לשקר לצופים

עורך מוסף "הארץ" אורי מרק החליט בתבונה להקדיש את שער המוסף הבוקר לטורו הקבוע של אלון עידן. הטור של עידן מופיע הפעם בפנים המוסף בגרסה מורחבת, שבה מתעלה הכותב ומצליח לתמצת יפה את כתיבתו ארוכת השנים על המציאות בישראל (ובמידה רבה על הקיום האנושי עצמו) ועל ניסיונות הבריחה ממנה.

עידן תוהה בפתח טורו כיצד יתכן ש"מכונות הבידור הגדולות" בטלוויזיה הישראלית המשיכו לפעול ביום שני בערב כאילו לא נהרגו רק כמה שעות קודם לכן 21 חיילים בעזה. "התשובה הטריוויאלית תהיה 'לא ידענו'", כותב עידן. "ואמנם, עד יום המחרת, בשעות הבוקר, לא התפרסמו באופן רשמי הידיעות על מותם של 21 החיילים". אבל, הוא מזכיר, "במציאות עצמה, האסון קרה. החיילים מתו ביום שני אחר הצהריים, בלי קשר לשאלה אם דווח על כך או לא. בערוץ 12 ידעו את הפרטים המדויקים, תסמכו על ניר דבורי. ההפרדה בין חברת החדשות לקשת - לכאורה, ההפרדה בין המציאות לפנטזיה - הרי מלאכותית לגמרי.

"קשה להאמין שמי שהפעילו את מכונות הבידור הגדולות לא ידעו ש-21 אנשים צעירים נהרגו לפני שעות בודדות. ובכל זאת, הם לחצו על הכפתורים וסובבו את הגלגל הענק. אם דובר צה"ל היה מאשר לפרסום באותו ערב את הידיעה, הם היו נמנעים מכך. 'הכוכב הבא' היה מתבטל, אולי גם משחק הכדורגל. אבל הידיעה לא אושרה לפרסום ונוצרו כמה 'שעות זהב' שמתקיימות בין המציאות עצמה לבין הדיווח עליה. כמה שעות שבהן אפשר 'לקיים שגרה', לדמיין נורמליות, גם לעשות כסף. זה היה דיליי, עיכוב, חלון הזדמנויות שננעל ברגע ש'הותר לפרסום'".

במדורו הקבוע במוסף "ישראל היום" מאשר אברי גלעד את ההערכה של עידן. "בעוד הידיעה המרה התפרסמה בבוקר, אני כבר ידעתי בערב קודם, כי אני פועל ייצור בתעשיית התקשורת, ואצלנו יודעים עוד לפני שהגרי מודיע רשמית", כותב גלעד, שמגיש לצד ארז טל תוכנית קבועה בשם "יחד ננצח" בשידורי קשת 12.

"כבר בתחילת הערב ידענו מה קרה, ומה המספר, ואסור היה בתכלית האיסור לומר", כותב גלעד. "ויש בעיה. אנחנו משדרים תוכנית אקטואליה לילית, ונאלצים להסתיר מהצופים שלנו את האמת הידועה לנו ולהמשיך כאילו המצב רגיל. כלומר לשקר לצופים בפנים. בפנים שלנו שלא אמורות להסגיר מחד, ולא יכולות להתעלם מאידך. וזה מורכב".

גלעד מבהיר כי הוא ועמיתיו "מחויבים לסדר התקין של ההודעה, האומר שאין מכריזים לפני שכל מי שמעורב ישירות יודע מיד ראשונה, ואין יוצרים בהלה אצל משפחות הלוחמים, אם הן אינן בין מקבלות הידיעות המרות". משום כך, פועלי הייצור בתעשיית התקשורת "פועלים במרחב זמן שאול, בכיס תודעה שאינו פה ואינו שם, בתווך בינתיים כזה, כאילו הכול כרגיל אבל מעל מרחפת העננה".

