק כדי להדגיש: חברי המפלגה לא מתכוונים לפרוש מהממשלה.

"הם עדיין לא שם. עוד לא אבדה תקוותם לדחוף את נתניהו לנתיבי אחריות", כותב ורטר וחוזר על אותם נימוקים המופיעים אצל ברנע. "אמש היתה אמורה להיערך הפגנה מול ביתו של איזנקוט בהרצליה, בקריאה שיעזוב את הממשלה. הוא לא היה בבית. לו היה יורד אל המפגינים, היה שואל אותם: מי אתם רוצים שיישבו בקבינט המלחמה? בני ואני, או סמוטריץ' ובן גביר? כשהגדה מאיימת להתלקח, כשמישהו מנסה להצית את הערים המעורבות, אתם רוצים אותנו שם, או חבורת כהניסטים ואת מי שפועלים לפי תורת המלך?".

כדי לדעת מה קורה במחנה הממלכתי אפשר להסתפק בורטר וברנע, אבל מה חושב נתניהו על מה שקורה במחנה הממלכתי? ב"ישראל היום", כותרת המשנה לטורו של מתי טוכפלד היא "במחנה הממלכתי מרגישים שאיזנקוט על הקצה, ולא יחכה עוד זמן רב לגנץ בטרם יפרוש מהממשלה". בטור עצמו מדגיש טוכפלד את חילוקי הדעות בתוך המפלגה.

דו-קיום

"דו קיום עם הפלסטינים הוא היום הזיה?", שואל רז שכניק את מירי מסיקה בראיון השער של מוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות". "אני במצב הישרדותי כרגע, ורואה רק את העם שלי", עונה הזמרת, "אני מקווה שנזכה לצאת מהמצב הזה לנורמליזציה, כי חייב להיות פתרון. דרושה פרגמטיות ואני מנסה להבין באמת איך. אבל ברגש שלי אני כרגע לא מוכנה להסתכל אפילו על תמונות משם, כי אם אראה ילד בעזה שמת - יתכווץ לי הלב. עכשיו אני מתרכזת בילדים שלנו, שלי".

"זזת ימינה", שואל המראיין. "15 שנה הימין שולט, אז אולי הימין צריך לזוז לאנשהו? אני בחיים לא הייתי מחזקת את חמאס, אז אולי מישהו אחר צריך לחשב מסלול. אני ליברלית, בעד דמוקרטיה, שוויון זכויות. אבל עכשיו לא רק שנהייתי יותר ימנית, אני לא רואה אף אחד, רק אותנו. זה ברמה של אני לא מזהה את עצמי. אני תמיד רוצה לראות את האחר ולהבין מה כואב לו, כמה כואב, ומאיפה הוא מגיע".

"הברוטאליות שבה התבצע הרצח והתגובות האנטי-ציוניות בעקבותיו ברחבי העולם גרמו להרבה יהודים להתעורר ולהבין שאנחנו לא רבים כאן על כמה משאיות נכנסות לעזה אלא שיש פה משהו הרבה יותר בסיסי ומסוכן", אומרת הפוליטיקאית לשעבר עינת וילף לשרי מקובר-בליקוב במוסף "מעריב".

"לפני 7 באוקטובר רצינו להאמין שאם רק נעשה משהו למען הפלסטינים, הכל ייפתר לטובה. אבל אחרי 7 באוקטובר הבנו את מה שהבנתי לפני כמה שנים כשהייתי מדברת עם הפלסטינים המתונים והם הבהירו לי שהיהדות איננה עם אלא דת, שאין לנו שום זכות וקשר לארץ ישראל ושהבעיה היא עצם הקיום שלי. אני חושבת ש-7 באוקטובר חידד את זה לרבים נוספים שהוכו בהלם. [...] אין ספק שהברוטליות והברבריות המפלצתית שהחזירו אותנו לפוגרומים של העיירות היהודיות בגולה הם מסוג הדברים שמוטטו את כל האמונות התמימות".

