המלחמה המתחוללת בימים אלה בין ישראל לחמאס ברצועת עזה מעוררת שאלות  חוקיות ומוסריות. במאמר שפירסם באתר "אל-גזירה" דן החוקר מעתז אל-ח'טיב בהגדרות השונות ל"צבאי" ול"אזרחי" במשפט הבינלאומי ובפסיקות הלכה מוסלמיות, ומותח ביקורת על מי שמבקש להצדיק פגיעה באזרחים בזמן מלחמה באמצעות דילוג בין שני העולמות הללו.

הסבר פשוט לסוגיה העומדת במרכז המאמר ניתן להציע דווקא מנקודת מבטם של ישראלים רבים. מאז הטבח ב-7 באוקטובר ופרוץ המלחמה, נשמעים בשיח הישראלי קולות מתלהמים שלפיהם "אין אזרחים בעזה" אלא רק מחבלי חמאס, קולות שמטרתם להתיר את דמם של כלל האזרחים בעזה ולהצדיק את מספר ההרוגים העצום – כולל ילדים ונשים – ואת ההרס האסטרונומי שישראל זורעת ברצועה.

באופן פרדוקסלי, טענה דומה שימשה את מחבלי החמאס עצמם כשתקפו משפחות בבתיהן במהלך טבח ה-7 באוקטובר: כל הישראלים כובשים ומדכאים, ולכן דמם מותר. אם כל העזתים הם מחבלים לעתיד וכל הישראלים הם חיילי צבא הכיבוש לעתיד, איזו משמעות יש לזכויות אדם או הגנה על ילדים ונשים בסכסוך הנוכחי? זוהי למעשה השאלה שעומדת במרכז מאמרו של אל-ח'טיב.

לדידו של הכותב, לא רק שדואליות זו בין הצבאי לאזרחי היא נושא מרכזי בדיון בסוגיות כמו שימוש באזרחים כמגן אנושי ומידת ההצדקה של "נזק היקפי" לחפים מפשע, אלא זוהי דוגמה לקושי ביישום של מורשת הלכתית משפטית קלאסית בהקשר מודרני.

לאחר 7 באוקטובר, התפרסמו כמה פתוות (פסקי הלכה אסלאמיים) שמתייחסות לגינויים של הטבח שערך חמאס ומנסות להצדיק את פעילות הארגון בנימוק שכל האזרחים הישראלים משתתפים בכיבוש ובדיכוי הפלסטינים, ולכן אין לחוס עליהם. חכמי ההלכה שפרסמו את הפסיקות משתמשים במונחים שונים מעט מ"צבאי" ו"אזרחי", ותחת זאת מציגים את הדיכוטומיה במונחים השאובים ממסורת האסלאם הקלאסית - "מלחמתי" ו"לא מלחמתי" ("חרבי" ו'"עי'ר חרבי").

אל-ח'טיב מסביר כי מדובר בשתי דיכוטומיות השונות זו מזו. הראשונה – צבאי מול אזרחי – היא אבחנה חוקית שצמחה במדינה המודרנית, ושתי מסגרות ההתייחסות העיקריות שלה הן החוק ההומניטרי הבינלאומי ואמנת ז'נבה.

ישנם סטנדרטים הקבועים בחוק שמטרתם להבחין בין אזרחים לבין אנשי צבא על ידי מאפיינים הקשורים ללבוש, למקום ההימצאות ולאופי הפעילות. לפיכך, לרוב האנשים במדינה המודרנית ברור באופן אינטואיטיבי למה הכוונה ב"צבאי" – יש להם תמונה בראש של חייל, איך הוא נראה וכיצד הוא מתנהל, לעומת אזרח. גם חיילי מילואים הם באופן עקרוני אזרחים – אבל הם "מאבדים" את מעמדם כשייכים לתחום האזרחי כשהם מתגייסים לשירות המילואים.

אם כן, הקריטריון הקובע את הזהות ה"צבאית" של אדם הוא עיסוק בפעילות לחימה או סיוע לה בזמן מלחמה ובשדה הקרב. בכך המושג המודרני "צבא" שונה מהמושג ההלכתי "מלחמה", שהוא רחב יותר. המושג מלחמה מהדהד את חלוקת העולם על פי האסלאם בתקופה הקדם-מודרנית ל"דאר אל-אסלאם" לעומת "דאר אל-חרב".