עידן מתמקד בטורו ב"הארץ" בדיוק באותן שעות, שהוא מכנה "מרחב ההכחשה הישראלי", המקום שבו "ניתן 'לשחק' עם המציאות, למרות שהיא כבר התרחשה". אך ההבחנה היפה של עידן היא שלא מדובר רק בטווח הזמן החריג בערבו של יום בו התרחשה פגיעה קטלנית בכוחות צה"ל בעזה. "מסגרת הזמן הזאת, מרחב ההכחשה הזה, הם הם החיים בישראל", הוא כותב, "כולנו מתקיימים במרחב המעוכב שבין מה שמתרחש במציאות עצמה, אולי כבר התרחש, לבין הרגע שבו זה 'יותר לפרסום'".

לפי עידן, "פרק הזמן הזה הפך לפרויקט הישראלי הגדול של עשרות השנים האחרונות. המטרה המרכזית של רוב העושים במלאכה היתה להרחיב ולהעמיק את מרחב ההכחשה ככל האפשר; לדחוס לתוכו כמה שיותר חומרי בריחה, מטשטשי תודעה, הסחות דעת, ובלבד שהידיעה המרה ש'תותר לפרסום' תיוותר בשיפולי המודעות ולא תפריע לפנטזיה הכל-יכולה שלנו".

עידן נוקב מפורשות בשמה של חברת קשת, מפעילת הערוץ שבו משודרת התוכנית של גלעד, ומכנה אותה "מפעל הסחות הדעת המוביל בישראל", ש"הזריק אינספור שעות הכחשה לתודעה הישראלית, ולכן נחל הצלחה מסחרית מסחררת".

גלעד, ב"ישראל היום", משתף בהתלבטויות מזמן אמת: "הלב צועק מכאב, אבל הציבור אינו יודע, ומה הסיבה להופיע בפרצוף נפול בתכנית שיש בה גם מידה של בדיחות הדעת? זה יכול להיראות כמו מצב רוח פרטי שפלש לשידור הציבורי, וזה אינו מקובל. ומצד שני, מאיפה להביא בכלל חיוך ודיבור קליל, כשהלב שוקל כמו שני בניינים בעזה שקרסו על אהובינו?".

על אף ההשפעה העצומה של התקשורת המסחרית על הסחת הדעת הקבועה, עידן מסמן את ראש הממשלה בנימין נתניהו כ"פרויקטור הגדול של הסחת הדעת הישראלית", מי ש"הבטיח לציבור שאפשר לעצום עיניים ולדמיין שגרה, לפחות עד ש'יותר לפרסום' שאי אפשר יותר לעצום עיניים ולדמיין שגרה כי 1,200 ישראלים נטבחו ועוד 240 נחטפו". לדברי עידן, "נתניהו כתב בשקף הראשון של הפרזנטציה: 'עזבו אתכם מפלסטינים, אין דבר כזה, יהיה בסדר, לכו תיהנו, תעשו חיים'. אז הישראלים הלכו ליהנות, לעשות חיים. עד שהמוות חדר את השערים הצהובים".

או אז, מוסיף וכותב עידן, "מרחב ההכחשה התפורר למשך כמה ימים ודרך הסדקים אפשר היה לתת מבט מבהיל על המציאות עצמה. אפשר לומר שבאותם ימים 'הותר לפרסום' שכך נראית המציאות כשלא משחקים איתה, כשלא משחקים בראש שלנו. ראינו שם דברים נוראיים, מחרידים, בלתי מתקבלים על הדעת". עשרות החטופים שעודם בידי חמאס הם תזכורת מתמדת למציאות שמעבר להכחשה ומשום כך הם "עקב האכילס של נתניהו", כהגדרת עידן.

גלעד מסיים את הפרק בטורו שמוקדש למרחב הזמן השאול שבו מצא את עצמו ביום שני בערב בקריאה מיליטנטית נפוצה: "21 צוואות מרחפות מעלינו בין ענני החורף, ובכולן כתוב - עשו שלא נפלתי לשווא. הילחמו עד הסוף, התחברו מהתחלה, תנו משמעות ללכתי, אל תבזבזו את חיי בהחלטות חפוזות. שנהיה ראויים למותם".