"כאשר אני צופה בסרט 'במבי', אני דואג לעופר הקטן כאילו היה אדם שקרוב לי. לבי מחסיר פעימה כשהוא נמלט מהציידים", כותב עפרי אילני בטורו במוסף "הארץ", "המלט, במחזה של שייקספיר שנקרא על שמו, מודע לפרדוקס הזה: כאשר הוא צופה בשחקן תיאטרון שמגלם תפקיד בהצגה על הגיבורה המיתולוגית הקובה, הוא משתומם כיצד מסוגלת הדמות הבדויה הזאת להסעיר את השחקן: 'מה לו ולהקובה, ומה לה ולו שהוא בוכה עליה?' הוא תוהה.

"תהיתי על השאלה הזאת לאחרונה, בעקבות שיחה עם חברה על האדישות של הישראלים לסבל שעוברים בימים האלו תושבי עזה. ואכן, יותר מארבעה חודשים אחרי תחילת המלחמה, זוג בורגני ישראלי-יהודי יכול להגיע לכדי דמעות בעקבות צפייה בסדרת אנימציה יפנית בנטפליקס; אבל באותו זמן, אסונם של מיליוני פלסטינים החיים במחנות במרחק כמה עשרות קילומטרים מעורר אצל רובנו פיהוק.

"שאלה דומה עלתה בימים שאחרי 7 באוקטובר, לנוכח האדישות של רבים בעולם בעקבות מעשי הזוועה של חמאס. מה ההסבר לגילויים כאלה של אדישות? האם אנשים הם מפלצות אנוכיות? לא בהכרח. למעשה, היכולת לחוש אמפתיה כלפי בני אדם שאינם שייכים לקבוצת ההשתייכות שלך היא עניין חמקמק למדי, שהתפתח בשלב מאוחר למדי בתולדות האנושות. לאורך רוב ההיסטוריה איש לא העלה על דעתו לצפות לכך מבני אדם.

הנצרות, כותב אילני, "היא שיצרה לראשונה סנטימנט הומניטרי כלל-אנושי, ועד היום הרגישות ההומניטרית מושרשת בעיקר בעולם הנוצרי. ואולם, עד שלב מאוחר הרגש ההומניטרי היה כפוף לאמונה הדתית. [...] עם עליית הלאומיות, האמפתיה נשמרה לסבלם של בני האומה שלך. במקרה הטוב, נעשה שימוש בסנטימנטליות הומניטרית כדי להציג את האכזריות של העם היריב. [...] רק בעידן המודרני, וביתר שאת אחרי מלחמת העולם השנייה, החלה להתגבש מוסכמה שעל-פיה אדם מחונך אמור לחוש צער על אסונות שקורים במקומות רחוקים בעולם. ועם זאת, חמלה על בני אדם רחוקים נותרה רגש הניצב באחד המקומות האחרונים מבחינת סדר העדיפויות הרגשי".

ב"ישראל היום", מדגים אברי גלעד כיצד לגייס "סנטימנטליות הומניטרית" נגד העם היריב: "למתבונן הבלתי מעורב לא נעים לראות את המוני בית פלשתין מצטופפים באוהלים ובקתות בד בפאתי רפיח", הוא כותב, "פליטים בארצם, בחורף, זה אף פעם לא מחזה טוב. מנכבה לנכבה, מגירוש לגירוש. עַם, אם בכלל מדובר בעם, שהפליטוּת היא המאפיין העיקרי שלו, אולי היחיד".

לכן, "מי שמעמיד פנים שהוא נזקק, מי שמתחזה למשהו שהוא לא כדי לקבל מה שלא מגיע לו, סופו שיהפוך למה שהתחזה אליו. הערבים תושבי ארץ ישראל ממשיכים להעמיד פנים שהם פליטים כבר 75 שנים", והמכות שניחתות על הפלסטינים באות עליו באשמתו.

ובכל זאת, גם כשהיא משמשת כחלק מתעמולה נגד האויב, סנטימנטליות הומניטרית עדיין יכולה להיות מסוכנת, לכן מדגיש גלעד: "לי אין שום אמפתיה למחזות הקשים, את הרגשנות שלי אני שומר לבני עמי הסובלים".