מונחים אלה נטבעו במאה השמינית על ידי האמאם אבו-חניפה. "דאר אל-אסלאם" מתייחס לטריטוריות שמוסלמים יכולים לחיות בהן ולקיים בהן את דתם באופן חופשי, "דאר אל-עהד" מתאר טריטוריות שיש בינן לבין המוסלמים הסכמים ובריתות שלום כלשהם, ואילו "דאר אל-חרב" (מילולית: בית המלחמה) היא טריטוריה שאין לה הסכמים עם "דאר אל-אסלאם", והמוסלמים אינם בטוחים בה. כנגד טריטוריות אלה ותושביהן מותר וצריך להילחם.

עם זאת, המושג "מלחמה" מורכב יותר מחלוקה זו, שכן קיימים עבור לא-מוסלמים מעמדות שונים המאפשרים להם להיות מוגנים מפני מלחמה, למשל: הסטטוס של "אהל א-ד'ימה" (בני-חסות) שניתן ללא-מוסלמים החיים בטריטוריה מוסלמית; "מעאהד" (בן-ברית) שנמצא במדינה השייכת ל"דאר אל-עהד" ושיש בינה לבין "דאר אל-אסלאם" ברית כלשהי; ואף "מסתא'מן" – אדם לא-מוסלמי שנמצא ב"דאר אל-חרב" אבל שוהה באופן זמני ובאישור ב"דאר אל-אסלאם" ומקבל הגנה זמנית.

הכותב מסביר כי המונח "חרבי" (מלחמתי) מתייחס למצב משפטי ופוליטי גם יחד: מבחינה משפטית, החסינות ניתנת על בסיס חוזה משפטי כלשהו – ד'ימה (חסות), מעאהדה (ברית) וכדומה. מבחינה פוליטית, סטטוס זה נסוב סביב מערכת היחסים של שלום או מלחמה בין "דאר אל-אסלאם" ל"דאר אל-חרב". מעמדות חברתיים אלו מאפשרים יציאה ממצב של מלחמה למצב של לא-מלחמה.

דוגמה טובה למורכבות העניין היא דווקא הסטטוס של מסתא'מן – סטטוס זמני שבו אדם שאמורים לראות בו אויב, שאינו מוגן על ידי ברית או חסות, משיג לעצמו ביטחון זמני. אל-ח'טיב מקביל זאת למעין ויזה מודרנית שאסור לחרוג מהזמן שנקבע בה, אך תחת תנאים מסוימים אפשר להפוך אותה למעמד קבוע.

ניתן לראות אם כן כי קיים הבדל בין שתי הדיכוטומיות: זו שבין צבאי לאזרחי, וזו שבין מלחמתי ללא-מלחמתי - כל אחת מהן פועלת מתוך היגיון אחר ובתוך מערכת אחרת, ומשתייכת למערכת משפטית ומוסרית אחרת. הדואליות בין צבאי לאזרחי סובבת סביב השתתפות ממשית במלחמה ומעניקה חסינות לאזרח שאינו משתתף במלחמה.

לעומת זאת, הדואליות המסורתית שבין מלחמתי ללא-מלחמתי על פי ההלכה האסלאמית קשורה להיבטים אחרים - לעצם השייכות לטריטוריה שנחשבת כ"דאר אל-חרב" גם כשאין מלחמה ממשית באותו רגע; ולהיעדר הגנה על ידי חוזה חוקי כלשהו כגון חסות או ברית. לפיכך, אל-ח'טיב טוען, בעייתי להסתמך על מושגים הלקוחים מהעולם המוסלמי ההלכתי כדי לתאר את מצב המלחמה במדינה המודרנית.

גם אם יש מי ששואף ליישם את המונח הכללי יותר של "דאר אל-חרב" כדי להצדיק מתקפה כוללת על כל מי שנמצא בטריטוריה מסוימת – חייל או אזרח, יש לומר ביושר שגם חכמי ההלכה הסכימו על קריטריונים שונים שמעניקים הגנה לחלק מהאנשים שנמצאים ב"דאר אל-חרב". דוגמה לכך היא נשים ונערים צעירים, כל עוד הם אינם משתתפים באופן פעיל במלחמה.