עידן מסיים את טורו ב"הארץ" בקריאה להפסיק לברוח מהמציאות ולהתחיל "לחיות את הבעיה, ממש לחיות בתוכה. לפתור אותה. הרי אנחנו יודעים בדיוק מהי. אחרת, זה פשוט לא יחזיק".

מתחת לפני השטח

בסופו של השבוע עם האירוע הקטלני ביותר לישראל מאז כניסת כוחות צה"ל לעזה, קשה למצוא לו זכר ישיר בשערי העיתונים. ובכל זאת, הוא נוכח גם בהיעדרו.

"זינוק שיא בביקוש לשירות קרבי", היא הכותרת הראשית האופטימית של "ידיעות אחרונות". יואב זיתון מדווח על "גידול במוטיביציה לתפקידי לוחמה" ומציין כי "בצה"ל מזהים מגמה חסרת תקדים של רצון מיועדים לגיוס לשרת כלוחמים - בעיקר בחיל השריון". בתצלום שברקע הכותרת נראה טנק דוהר. אם מישהו חשש שהמחיר הכבד של מות חיילי צה"ל ירתיע את הנוער הישראלי, הנה הוא מתבדה.

עוד בשער העיתון: הפניה בולטת לראיון עם אמא של אורי מגידיש, שנחטפה לעזה וחולצה במבצע שהצלחתו היתה חריגה; ציטוט בגנות הקיטוב בחברה בישראל, מתוך דברים שנשא אתמול הזמר עידן עמדי, שנפצע בעזה ואושפז עד אתמול; ותזכורת לכך שבית-הדין הבינלאומי בהאג יפסוק היום בנוגע לצו להפסקת הלחימה בעזה. בתחתית השער מודעה על "ועידת תקומה וחוסן לאומי - מתופת לצמיחה", שתתקיים בחסות "ידיעות אחרונות" ואתר ynet. מעצבי המודעה מצאו דרך לשלב דגל ישראל בתוך האותיות של המילים "תקומה" ו"לאומי".

"חמאס איבד כבר 95 אחוז מהרקטות", נכתב בכותרת הראשית האופטימית של "ישראל היום", לצד הסטמפה "בלעדי". לילך שובל מדווחת על "ההישג המבצעי" של צה"ל ומתבססת על הערכות במערכת הביטחון לפיהן ב-7.10 היו בידי חמאס כ-20 אלף רקטות, מתוכן שיגר כ-9,000 ועוד כ-11 אלף הושמדו מאז כך שנותרו לו רק מאות בודדות. "זו הסיבה להפחתה המשמעותית בירי מעזה", נמסר. בתצלום שברקע הכותרת נראה טנק דוהר, עם דגל ישראל מתנופף מעליו. המסר: אנחנו מנצחים.

עוד בשער העיתון: תצלום של הזמר עמדי ש"ריגש מדינה שלמה", הפניה לידיעה על ההחלטה הצפויה בביה"ד בהאג, כותרת על כך ש"חסימת הסיוע לעזה מכרם שלום צפויה להתרחב" והפניה לידיעה מאת אריאל כהנא, שמתריע כי בארה"ב מתכננים לשלב את אונר"א בעזה ביום שאחרי המלחמה.

"השנאה שוברת שיאים: פי 4 יותר אנטישמיות", קובעת הכותרת הראשית של "מעריב" לרגל יום השואה הבינלאומי. מאז פרוץ המלחמה, כך מדווח, "נרשם זינוק של מאות אחוזים באירועים אנטישמיים בארה"ב, בצרפת, בבריטניה ובגרמניה. רוב מוחלט של חברי הקהילות היהודיות בארה"ב ובאירופה מודה: 'איננו מרגישים בטוחים'". ברקע הכותרת, תצלום מהפגנה פרו-פלסטינית בניו-יורק. המסר: עדיף כבר להיות יהודי בישראל.

עוד בשער: תצלום של הזמר עמדי, כותרת על ההכרעה הצפויה בהאג, כותרת על האפשרות לקידום עסקת חטופים ("בימים הקרובים: בכירי המודיעין בפסגה דרמטית"), כותרת על פסק-דין שניתן בתביעת דיבה של "מעריב" נגד "דה מרקר" וכותרת על מצבו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בסקרים ("תקוע על 16").