עוד כותרות ראשיות

ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" הכותרות הראשיות מוקדשות לפיגוע אתמול. "הפיגוע היה כתוב על הקיר" היא הכותרת של "ישראל היום". הכתובת על הקיר היא עומס הרכבים שלפני מחסום א-זעיים. ב"ידיעות אחרונות" מסכמים את אותה תובנה באופן מוצלח יותר בכותרת "מלכודת מוות בפקק התנועה". ב"מעריב", הכותרת המוקדשת לפיגוע נדחקת לשולי העמוד: "מלכודת מוות בכביש 1". ב"הארץ" התמונה הראשית על השער היא מזירת הפיגוע, עם הכיתוב "צעיר נהרג ועשרה נפצעו בפיגוע ליד מעלה אדומים".

בתוך העיתונים, הפרשנים הביטחוניים והפוליטיים מזכירים את הפיגוע בהקשר הרחב: הגדה "מפעפעת" או "מבעבעת", והחשש מאינתיפאדה הולך וגובר.

הכותרת הראשית של "מעריב", "על העיוורון", מפנה לטור של בן כספית, שכותב על דו"ח בדיקה גנוז שנערך ביחידה 8200 על מחדל ה-7 באוקטובר.

תקציב המדינה

"בימים הקרובים יובאו בפני ועדת הכנסת פרקים חשובים נוספים", כותב גד ליאור במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" על תקציב המדינה המתגבש, "אולם אין הרבה תקווה שמשהו ישתנה, למעט פופוליזם שמיטיב עם חברי הכנסת, כמו ההתנגדות לביטול הפטור ממס על סיגריות בדיוטי פרי. עצוב שדווקא במה שמזיק לבריאות - הח"כים מתעקשים להתערב. תזכורת להחלטת השר סמוטריץ' לבטל את העלאת המס על משקאות ממותקים וכלים חד-פעמיים. לקבל החלטה על סגירת 10 משרדי ממשלה מיותרים? זה לא יקרה בכנסת".

פוטין

יגאל ליברנט מראיין ב"ישראל היום" את הסופרת הרוסיה דריה סרנקו, שנאלצה לגלות מארצה. "ברוסיה עצמה עדיין כותבים, מצטלמים ורוקדים, אבל כל מה שחורג מגבולות הגזרה הצפופים והמצטמצמים כל העת של בידור מחוספס להמונים ותעמולה אגרסיבית - כל זה מושתק באלימות. בינתיים, תרבותה של רוסיה, רובה ככולה, גלתה", כותב ליברנט.

"התנועה הזאת החוצה התחילה כבר ב-2014, עת פתחה רוסיה במלחמת פרוקסי מול אוקראינה, סיפחה את חצי האי קרים ושלחה את חייליה המחופשים לחבל דונבאס. כבר אז הסופר הרוסי המפורסם מכולם, בוריס אקונין (שם העט של גריגורי צ'חרטישוילי), הודיע כי אינו מסוגל לחיות שם עוד, והעתיק את מקום מושבו למערב אירופה.

"בעיני רבים מאנשי התרבות הרוסים אז, מעברו של אקונין נראה כצעד נמהר וקיצוני מדי. שמונה שנים אחר כך, עם פרוץ הלוחמה הכוללת, הכל הבינו שאקונין, היסטוריון בהכשרתו, היטיב לחזות את העתיד לבוא - המלחמה הביאה עימה חיסול מוחלט של חופש הביטוי ברוסיה, ועימו כל סימן, ולו הקל ביותר, למחאה פוליטית. הסמכותנות ההולכת וגוברת של הממסד הפוטיניסטי לבשה סופית את המדים הפשיסטיים, והתרבות הרוסית, שלא הסכימה להחליף אדרת, נאלצה להימלט החוצה. כך, 30 שנים של חירות יחסית תמו, ורוסיה שבה אל חיק הטוטליטריות".

במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מראיין רן פוני במדורו "הכיסא הכחול" את יבגני קלאובר, מומחה לרוסיה. "פוטין הוא אדם שחרד לבריאותו, ומשקיע מיליארדים במוסדות לחקר הארכת החיים. הוא איש של סתירות: מצד אחד מעודד ערכים שמרניים ומשפחתיים, ומצד שני - גרוש עם מאהבות מסתוריות, שמסתיר את ילדיו. פוטין, ורוב אנשי השלטון, עוסקים בעולם הנסתר, במאגיה שחורה ובשמאניזם. זה אפיין גם את היטלר. פוטין מאמין באמונות טפלות ומחובר גם לדעות קדומות", מספר קלאובר.

"העיסוק בשמאניזם מביא אותנו היישר אל מקרה המוות של מתנגדו הגדול, אלכסיי נבלני. פוטין מעולם לא הזכיר את שמו, מסיבות מיסטיות", אומר פוני וקלאובר מגיב: "פוטין ונבלני מעולם לא נפגשו. כחלק מהמאגיה שהוא מאמין בה, רווחת ההנחה שאם תאמר את שמו של יריבך - הוא יביא עליך קללה. לכן, כפי שאמרת, הוא מעולם לא הזכיר את שמו של נבלני. כשנבלני היה בגרמניה לאחר שהורעל, פוטין דיבר עליו כעל 'החולה'; כשנבלני היה בבתי משפט, פוטין כינה אותו 'האזרח שעומד למשפט'; כשהיה בכלא, פוטין כינה אותו 'אסיר'. פוטין הוא איש אמונות, והדברים קשורים אצלו לתאריכים".

פוטין, אומר קלאובר, "השתנה עם השנים. כיום הוא מקיף את עצמו באנשים שמחמיאים לו, ולא נותנים לו ציוץ אחד של ביקורת. הטעות הגדולה שלו זו המלחמה באוקראינה, כי אף אחד לא אמר לו שרוסיה לא חזקה מספיק, ואיש לא סיפר לו שהשחיתות בצבא הרוסי תאט את התקדמותו. התעמולה אמרה לו שבתוך שלושה ימים הניצחון יהיה בידיו וקייב תיכבש. הוא יצר את התעמולה מסביבו, האמין לה, ועכשיו הוא גם שוקע בה".

"האם הקלפטוקרטיה הפוטיניסטית אכן מייצגת ערכים שמרניים?", שואל ליברנט, וסרנקו משיבה: "אני לא רוצה שנטבע בביצת ההגדרות, מה עוד שהשמרנות מאוד תלויה בהקשר המקומי, אבל מה שמצחיק כאן במיוחד הוא שאפילו ערכי היסוד, 'הערכים השורשיים' שהממסד הרוסי מתהדר בהם, מועתקים בשלמות משיח השמרנות המערבי. הבעיה היא שיצור הכלאיים המפלצתי הזה חודר לתודעה שלך כמו טפיל ומתחיל להרוס את הקשרי הסיבה והתוצאה של המציאות. אפילו אם אתה אדם שמחוסן לתעמולה. אני חושבת על עצמי ככזאת, אבל אני לא יכולה להיות בטוחה. זה כמו טירוף שאתה לא יכול להיות בטוח שאינך לוקה בו".

יש מי שמתגייסים לעזור להרוס את קשרי הסיבה והתוצאה של המציאות לתועלת דיקטטור רצחני, גם אם אינם חלק מהשלטון הפוטיניסטי. כאן ב"עין השביעית" חשף איתמר ב"ז קמפיין השפעה פרו-רוסי, ממומן בידי ארגון רוסי, ש"וואלה" וה"ג'רוסלם פוסט" לא התביישו לפרסם.

מטיילים בעזה

במדור "ניר גונטז' על הקו" בפתח מוסף "הארץ", משוחח גונטז' עם פעיל הליכוד רמי בן-יהודה, שפירסם בטוויטר תמונה שלו לבוש מדים ומחזיק נשק בתוך רצועת עזה. גונטז' שואל את בן-יהודה מי אישר את כניסתו לאיזור המלחמה, מאחר שדובר-צה"ל סירב להשיב על כך. בן-יהודה, בין גידוף לגידוף, לא מוכן גם הוא להגיד מי אישר את הביקור, וטוען שהוא נועד על מנת לעשות "על האש" לחיילים ברצועה. התמונה שפירסם, הוא אומר, היתה מהתלה שנועדה לפגוע בעיתונאי בן כספית.

