הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
חברי כנסת מצטלמים ליד בתים פרוצים בקיבוצי העוטף ימים אחדים לאחר ה-7 באוקטובר. ראש הממשלה נתניהו מוביל את איש העסקים אילון מאסק, מבעלי ההשפעה החזקים בעולם התקשורת, בפתחו של אחד הבתים שנפגעו בעקבות פלישת אנשי חמאס. כל דקה בסיור של הפמליה מצולמת כמעט מכל זווית אפשרית.
"במצב זה עולמם הפרטי של תושבי הישובים שנפגעו הופך לנחלת הציבור, בדרך כלל בעל כורחם של האנשים המצולמים", אומר פרופ' מיכאל בירנהק מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, שפירסם מאמר תחת הכותרת "זמן חירום: פרטיות במלחמה", בגיליון האחרון של כתב העת האקדמי "מסגרות מדיה".
בירנהק מרבה לעסוק בזכות לפרטיות והקשר בינה לכבוד האדם, ולפני שנתיים ייסד את הקליניקה לפרטיות באוניברסיטת תל-אביב. בראיון עמו הוא מתריע על הפגיעה ההיקפית בפרטיות של נפגעי המלחמה, של המפונים מבתיהם ושל החטופים ומשפחותיהם.
"בתיהם של תושבי העוטף נחשפו לעין כול והפכו לאתר פתוח למבקרים", הוא אומר. "משפחות שאיבדו את בתיהן מעבירות את זמנן בלובי של בתי המלון, שאליו נכנסים צלמים, עיתונאים, מתנדבים וסקרנים. מצב דומה נוצר בבתי החולים, שבמסדרונותיהם צלמים מנציחים פגישות ראשונות של חטופים ששבו מן השבי עם משפחותיהם. לכך נוסף סרט שהמדינה עורכת, שמורכב מקטעי וידאו חושפניים על רגעי האימה שעברו על תושבי הישובים, בעיקר ממצלמות שנשאו המחבלים, והסרט מוקרן בפני עיתונאים, פוליטיקאים ודיפלומטים בעולם".
בירנהק קובע במאמרו כי בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר, פרטיותם של אזרחים נרמסה, בדרך כלל לטובת אינטרס צר של פוליטיקאי מסוים, אינטרס לאומי של "הסברה", אינטרס של כלי תקשורת לפרסם מידע בשם זכות הציבור לדעת וחופש העיתונות, או אינטרס של בית החולים המבקש לקדם את תדמיתו כדי לקבל תרומות נחוצות.
בראיון עמו הוא אומר כי דווקא במצבי חירום כגון זה שבו אנו נמצאים, הכרחי להגן על זכויות אדם בכלל והזכות לפרטיות במיוחד. "פרטיות אינה מותרות לימי שלום בלבד", הוא טוען. "היא חיונית לפרט, לחברה ולמדינה גם בעת מלחמה".
במצב החריג שבו אנו נמצאים, טבעי הוא שהפרטיות של אזרחים מסוימים תיפגע.
"זכויות האדם, לרבות הזכות לפרטיות, הם מרכיב מהותי בסל הערכים שלנו. בידי האזרח הזכות להציב בפני המדינה שלט ברור: 'עד כאן'. אבל מרגע שהוכרז מצב חירום, נפרץ הסכר. בשם הביטחון ומצב החירום נרמסו לאורך ההיסטוריה זכויות אדם רבות: חירות חופש התנועה, ההתאגדות, הביטוי והעיסוק, זכות הקניין ועוד.
"בישראל הוכרז מצב חירום מאז קום המדינה ומאז מחדשת הכנסת את ההכרזה מדי שנה. מצב חירום יוצר דחיפות והדחיפות מצדיקה השעייה של כללים, עקרונות ונורמות של התנהגות. פרקטיקות רגילות של ימי שיגרה הופכות באבחת ההכרזה על מצב חירום ללא רלוונטיות. הן יחכו לשעתם אחרי המלחמה, בתום שעת החירום. ואולם דווקא במצב החריג, בשעת החירום, יש לזכויות האדם חשיבות עצומה. זו שעת המבחן שלהן".