"לנשום עמוק ולא למצמץ עד לניצחון", היא הכותרת הראשית של "מקור ראשון", המפנה למאמר דעה מאת יעקב מדן. "בניגוד להיגיון", כותב מדן, "דווקא הלוחמים בעזה ובני המשפחות השכולות הם אלה שדורשים לא לעצור את הלחימה. בקרב הזה, העיקש ינצח".

עוד בשער העיתון: תצלום של עמדי ("אם אלוקים ייתן לי כוח - אשוב להילחם"), דיווח על כך שראש ה-CIA ייפגש עם בכירים מישראל וקטאר לקראת אפשרות של עסקת שחרור חטופים, טור פרשנות על ניצחון טראמפ בפריימריס הרפובליקאים בניו-המפשייר, קטע קצר מטור מאת מיכה גודמן על הצורך לרפא את הקיטוב בחברה בישראל ושתי הפניות, תחת הכותרת "נחושים לנצח", לכתבות על חיילי צה"ל בחאן-יונס וג'באליה.

"ראש המוסד, ראש ה-CIA ור"מ קטאר ייפגשו לדון בעסקת חטופים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". כתבי העיתון מדווחים כי "יש הבנות על רוב הסעיפים של עסקה לשחרור כל החטופים, אך חמאס דורש הפסקת אש". התצלום המרכזי בשער, של פלסטינים מסתכלים על חורבות שנפגעו בהפצצת צה"ל, מפנה לכתבה מאת עמירה הס על תעשיית השוחד שהתפתחה בגבול עזה מצרים: "כדי לעבור 50 מטרים, תושבי עזה נדרשים לשלם עשרת אלפים דולר".

עוד בשער: דיווח על כך ש"ישראל מסרה להאג פרוטוקולים סודיים כדי להוכיח כי לא תכננה לבצע רצח עם", פתיחת המדור הקבוע מאת גדעון לוי ואלכס ליבק, המוקדש הפעם לקנסות המוטלים על רועי צאן פלסטינים, והפניות לכתבה על מותו של החייל החטוף רון שרמן ולדיווח על ניצחון טראמפ.

עוד על שער "הארץ": רשימה על סדריק גרין, אחד מ-21 הרוגי התמוטטות הבניינים במחנה הפליטים אל-מע'אזי בעזה, שנולד בתל-אביב להורים מהגרי עבודה מהפיליפינים. זו העדות הישירה הבודדה לאירוע הקטלני מיום שני בשערי העיתונים.

אותה מטרה

בתחתית שער "מקור ראשון" נדפסת "המודעה שעיתון הארץ לא הסכים לפרסם" ולפיה סקר שנערך החודש מעלה כי "74% מהישראלים נגד הקמת מדינה פלסטינית". המודעה, מטעם תנועת "ריבונות", מתבססת על סקר שערך עבורה מכון דיירקט-פולס של עד המדינה שלמה פילבר בקרב "מדגם מייצג של האוכלוסייה הכללית בישראל". התוצאות אכן חד-משמעיות, במיוחד אם לוקחים בחשבון כי שיעור הנסקרים שהשיבו שהם בעד מדינה פלסטינית (20%) זהה לשיעור הערבים באוכלוסייה הישראלית שנכללו כאמור במדגם הסקר.

ב"הארץ" לא פרסמו את המודעה, אולם דיווחו השבוע על סקר של מכון מדגם בהזמנת "יוזמת ז'נבה", סקר שאף הוא נערך החודש בקרב מדגם מייצג של כלל החברה בישראל. מהסקר הזה עולה כי 51.3% דווקא תומכים במדינה פלסטינית ורק 28.9% מתנגדים. ביתר דיוק, התוצאות מתייחסות ל"הסכם בתמיכת ארה"ב, הכולל את החזרת החטופים, הסכמה להקמת מדינה פלסטינית ונורמליזציה עם סעודיה". כפי שניתן לראות, לנוסח השאלה בסקרים חשיבות מכרעת.