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמים רשמיו של דובי איכנולד, מנכ"ל הוצאת ידיעות ספרים, שותפו של ארנון (נוני) מוזס מו"ל "ידיעות אחרונות" ומי שמקושר לאורך ולרוחב המפה הפוליטית, מביקור ברצועת עזה. "טעון בסקרנות עצומה, ברצון לגעת מקרוב בדבר הזה שנקרא לחימה בשטח אויב, לחוות את המלחמה דרך הרגליים ולא מבעד למסך הטלוויזיה בסלון. [...] פניתי לחברי רון בן-ישי, הכתב הצבאי הוותיק וחתן פרס ישראל [...] צה"ל נתן את אישורו והצטרפנו ליום לחימה עם חיילי גדוד נח"ל 931, אוגדה 162".

גם אתם סקרנים? רוצים לעשות על האש לחיילים? לחוות את המלחמה דרך הרגליים? תתפקדו לליכוד, או שתעשו הרבה כסף. או שתתגייסו למילואים, כמובן. אבל אז כמובן לא אתם תחליטו מתי תחזרו.

הפואטיקה של התוכן השיווקי

"הנשמה מאחורי הלוחות המחיקים שכולכם מכירים" (כותרת כתבת פרסום סמוי ב"דה מרקר")

יאיר נתניהו

"תראה, אתה שאלת, אני אענה, למרות שזה בטח לא הסיפור וזה זניח על רקע מה שקורה בימים האלה, זו התעסקות בתפל", אומרת מירי מסיקה בתשובה לשאלה על קריאתו של יאיר נתניהו להחרים אותה בשל הביקורת שמתחה על חוקי "הרפורמה המשפטית" של אביו. "עכשיו הוא במיאמי, ואני מופיעה ותורמת, משלמת מסים והכל טוב. אז בסוף הכל צף, אתה יודע מה צף בדרך כלל?".

"גם אני יכולתי, אגב, להיות במיאמי", היא מוסיפה, "הציעו לי לא פעם לעבור עם המשפחה, אבל אני את המדינה שלי לא עוזבת בזמן מלחמה. ככה אותי חינכו. לא יודעת מי חינך אותו".

ענייני תקשורת

תמונת ניצחון. הדיון ב"תמונת ניצחון" היה מאפיין קבוע של מדיניות הסבבים מול חמאס. קונספציית חיזוק החמאס שהנחיל נתניהו למערכת המדינית ולמערכת הביטחון במטרה להחליש את הרשות הפלסטינית ולמנוע כל אפשרות להסדר מדיני, חייבה הנצחה של האמונה כי לא ניתן להכריע את חמאס, אולם הדבר יצר לנתניהו בעיה תדמיתית: הוא הרי נבחר בדיוק על הטיקט של הכרעת חמאס.

כך נוצר העיסוק הציני ב"תמונת ניצחון" במקום בניצחון. כעת תמונת הניצחון חוזרת. "מה שנתניהו עוסק בו בלא הפסקה כעת, אומר אדם המכיר אותו מקרוב עשרות שנים, הוא התנקשות בסינוואר", כותב הראל ב"הארץ", "ראש הממשלה זקוק להישג בולט לעין, דימוי ניצחון שיוכל להציג לציבור בארץ, גם אם סביר שאנשי חמאס יוסיפו להילחם לאחר הרג מנהיגם. הוא מחפש הישג סמלי, שכביכול ייתן תשובה הולמת למפלה שנחלה ישראל ב–7 באוקטובר. אז, יוכל להתחיל בקידום עסקת החטופים ובחתירה להפסקת אש".

בדיחה. קלמן ליבסקינד מקדיש את טורו לחבטות במקום העבודה שלו: תאגיד השידור הישראלי. לטענתו, התוכניות "זהו זה" ו"דו"ח רולניק" מפיצות "תעמולה חד-צדדית נגד אותם ציבורים", "הימניים, הדתיים, המתנחלים, אלה שתומכים בקואליציה שבראשה נתניהו", שהם "חצי מדינה". ליבסקינד מצהיר שהוא לא מוכן שכספי המסים שלו יממנו את מה שהוא מכנה "הסתה מכוערת".