אילון מאסק, הבעלים של טוויטר, מבקר בזירות טבח חמאס בקיבוץ כפר עזה, לצדו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, 27.11.23 (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)
על פי בירנהק, מלחמה מערערת מן היסוד את המושגים היציבים המוכרים לנו: את הביטחון בבית, את האמון במדינה, שמחובתה להגן עלינו, את ההסכם הלא כתוב שלפיו המדינה תדאג לנו אם בכל זאת יקרה אסון. "אלא שבראשית המלחמה הנוכחית, המושגים האלה התנפצו לעין כל ובקול רעם", הוא טוען. "בתוך השאון והנפץ, זכויות האדם צריכות להיות העוגן שבו אנחנו נאחזים. אם נשעה אותן, אנחנו עלולים לשלם מחירים גבוהים מדי, כיחידים וכחברה, היום ובעתיד".
במאמרו כותב בירנהק כי הפרטיות מסדירה יחסים בין אישיים ויחסים בין הפרט לקהילה, והיא זכות יסוד של האזרח מול המדינה. "הפרטיות מאפשרת לאדם לקבל החלטות בעצמו, בלי התערבות חיצונית", הוא קובע. "היא גם עונה על הצורך של אדם במרחב פרטי לפיתוח הזהות והאישיות. אנו זקוקים לסביבה שבה נוכל להרהר, לחשוב, לתהות ולטעות בלי לתת דין וחשבון.
"הפרטיות משמשת מגן מפני מעקב או מבט עוקב שממשמע ומנטר אותנו. היא גם ממלאת תפקידים חשובים בכינון יחסים בין אישיים. למשל, היא מאפשרת לשותפים ביחידה הזוגית לבסס אימון הדדי, ביודענו שהזוגיות היא מרחב בטוח - אף כי פרטיותם של בני זוג אינה אישור לנצל את את הזוגיות לרעה, כמובן. הפרטיות חשובה גם במעגל של הקהילה, שכן היא יוצרת מצבי 'יחד ולחוד', שמאפשרים לשמור על זהות אינדיווידואלית ובה בעת להיות חלק ממארג חברתי רחב יותר".
"לבסוף במעגל החיצוני", הוא כותב, "לפרטיות יש תפקיד מרכזי במדינה הדמוקרטית: היא מאפשרת פעולות פוליטיות חשובות כמו חשאיות הבחירות, או חברות של אדם במפלגה. היא מגוננת על זכויות אדם אחרות, למשל על ביטוי אנונימי, או חברות בהתאגדות חוקית ועשויה לצמצם אפליה. וחשוב מכל, הפרטיות מסמנת את הגבול שבין המדינה לאזרחיה והיא סממן דמוקרטי מובהק, בעוד שהיעדרה הוא סממן טוטליטרי מובהק".
קלפי, בחירות 2021 (צילום: אבי רוקח)
במענה לאיום מהמדינה, שעלולה לנסות ולמלא את תפקיד "האח הגדול" כמו בחזונו הקודר של ג'ורג' אורוול, המשפט פיתח את הפרטיות החוקתית. "למרות ההכרזות הפופולריות על מותה של הפרטיות, הטענה ש'אין לי מה להסתיר' והביקורת על כך שהפרטיות מעכבת חדשנות, הפרטיות היא עדיין זכות חוקתית", כותב בירנהק, "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיף 7א) מכריז שכל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו".