מה היה נוסח השאלה שהביא 74% מהמדגם המייצג של שלמה פילבר להשיב בשלילה להצעת להקמת מדינה פלסטינית? במודעה של "ריבונות" לא ניתנת תשובה, אך ניתן רמז. "העם מבין", נכתב בה, "אסור להסכים לרעיון הקמת מדינה פלשתינית בלב ארצנו. לחמאס ולרש"פ אותה מטרה: חיסול מדינת ישראל - חמאס בגלוי, רש"פ בשלבים". מפרסומים על אודות הסקר שהופיעו לפני כשבועיים, לקראת כנס שערכה תנועת "ריבונות", אפשר ללמוד כי במכון של פילבר, שאתמול מצא כי הליכוד בראשות נתניהו גורף יותר מנדטים מהמחנה הממלכתי בראשות בני גנץ, ניסחו את השאלה כך: "בעקבות אירועי ה-7.10 והמלחמה האם אתם בעד או נגד הקמת מדינה פלסטינית על שטחי יהודה ושומרון בקרבת ערי מרכז הארץ?".

בקיצור, נכון לינואר 2024 רוב הישראלים מתנגדים להקמת מדינה פלסטינית שתשמיד את ישראל אך רק מיעוט מתנגדים להקמת מדינה פלסטינית במסגרת הסכם בתמיכת ארה"ב שכולל את החזרת החטופים ונורמליזציה עם סעודיה.

בדומה לעם הגרמני

לקראת פרסום החלטת ביה"ד הבינלאומי היום מדווח חן מענית ב"הארץ" ש"בישראל מעריכים כי 17 השופטים - ובהם נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק - לא יורו על הפסקת אש מוחלטת, אך עשויים להוציא צווים שיורו לישראל להגן על אזרחים ברצועה ולאפשר הכנסת סיוע הומניטרי לשטחה".

ב"מעריב" מביאים גדעון קוץ ואברהם בלוך את הערכתו של עו"ד יובל קפלינסקי, לשעבר מנהל המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה, לפיה "בית הדין לא יקבע כי מתקיימת השמדת עם" אך "אפשרי וסביר שבית הדין יביע חשש כי ישראל נוקטת במתקפה ברצועת עזה בדרך לא פרופורציונלית, שאינה הולמת את הדין הבינלאומי ההומניטרי". עו"ד קפלינסקי משער כי "יוחלט ברוב דעות על דחייה של הבקשות לצווים הגורפים להפסקת הלחימה ונסיגה מרצועת עזה" (בינתיים ניתנה ההחלטה, שתואמת את התחזיות).

איתמר אייכנר כותב ב"ידיעות אחרונות" כי אם ביה"ד יוציא צו ביניים להפסקת הלחימה בעזה "סביר להניח שישראל לא תכבד אותו". אייכנר מזכיר כי "גם רוסיה לא כיבדה את הצו שהוצא נגדה במלחמה באוקראינה". ביה"ד צפוי במקרה כזה לפנות למועצת הביטחון של האו"ם כדי שתכפה על ישראל את עצירת הלחימה אולם לפי אייכנר "לנוכח עמדתה העקבית של ארה"ב, ניתן להעריך שזו תטיל וטו במועצת הביטחון".

"לא פחות משחשובה השורה התחתונה של הצו, חשובים הפרטים", כותב נטעאל בנדל בטור פרשנות המתפרסם ב"ישראל היום". "ככל שבית הדין יפרט את התנאים ליישום הצו, יהיה אשר יהיה, כך יצומצם מרחב הפעולה של ישראל". לדברי בנדל, "ארה"ב השתמשה עד כה בזכות הווטו המוקנית לה במועצה", כדי למנוע הטלת סנקציות על ישראל, "ואולם אין ודאות כי תעשה זאת גם נוכח הוראה מפורשת של בית הדין".

