יש פנים רבות לעליבות מצבה של ארצנו בימים אלה. כאזרחים, אין לנו מה לעשות לנוכח המלחמה שישראל מנהלת נגד הפלסטינים בעזה ובגדה המערבית חוץ מלספור שוב ושוב את קורבנותיה המתרבים. וכי מה יכולים לעשות מי שהתרגלו, כמותנו, למראות הטבח, לסטטיסטיקות של מוות, למהדורות חדשות על טוהרת המלחמה?

בהיעדר ברירה אחרת אנחנו יושבים וסופרים קורבנות בקהות של מי שיושבים לצפות בתחזית מזג האוויר אחרי יום עבודה ארוך. אוזלת ידם של העיתונאים גדולה לא פחות, ומקצועם מסתכם כיום בניסיון לחזות כיצד תיראה המלחמה העתידית נגד לבנון ולחשב את הסיכויים לפריצת מלחמה כוללת.

אולם איזו ברירה יש לעיתונאים באזור כמו שלנו? אחרי הכול, זהו אזור שבו מלחמות כבר מזמן אינן מסתיימות בתוצאות מדיניות ברורות, ולנו נותר רק להתנהג כאילו "מדיניות" ו"מדינאים" הם בדיונות ספרותיים. זה נכון, כפי שאנו רואים, לגבי המלחמה בעזה היום, וזה יהיה נכון גם לגבי מלחמה בלבנון.

בסופו של דבר, אירועי 7 באוקטובר לא היו יכולים לעולם להשיג תוצאה מדינית שתשרת את הפלסטינים ואת המאבק הלאומי שלהם. גם מלחמת ההשמדה של ישראל לא תשיג לעולם את מטרותיה, אחרי שמקבלי ההחלטות הישראלים טיפסו על עץ גבוה מדי.

ומה באשר ללבנון? אם לקחת ברצינות את איומי הבכירים הישראלים הששים אלי קרב, המלחמה תימשך עד שהאיום של חזבאללה יוסר ותושבי הגליל יוכלו לשוב לבתיהם בבטחה. וכי איזו תוצאה מדינית יכולה להיות למלחמה כזו? ומה נותר לעשות מלבד להעריך מראש את הנזקים?

אולם יותר מכול, הדברים נכונים כאשר מתבוננים בשיח בלבנון עצמה. כאן, אנחנו מקבלים תזכורת למותה של המדיניות בכל פעם שעל המסך מופיעות פניו של המזכיר הכללי של חזבאללה חסן נסראללה.

את התזכורת האחרונה קיבלנו ב-3 בינואר, בשעה שהלה נאם לכבוד יום השנה להתנקשות בקאסם סולימאני. באותו נאום, נסראללה שינה פתאום את טעמו.

בעבר, הוא הצהיר בפה מלא שכל מה שיש לארגונו – מזון ושתייה, נשק ואימונים, משכורות ואידאולוגיה – כולם מגיעים מטהראן ומהאייתוללות בקום, ואף הוסיף ואמר שבתמורה לנדיבות זו איראן זוכה מחזבאללה לציות ונאמנות מוחלטים. אלא שבנאום האחרון הוא אמר בדיוק את ההפך, והצהיר שהוא עצמו – כמותו כיתר שותפיו לציר האיראני – מקבל החלטות באופן עצמאי וחופשי.

לא אנתח כאן בהרחבה את הצורה שבה התמודד נסראללה בנאום זה עם פניית הפרסה שלו עצמו בנוגע ליחסים בין איראן לבין עושות דבריה. היה שם מבחר מרשים מהתחבולות הרטוריות האופייניות לנסראללה – ניסוחים פשטניים ופופוליסטיים, פנייה לעולם דימויים דתי, סופרלטיבים מוקצנים ונטייה לשרטט חלוקות דיכוטומיות שבאופן מסתורי מוציאות תמיד את נסראללה "בצד של הטובים" ואת יריביו במעמד של רוע מוחלט.

לא אתעכב על כל אלה, אף שנסראללה ניסה לטעון שהם בה בעת גם אמת מוחלטת וגם מודל חדשני של יחסים בינלאומיים. במקום זאת, אביא כאן כמה משפטים שמקפלים בתוכם את כל התמונה כולה.

"בציר ההתנגדות", קבע אפוא נסראללה, "אין יחסי אדון ועבד; יש בו רק אדונים – מכובדים, מפקדים, שהידים שמביאים ניצחון לאומה". וכאילו הוא יודע בדיוק איזו טענה עשויה להתעורר נגדו, הוסיף נסראללה "אולם יש מי שאינם מסוגלים להבין זאת, ומסרבים לתפוס שהתנועות בציר ההתנגדות מקבלות החלטות באופן עצמאי, מתוך שכנוע פנימי, כוח רצון, אמונה ונאמנות, ובפרט שאינן פרוקסי".

נשמע מופרך? אדרבה ואדרבה: "הדוגמה של ציר ההתנגדות", אליבא דנסראללה, "היא דוגמה יחידה במינה, שאין לה תקדים בהיסטוריה". לא פחות ולא יותר: תופעה חריגה לא בקנה המידה של העשורים האחרונים, של האזור, של הערבים או של המוסלמים – "דוגמה יחידה במינה בתולדות האנושות".

חולפות הדקות, נסראללה ממשיך לנאום, והנה מתברר שאת המעשייה בדבר תנועות הפרוקסי האוטונומיות שמקבלות החלטות בעצמן הוא לא סיפר לחינם. למעשה, זהו רק סיפור המסגרת שבתוכו משתלבת התכלית האמיתית לפתיחת החזית עם ישראל ב-8 באוקטובר – "כדי להתקרב לאללה, וכדי לתמוך באחינו הסובלים בעזה ולהקל עליהם".

באשר לחלק השני של הפסוקית, לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין שמדובר בהבל: לא החזית בדרום לבנון, לא האיום על השיט בים האדום ולא הירי הסמלי על בסיסים אמריקניים בעיראק, אף לא אחד מאלה מסייע במאום למצוקתם של תושבי עזה הנטבחים. אי-אפשר להסיח את דעתה של ישראל באמצעות פתיחת חזיתות חדשות, שכן בזמן שחלק ממכונת המוות הישראלית מופעל בעזה – יתר חלקיה ממתינים לזירות נוספות.

אולם חשוב יותר הוא החלק הראשון: "כדי להתקרב לאללה". לא בכדי חושף כאן המזכיר הכללי של חזבאללה את המאזינים ליחסים שהוא מנהל עם אלוהיו. מה שבין אללה לבין נסראללה איננו רק עניין דתי אישי, אלא גם סיבה להחלטה לפתוח חזית בין ישראל ללבנון.

נסראללה רוצה להתקרב לאלוהים, והתוצאה ידועה: נתחים גדולים מכפרי דרום לבנון נהרסו, 69,009 אזרחים לבנונים נעקרו מבתיהם, 152 מלוחמי חזבאללה נהרגו נכון לרגע כתיבת שורות אלה.

אז האם יש בכלל תועלת בלהיאבק כדי לשפר את מצבה של ארצנו? מה הטעם כאשר את מה שישראל מותירה מחריבות אצבעותיה הארוכות של איראן?

ארנסט ח'ורי הוא העורך הראשי של היומון "אל-ערבי אל-ג'דיד", שבו התפרסם המאמר המקורי ב-10 בינואר 2024. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק, המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. מערבית: איתי מלאך