אין כמעט טקסט חדשותי או אקטואלי שלא נפתח בצירוף כזה או אחר של המילים: "מאז ה- 7 לאוקטובר…". ואכן, מאז אותו יום אנו נושאים עמנו את הכאב והקושי, ונראה שבתקופה הנראית לעין הם לא הולכים לשום מקום. הדבר נוכח כמובן גם בחיינו, האזרחים הערבים, וביתר שאת במקומות העבודה - שם המפגש עם החברה היהודית יום-יומי ובלתי נמנע, ומלווה בביטויי פורקן לתסכול, לכאב ולעתים גם לעמדות סטריאוטיפיות וגזעניות. אבל הקושי והכאב מוכרחים להפוך להזדמנות - גם כדי שנוכל להמשיך לחיות כאן יחד, וגם (ואולי בעיקר) כדי שנתחיל לתקן.

בשבת האחרונה הוזמנתי לדבר באחת מתוכניות הרדיו בתחנה שלא אנקוב בשמה, על נייר עמדה חדש שהפיק פורום העמותות של מיזם קו-אימפקט. בנייר הצגנו ניתוח של מגמות וסיכונים בנוגע לאיכות והיקף תעסוקת החברה הערבית בישראל, והראינו כיצד מתגברות תופעות של הרחקת עובדים ערבים ממקומות העבודה על ידי מעסיקים שאינם מקדמים גיוון והכלה בחברותיהם בשל המצב.

הראינו גם כי ניכרת הימנעות של עובדים ערבים להגיע לעבודה ונוצרים מתחים במקומות העבודה, והדהדנו את הנתון לפיו למעלה ממחצית הציבור הערבי והיהודי דיווחו כי הם חשים שינוי לרעה ביחסים מאז תחילת המלחמה. הצגנו גם שורת המלצות, כמו למשל הבטחת התאמה שפתית ומהותית של שירותי החירום הממשלתיים לצרכי ומאפייני החברה הערבית; והיערכות ליום שאחרי המלחמה בארגונים וחברות ברמה הפנים ארגונית, על ידי קביעת נורמות וגבולות המבטיחים מרחב משותף בטוח.

למרות ההכנה הקפדנית שעשיתי מבעוד מועד, דווקא שאלה אחת בראיון הזה הצליחה לערער אותי. באמצע הראיון, שעד אותו רגע נסוב סביב הפגיעה בעובדים הערבים במשק בעקבות המלחמה, המראיין ספק שאל ספק אמר כבדרך אגב: "ופתאום בא פיגוע, כמו שהיה השבוע בחיפה, של צעיר ערבי ישראלי מטמרה, והרבה יהודים אומרים: ערבי ישראלי פוגע בנו, ומפגע בנו בחיפה…".

המילים לא המשיכו לכדי שאלה ממשית, אבל רוח הדברים היתה ברורה מאוד: איך אתם מצפים שננהג בכם, אם קורים מקרים כאלה? כלומר, באבחת משפט אחד בוטלה כליל כל כברת הדרך הקשה מנשוא, המאומצת והלא מובנת מאליה שעשתה החברה הערבית בישראל, כדי להשתלב בזכות ולא בחסד בתעסוקה, בכלכלה, במסחר ובצמיחה של המקום הזה שבו כולנו חיים.

כמו שגם עניתי לאותו מראיין, הרי מדובר במקרה בודד, יוצא דופן, שאסור להסיק ממנו על חברה שלמה ואסור לראות בו מקרה מייצג. כי מול אחד כזה, עומדים מאות אלפים שבוחרים יום-יום בדרך אחרת.

כנגד כל הסיכויים ומול אתגרים בלתי פוסקים, החברה הערבית מוכיחה יום אחר יום נכונות ורצון להשתלב. הערבים מהווים 21% מכלל האוכלוסייה בישראל, מעל 40% מכלל הסטודנטים במוסדות האקדמיים המובילים, ולכולם רצון עז לפרוץ גבולות, להגשים חלומות ולחיות את חייהם כשווים בין שווים. מול זה, במגזר העסקי כיום, העובדים הערבים מהווים רק 6%. בתפקידי הניהול המספרים נמוכים אף יותר.

קו ישיר מחבר בין השאלה שנשאלתי באותו ראיון לבין הנתונים המתסכלים הללו - מפני שאם לא נחליף דיסקט, ואם בכל מצב משברי נניח לכל המאמצים הרבים שהושקעו להיעלם ולהתחלף בניכור ופחד, נישאר תקועים במקום, מקום שבו כולם מפסידים. אין לנו דרך אחרת חוץ מלבנות חיים משותפים, יחד.

שאדי חדאד הוא סמנכ"ל פיתוח ואסטרטגיה במיזם קו-אימפקט