כדי להוכיח שישראל אינה פועלת להשמדת העם הפלסטיני בעזה, כך לפי דיווח ב"ניו-יורק טיימס" שמצוטט בעיתונות הישראלית הבוקר, המדינה העבירה לבית-הדין עשרות הנחיות והוראות רשמיות של הממשלה והצבא ולפיהן המדינה השקיעה מאמצים כדי לצמצם את הפגיעה באזרחים עזתים וכן להעביר סיוע לתושבי הרצועה.

אספקת הסיוע ההומניטרי לעזה, אם כן, היא טיעון מרכזי בהגנת ישראל מפני צווים למניעת רצח עם. אך הסיוע הזה נחסם בימים האחרונים, כהפגנת מחאה של אזרחים ישראלים, בהם בני משפחות החטופים. בינתיים אין לכך הד גדול במרבית העיתונים. בשולי ידיעה ב"ידיעות אחרונות" המוקדשת למאמץ לקדם עסקה לשחרור חטופים מדווח כי "מוקדם יותר, בשעות הבוקר, הגיעו מפגינים למעבר כרם שלום וחסמו אותו על מנת למנוע העברת סיוע הומניטרי לרצועת עזה. בין המוחים היו גם דני אלגרט, שאחיו יצחק חטוף, וצופית ליבמן, גיסתו של אליקים החטוף. זה היום השני ברציפות שההפגנה מתקיימת. שלשום נחסם המעבר במשך שבע שעות, ומתוך 60 משאיות סיוע - 51 חזרו למצרים". ב"הארץ" מצוטט אלגרט כאומר: "כמו שאנחנו עוצרים את המשאיות עכשיו, כך גם ראש הממשלה יכול".

ב"ישראל היום" נותנים למהלך תשומת לב גדולה יותר. "חסימת הסיוע לעזה מכרם שלום צפויה להתרחב", נכתב הבוקר בתחתית שער העיתון. בכפולה השנייה מדווח בקצרה כי משפחות החטופים מתכוונות "להחריף עוד יותר את המאבק". ואמנם, היום נמשכה החסימה של המשאיות שביקשו להכניס דרך מעבר כרם שלום סיוע הומניטרי לתושבי הרצועה. בהחלטת בית-הדין בהאג הובהר כי על ישראל לדאוג לצרכים ההומניטריים של תושבי עזה.

אגב הטענות להשמדת העם הפלסטיני בעזה בידי מדינת ישראל, נדב העצני מוצא נקודה אופטימית במלחמה. "אצלנו מתייסרים, בצדק, מכמות החיים והדם שאנחנו נאלצים לשלם, אבל הם משלמים הרבה יותר", הוא כותב ב"ישראל היום". "הדמוגרפיה הפלשתינית מצטמצמת זה שלושה חודשים וחצי בכ-200 איש ליום, ולו בחבל עזה. רק ביום רביעי חוסלו יותר מ־50 מחבלים בחאן יונס עצמה, שלא לדבר על מי שסיימו את חייהם באותה יממה ביתר חלקי הרצועה. סופרי הנתונים הפלשתיניים כבר מונים כ-26 אלף הרוגים מתחילת המלחמה, עוד לפני ספירת הנוחבות שהרגנו בעוטף".

בקרב 26 אלף ההרוגים העזתים, יש לציין, יש רוב למי שאינם מחבלים. גם צה"ל, שרואה בנתונים העזתים מידע מהימן, מעריך כי רק כ-10,000 מהמתים הם מחבלי חמאס והג'יהאד האסלאמי. בקרב היתר רבים הם הנשים והילדים, משמע אזרחים שהתביעה הדרום-אפריקאית בהאג טוענת שישראל מנסה להרוג, ישראל טוענת כי היא משקיעה מאמצים שלא להרוג, והפובליציסט ב"ישראל היום" מונה כרווח נקי ליהודים.