שיאו של הטור מגיע כבר בתחילתו, כשליבסקינד מצהיר שיש לו חוש הומור ("שלא תבינו לא נכון. יש לי חוש הומור"). עם הקביעה הזו אין מה להתווכח. חייבים חוש הומור בשביל להרוויח עשרות אלפי שקלים בחודש מכספי משלם המסים בתאגיד השידור על מנת לקדם עמדות פוליטיות בוטות נגד חצי מדינה (קצת הרבה יותר, למעשה), ואז להכניס לכיס עוד משכורת מפרסום טורים נגד מי שמקדמים עמדות פוליטיות בתאגיד השידור.

הבושה מתה. עבור טאלנטים מעולם העיתונות שמתגלגלים במורד הפופולריות והרלוונטיות יש שני אפיקים מרכזיים להיוון ההון המוניטיני המצטמצם: להפוך לסרסורי תוכן שיווקי או לפלרטט עם הביביזם. יש המצליחים לסמן וי על שתי המשבצות.

במוסף "שישבת" של "ישראל היום" מעניקים את השער לראיון עם דני רופ, מהקרקרים היותר עבשים בתעשיית התקשורת. אחרי שקריירת הפרסום הסמוי שניסה להחיות בערוץ 13 נקטעה, מתקדם רופ לאחור בשלט וינסה למכור תוכן שיווקי לצופי ערוץ 14.

המראיין, ניר וולף, לוחץ על רופ בנקודה הפוליטית, דהיינו, ההחלטה להתפרנס מעבודה בערוץ תעמולה. רופ הודף שוב ושוב ומצהיר על נייטרליות פוליטית, ובדרך חושף כיצד ההרעלה הביביסטית של התקשורת הישראלית הפכה את ההרעלה המסחרית ללגיטימית:

"ברצועה שלנו, שתיקרא 'כלכלי בלילה', עורך התוכנית (ערן בר־טל, גילוי נאות: בעבר העורך הכלכלי של 'ישראל היום') הבטיח לי שלא יהיה שום דבר מטעם. אני לא אסכים", מצהיר רופ, ומיד מוסיף: "אם אצטרך להכניס תוכן שיווקי - אין לי ברירה".

רופ, חזאי, מספק גם תחזית פוליטית: "אין עוד הרבה שנים לביבי. בוא, זה לא משנה", הוא אומר לוולף, "תשמע, אני חושב שגם ביבי יודע את זה. כמה כבר נשאר לו? עוד שנה, נגיד שנתיים? אני חושב שערוץ 14 הכי פרח דווקא כשביבי לא היה בשלטון, הפריצה של 14 היתה בתקופת בנט ולפיד. כשביבי לא יהיה בשלטון, וזה יקרה - זה יכול להיות מישהו אחר מהליכוד וזה יכול להיות גנץ - מה יקרה לערוץ? ביבי ייסע לתת הרצאות בארה"ב, ינהל את המשפט שלו או אני לא יודע מה הוא יעשה, וינון מגל ימשיך לשבת בכיסא ולומר 'רק ביבי'? אבל ביבי לא ראש ממשלה, מה תגיד עכשיו?".

פינת האירוניה ההיסטורית שמורה לשאלה "תצליח להשתלב בערוץ שרוחו של ביבי מרחפת מעליו בכל רגע נתון?" שמוטחת ברופ. הזירה, כאמור: "ישראל היום", העיתון שבמשך רוב שנות קיומו היה חלק בלתי נפרד ממכונת הרעל הביביסטית.

יש גם תופין: רופ מספר כבדרך אגב כיצד נתניהו, כיו"ר אופוזיציה, "בירר עם חיל האוויר" אם יהיה גשם ביום המתוכנן לבר המצווה של הבן אבנר.

מכונת הרעל. במוסף "שישבת" של "ישראל היום" כותב ג'קי לוי על חוויותיו כדמות השייכת למחנה הימין, חובש כיפה ובעל טור ב"ישראל היום", שאיתרע מזלו להיות מ"משפחות החטופים": חמישה מבני משפחתה של אשתו הוכרזו כנעדרים לאחר מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר.