עם זאת, החוק אינו מגדיר פרטיות, אלא רק מצבים שהם פגיעה בפרטיות. כך למשל צילום ברשות היחיד אסור וברשות הרבים הוא מותר. "אבל ההפרדה בין שני התחומים אינה חד משמעית", הוא אומר בראיון עמו. כך, לא כל מה שקורה בבית הוא פרטי. למשל: "ספקי טלוויזיה ואינטרנט שיודעים במה אנחנו צופים ובאילו אתרים אנחנו גולשים", ולא כל מה שקורה במרחב הציבורי שייך לרשות הציבור, למשל "ביקור במרפאה לפריון, בקליניקה של פסיכולוג או במפגש של 'אלכוהוליסטים אנונימיים'". גם מבחינה משפטית, כותב בירנהק, "הבינאריות של המשפט מתנגשת בחיים עצמם, שהם מורכבים יותר מאוסף ההנגדות ותרשים הזרימה המשפטי".
כך במקרה של הבתים הפרוצים של תושבי העוטף, ניתן למצוא את המתח בין הרצון להשתמש בה לצרכי הסברה לבין הפקעת הפרטיות. "הטילים שנורו מעזה, השריפה שהוצתה והקרב שהתחולל, שברו את הגבול שבין הפרטי לציבורי בבתים רבים שנפגעו. פנים הבית ניגלה לעיני כולם", כותב בירנהק, "כאשר הח"כים הצטלמו ליד הבית הפרוץ, כאשר ראש הממשלה הדריך סיור בין חדרי הבית, ואורחו רב הכוח צילם במכשיר הנייד שלו, נחשפו פרטים שנוגעים לחיי האנשים שהתגוררו בבית ואינם שם כעת, ואולי אינם עוד איתנו".
לדבריו, "המלחמה, מצב החירום והנסיבות הקשות לא מצדיקים את הפקעת פרטיותו של אדם בכל הנוגע לביתו, חפציו והוא עצמו. אבל הצילומים והסיורים הפקיעו אותם. הצילום מנע מבעל הבית להחליט בעצמו אם הוא רוצה לארח או להיחשף. נכון שלסיורים הללו בין הבתים הפרוצים של התושבים יש ערך הסברתי, אבל למה הם נערכו בלא הסכמתם? הרי מדובר בכל זאת בבית שלהם, המקום הכי בטוח, שחולל על ידי החמאס. לא במקרה תושבים רבים של העוטף זעמו על ביקורי הפוליטיקאים שנעשו בצורה הזו".
חייל מסייר בשטח שבו התקיים פסטיבל "נובה", כשבועיים וחצי לאחר הטבח שאירע במקום. יער רעים, 25.10.2023 (צילום: יוסי זמיר)
בירנהק מצביע גם על הפרת הפרטיות ב"חזית" נוספת של המלחמה: הפרת פרטיותם של עשרות אלפי מפונים, שנאלצו לעזוב את בתיהם ולעבור להתגורר בבתי מלון ברחבי הארץ. "כל אחד ואחת מבני המשפחה זקוק פרטיות כלשהי, גם זה מול זה. בהיעדר חלופות, הם יורדים ללובי, שהפך למקום התכנסות עבור חברי הקהילה, כתחליף לסלון הביתי. אנשים מסתובבים שם אפילו בפיג'מות. לכאורה הלובי הוא מרחב ציבורי פתוח לכול, וכל עובר אורח יכול להיכנס אליו. אבל גם עיתונאים נכנסו לשם כדי לפגוש אנשים שיש להם מה לספר. כאשר הכניסה נעשית בהסכמה, העיתונאים הם אורחים רצויים. אני בטוח שרוב המפונים שיורדים ללובי יסכימו להתראיין. ובכל זאת, כאשר הכניסה והמצלמה הנלווית אליה אינם בהסכמה, נפגעת פרטיותם של האנשים. הם חשו כמו בגן חיות, שבו כל מי שרוצה יכול להביט בהם".
ובכל זאת, יש עניין כללי בהגעה של עיתונאים וצלמים לפתחי הבתים בישובי העוטף או לשטחי הלובי של המלונות שבו יושבים המפונים. העיתונאים אמורים לדווח מה אירע למפונים ולמשפחותיהם על רקע המלחמה.