בעוד הגנה על נשים וילדים נחשבת קונצנזוס גם בקרב פוסקי הלכה, ישנן קבוצות נוספות שהדעות לגבי זכותן לחסינות בעת מלחמה חלוקות. כך למשל, פוסקים חנפים גורסים כי אסור להרוג זקנים, נכים, עיוורים, פיסחים, נזירים או אנשים שמסתתרים בכנסייה. לפי פוסקים מאליכיים, אסור להרוג בעלי מלאכה ופועלים.

פסיקות אלו מעידות שגם לפי פוסקי ההלכה, לא כל מי שמשתייך ל"דאר אל-חרב" אמור להיות מותקף בעת מלחמה, וכי לא כל אזרח במובן המודרני הוא איש "דאר אל-חרב" שדמו מותר במלחמה.

דברים אלה מדגישים את הבעייתיות שבדבריהם של כמה פוסקי הלכה מודרניים, שפסקו לאחר 7 באוקטובר כי "אין אזרחים" בישראל: ראשית כל, "אזרח" הוא מונח משפטי מודרני שאינו קשור למונח "דאר אל-חרב" ותקף גם לתושבי עזה וגם לתושבי ישראל.

יתר על כן, גם אם מסתכלים על הנושא מבחינה הלכתית גרידא וללא התייחסות להגדרות משפטיות מודרניות, לא כל הישראלים ייפלו תחת ההגדרה של פוסקי ההלכה הקלאסיים לאנשי "דאר אל-חרב" שדמם מותר – נשים וילדים למשל.

אל-ח'טיב מציין גם שתפיסה של המלחמה מפרספקטיבה הלכתית כזו בעייתית בעוד מובן, והוא חוסר העקביות שבה: מי שגורס כי חוקים בנוסח "דאר אל-חרב" צריכים להיות רלוונטיים למלחמה עם ישראל אמור לקבל גם כללים אחרים של התקופה הקדם-מודרנית כמו האפשרות לייצר מעמד של "מסתא'מן" – בן-חסות זמני - או בריתות שונות שניתן לטעון שבפועל מתקיימות במובנים מסוימים בין ישראל לחמאס.

לא ניתן להתעלם מכך שחלו תמורות רבות במצב הפוליטי, המשפטי והצבאי בעולם שמשפיעות על היכולת להבחין בין חיילים לאזרחים – החל בגיבוש צבאות סדירים של מדינות וכלה בנוכחותם של אזרחים בשדה הקרב וביכולתם לתעד ולהפיץ בתקשורת את רגעי הלחימה.

סיכומו של דבר, דבריו של אל-ח'טיב מגיעים על רקע טענות שלפיהן ניתן להצדיק תקיפת אזרחים בעת מלחמה בנימוקים המבוססים על חלוקת העולם הקלאסית של האסלאם ל"דאר אל-אסלאם" ול"דאר אל-חרב". על ידי הפגנת בקיאות בתפיסת עולם זו, אל-ח'טיב מנסה לפרק נימוקים אלה ולהראות את הבעייתיות שבניסיון להחילם על סכסוך מודרני.

הטענות הקוראות לחיסול האויב ללא הבחנה בין לוחמים לבין אזרחים נפוצות בישראל ומתקשרות לעיתים לשיח דתי-יהודי. מעניין לבחון טענות אלה בהתייחס לדבריו של אל-ח'טיב ולתהות על הדמיון ועל השוני בין מקורותיה של תפיסה זו לבין מקורות התפיסה הרואה במלחמה סכסוך בין "דאר אל-אסלאם" ל"דאר אל-חרב".

נטע איפרגן היא מתרגמת וכותבת בצוות "פרויקט אופק", מבית מכון ון ליר והפורום לחשיבה אזורית. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מאתרי תקשורת, מגזינים, בלוגים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית. חלק מהמאמרים מתורגם במלואו ומתפרסם בשיתוף פעולה עם מרכז אעלאם לתקשורת הערבית. לאתר הפורום לחשיבה אזורית