"אני חוזר הביתה בשעות לילה מאוחרות, אחרי עוד הופעה בהתנדבות מול מפוני יישובים או גדוד חיילי מילואים, ומבזבז שעה מחיי על ניקוי המכשיר מתגובות נאצה שמאשימות אותי בפשעי שנאה. כרגע אין לי ברירה, אלא לנסות לשרטט חלק מהמהלך שהתרחש כאן מאז 7 באוקטובר, ואולי גם להסביר למה רבים כל כך חשים שמתנהל כאן קמפיין מכוון נגד המשפחות", הוא כותב.

עם תחילת ההתארגנות של משפחות החטופים לרצועה, "אדם בשם דודי זלמנוביץ הציע את בניין המשרדים שלו בלב תל אביב כדי שישמש מרכז מידע. הוא הזמין מקרב המתנדבים את אלה שהיו להם כישורי ניהול מוכחים. אחד מהם היה רונן צור. בתמימותנו חשבנו שזה כל כך יפה שתומך ליכוד כמו זלמנוביץ ואיש שמאל כמו רונן צור משתפים פעולה ברגע האמת. התפטרותו של צור השבוע היא אחת הסיבות שאני כותב את הדברים האלה".

צור, הוא אומר, "נזהר מכל שמץ או רמז לפוליטיקה. הוא ידע שהשם שלו מושך אש. [...] מי שרצה למתוח ביקורת כלשהי על התנהלות הממשלה מול משבר החטופים, זכה לכתף מאוד קרה מצידו של רונן צור. אתם לא תהפכו את זה לפוליטי, הוא סגר עניין. נפגשנו פעמיים, וחשבתי שהוא קצת מגזים עם זה. אבל למרות הזהירות, דבר לא עזר".

בטורו היום, עמית סגל לא חוסך שום רעל מ״אחים לנשק״. שבוע אחרי ה-7 באוקטובר התייחסתי לחיבוק הדב שאותו סגל העניק לארגון אבל לצערי, הם התמוגגו על הדבש ופספסו כליל את העוקץ - שהיה ברור שיגיע.
לפחות לפי מה שהוכיחו עד כה, ״אחים לנשק״ הם ארגון חברה אזרחית למופת, אבל הם לא מבינים נכוחה את… https://t.co/dhbI8PpMJa

— Yoav Groweiss ????️يوآف غروفايس (@yoav_gro) February 23, 2024

לוי כותב כיצד "בפגישה הראשונה של ראש הממשלה עם נציגי המשפחות הופתעו הנציגים לגלות שהגיעו למקום בני משפחות שהם לא הכירו, ושמיהרו, עם כניסתם המפתיעה לחדר, להאשים אותם בהחלשת המערכה. זאת היתה הפתעה לא נעימה, בעיקר מכיוון שמטה המשפחות הציג שם תביעה 'חלבית': ששחרור החטופים יוגדר כאחד מיעדי הפעולה הקרקעית. בערוצי תקשורת מסוימים כבר החלו להישמע טענות כאילו מטה המשפחות עסוק בפוליטיקה. 'כל מה שיש להן בראש הוא להפיל את נתניהו', אמרו שם על אנשים שבקושי נשמו. אנשים שמפעם לפעם קרסו ואיבדו הכרה מול פינת הקפה".

תהינו, הוא כותב, "מי צובע אותנו כך? ולמה מנסים לסכסך בינינו?". לוי כותב על שיחה עם הבמאי יוסי סידר, שסיפר לו על "חוסר אמפתיה" בציבור כלפי החטופים. "בעיית החטופים מצטיירת כבעיה מגזרית. קיבוצניקים. שמאלנים אשכנזים עם קעקועים וקרחת. אני צריך דמויות שישברו את הדימוי...", מצטט לוי את סידר.