"אכן חיי המפונים ומשפחותיהם ששרדו הם מעניינים ויש עניין ציבורי בהכרת אורחות חייהם ובסיפוריהם. אבל המפונים עצמם הם שאמורים להחליט האם לארח זרים מצוידים במיקרופונים ומצלמות בתוך המרחב האפור שאליו נקלעו".
כוחות לא שווים
לצד תושבי העוטף והמפונים, מי שפרטיותם הופרה הם החטופים ששבו משבי חמאס ונקלטו בבתי חולים. "המפגשים בין החטופים ששוחררו לאהוביהם מרגשים עד אין קץ. אבל במפגשים האלה נכחו מצלמות: של בני המשפחה, של לשכת העיתונות הממשלתית ושל בתי החולים. האירוע הפרטי הפך לציבורי", כותב בירנהק.
מפונים מקיבוץ בדרום במלון בתל-אביב, 3.1.24 (צילום: מרים אלסטר)
לדבריו, "העיתונאים הקפידו לציין שהפרסום נעשה בהסכמת המשפחות, אך האם הסכמה זו יכולה להכשיר את את התיעוד והפרסום? מבחינה משפטית, התשובה היא חיובית: הסכמה מדעת ומרצון חופשי מכשירה פגיעות בפרטיות. אלא שהכוחות כאן אינם שווים. בני משפחה שמעיניהם נתונים אך ורק ליקיריהם, יתקשו לסרב לבקשת העיתונאים או בית החולים לצלמם או לתעד אותם. ובסערת הרגשות שבה נתונות המשפחות, ספק אם הן יכולות לקבל החלטה מושכלת. זכות הציבור לדעת מה עבר על החטופים כשהיו בשבי אינה חלה על צפייה ברגעים אינטימיים של מפגשים של המשוחררים עם בני משפחותיהם. אם בני המשפחה מצלמים את המפגש, זה בסדר. אבל אם נציג של בית החולים עושה זאת, זו בעיה. ופה הייתי מצפה מהנהלות בתי החולים לקחת צעד אחורה".
בירנהק מצביע במאמרו גם על סרט הזוועות שנערך מתיעודים שונים של פלישת מחבלי החמאס לישראל ב-7.10, שכשמו כן הוא. "המחבלים שרצחו ואנסו בוודאי לא ביקשו מקורבנותיהם רשות לצלם", הוא כותב, "הם גזלו את הגוף, את הנפש, את כבוד האדם ואת החיים, והתיעוד גזל את כבוד האדם פעם נוספת. כעת באה המדינה, מלקטת את הסרטונים ועורכת אותם לפרסום, ומסבירה שיש ערך ציבורי ואינטרס הסברתי בשימוש בהם, במיוחד אל מול מכחישי האירועים", עם זאת "הפגיעה בפרטיות ברורה".
המלחמה הביאה אם כן לזילות גדולה של הזכות לפרטיות - פרטיות קורבנות מתקפת חמאס, פרטיות המפונים מהדרום והצפון ופרטיותם של החטופים ששבו מהשבי. "זמנים של משבר מעמידים במבחן את החוסן החברתי. זהו מבחן קשה. האם נצליח לשמור על ערכי היסוד שלנו? עיצבנו אותם בזמן שלום, בשֹוֹם שכל ובמתינות, כדי שיסייעו לנו גם כאשר לא יהיו בידינו זמן ואורך רוח לנהל דיונים פילוסופיים מורכבים", מסכם בירנהק את מאמרו, "כאשר אנחנו משעים אותם בגלל מצב החירום, אנחנו משלמים מחיר כבד מאוד של פגיעה בפרטיות, פגיעה נוספת במי שנפגעו כבר באופן בלתי נסבל. כוונות טובות אינן מקהות את הפגיעה, ובמבחן הזה אין מועד ב'".