"בנקודה הזאת ליבי צנח בקרבי", ממשיך לוי, "אמרתי לו שבן הדודה שלנו, דור דן, שאמו כרמלה ואחייניתו נויה נרצחו, הוא חסיד ברסלב, ויש לו פאות ארוכות וכיפה לבנה. הוספתי אפילו שלפני שהמשפחה עברתה את שמה ל'דן' הם היו 'ז'אווי'. תוניסאים. זה יכול לעזור? אבל מה לעזאזל אתה רוצה לומר לי? שאם הם מצטיירים כאנשים שלא תומכים בממשלה הנוכחית, לא נצליח לעורר אמפתיה?".

השבוע, כותב לוי, כבר נאמר במשכן הכנסת לבני המשפחות שיקיריהן נחטפו לרצועת עזה  כי "לא נעזור לכם, עד שלא תחליפו את אנשי המטה". רק חברי כנסת מעטים פנו למשפחות על מנת להציע עזרה, הוא מגלה, "רבים העדיפו לומר דברים כמו 'המטה חטף את המשפחות' - אמירה שגסות הרוח שבה מצליחה להתחרות רק בשקריות". בהמשך, למתקפה מצד חברי כנסת כמו ח"כ צביקה פוגל הצטרפו גם אנשים פרטיים.

"למה כל כך הרבה משפחות משוכנעות שמדובר בקמפיין מאורגן?", שואל לוי, "כי המילים דומות להפליא. כי השקרים חוזרים על עצמם. כי השדים יוצאים מהבקבוקים בתזמון מתואם".

עיתונות מקומית. מי אמר שהעיתונות המקומית מתה? העיתונים החרדים  השונים מקדישים את שעריהם לבחירות המקומיות, לקידום המועמדים מטעם החצר המוציאה את העיתון. במאמר המערכת של "המבשר" קובעים כי הבחירה במועמדים המגזריים היא נגזרת של אחדות ישראל. כרגיל בעיתונות החרדית,  כשמדברים על "ישראל" מתכוונים רק ליהודים חרדים מהמחנה הנכון:

"יום הבחירות לרשויות המקומיות המתקרב והולך בשבוע הבא עלינו לטובה, עומד בסימן של צורך גדול בחיזוק האחדות ואהבת ישראל. כל החזיתות מלמדות כי יש לבצר ולחזק את הלכידות במחנה אגודת ישראל, מחנה היראים והחרדים לדבר ה'. מצד אחד יש להיות ערוכים ונכונים ליום השלישי לעשות כמצוות כקש"ת מרנן ורבנן שליט"א, הם העומדים על הפקודים, אשר ציוו לנו בהוראותיהם הברורות כיצד לנהוג וכי יש חובה לחזק את נציגי 'שלומי אמונים' באגודת ישראל העושים למען הכלל בערי ישראל. מצד שני, יש לחשוב גם כאן על 'היום שאחרי', כפי שנהוג לחשוב בהקשר לימי המלחמה שאנו מצויים בתוכם, ולוודאי כי ניתן יהיה לגשר על פערים, וטוב לב משתה תמיד".

אלי ואביגדור. אביגדור ליברמן שוב מככב ב"מעריב", הפעם אצל יהודה שרוני, כולל פרומו אתמול בשער.

היו זמנים. במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" מתפרסם פרק מספר חדש של חוקר הקולנוע דוד שליט, על מאבקו של משרד החוץ הישראלי בסרט "לורנס איש ערב", של המפיק היהודי סם שפיגל, בשל החשש שיציג באור חיובי את הלאומיות הערבית. אבל לא רק: ממשלת ישראל חששה גם מכך שהסרט יפגע בטורקים.

"הסרט הגיע לישראל באוקטובר 1963. לא הופעל חרם נגדי, רק לחץ ממשלתי להגן על המדינה-ידידה טורקיה", כותב שליט, "משרד החוץ דרש להוציא את הקטע שבו אונס הביי הטורקי את לורנס וכן סצינה של טבח בטורקים. "בשני קטעים אלה מוצגים הטורקים כמוגי לב, אכזריים, הומוסקסואליים ומנוונים. אין אף מלה טובה אחת עליהם". המועצה לביקורת סרטים התעלמה. הסרט הופץ בשלמותו".

במומו פוסל. "הארץ" לועג ליאיר נתניהו בשל אשכנזיותו.