ועדיין, נותרו בעזה כשני מיליון איש. אם בישראל לא מתכוונים להקים מחנות השמדה להאצת התהליך, בדומה לעם הגרמני, קצב של 200 הרוגים משמעו כי העזתים יחוסלו בעוד 10,000 ימים, כלומר כ-27 שנה. וזה עוד בלי למנות את הפלסטינים ביהודה ושומרון, וכ-400 מיליוני תושבי לבנון, מצרים, ירדן, סוריה ויתר מדינות ערב והערבים שהיגרו למדינות אחרות. עליהם אולי כדאי להוסיף גם כמעט 90 מיליון איראנים, ובעצם את כל יתר המוסלמים שאינם ערבים (סך הכל 1.9 מיליארד). עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, אבל נראה שהדרך ארוכה לאללה.

מה עושים בינתיים? מתחילים בקטן. בנימין נתניהו אמנם הצהיר ערב הדיון בהאג כי אין לישראל כוונה לכבוש את הרצועה לצמיתות. אבל הדגש כנראה הוא על "לצמיתות".

עורך "בשבע" עמנואל שילה כותב כי "האמת היא שהאינטרס הביטחוני של ישראל מחייב לחשוב על לפחות שנתיים-שלוש, אם לא יותר מזה, של כיבוש מלא של הרצועה והחזקתה בשליטה צבאית ומנהלית מלאה על ידי ישראל". לדבריו, "בדומה לעם הגרמני שנזקק לתהליך של דה-נאציפיקציה לאחר מלחמת העולם השנייה, גם הציבור בעזה זקוק לגמילה מתקופה ארוכה של תעמולה, אינדוקטרינציה והסתה של אסלאם קיצוני מטורף, שדחף אותו להשתתף ולתמוך במעשי זוועה חסרי תקדים. זה לא יקרה אם לא נהיה שם ונדאג לכך, באמצעות תמיכה בכוחות מתונים מקומיים והשפעה חזקה על תוכני הלימוד במערכת החינוך, על המסרים בקייטנות ועל מה שנאמר במסגדים". כידוע, אין כמו כיבוש מלא כדי לתמוך בכוחות מתונים.

גם אברי גלעד, בהמשך הטור ב"ישראל היום" שצוטט לעיל, כותב על הצורך בדה-חמאסיזציה של העזתים. "צריך לשרוף בכיכר פלשתין בעזה את כל ספרי הלימוד שלהם, בכל המקצועות, ולכתוב להם ספרים חדשים ובהם כל דף, כל שורה, כל מילה יעברו אישור שלנו", הוא כותב. "צריך להפקיע את גידול הילדים מידי העזתים לתקופה ארוכה, לפחות עשרים ומשהו שנים, עד שהילדים הרכים הראשונים שיחונכו בדרך החדשה יתחילו להפוך להורים בעצמם ויעבירו לילדיהם את מה שלמדו".

חיים רמון כותב ב"מעריב" כי "אם ישראל לא תפרק את השליטה האזרחית של חמאס, אז ההישג של פירוק השליטה הצבאית של הארגון ברצועה – הישג שלוחמינו הגיבורים הקיזו דם רב כדי להשיגו – לא ישרוד". לפיכך, "היות שאין לנו זמן לחכות עד להגעת גוף חיצוני כזה או אחר שישלוט עבורנו ברצועה, עלינו לבחור באפשרות הזמינה והישימה ביותר העומדת בפנינו ולהקים ממשל צבאי זמני בכל אזור שאנחנו כובשים ברצועה. כלומר, בכל שטח שישראל מגיעה לרמת שליטה צבאית גבוהה דיה, יוקם ממשל צבאי שימשול על התושבים העזתים בהתאם לצורכי ישראל". כדי לעודד את קוראיו מציין רמון כי "לצה"ל יש הרי ידע רב בהקמת מנהל אזרחי בשטח כבוש".

ואם אנחנו כבר שוהים בעזה, שנתיים שלוש או עשרים ומשהו שנים, לא נקים ישובים? בשער "בשבע" מתפרסמת מודעה תחת הכותרת "התיישבות מביאה ביטחון", לקראת "כנס ניצחון ישראל" שיתקיים ביום ראשון הקרוב בירושלים. חגית רוזנבאום מביאה בעמודי הפנים של השבועון החינמי לציבור הדתי-חרד"לי, קולות מפי חיילי צה"ל שפונו בעבר מגוש קטיף וכעת חזרו לאזור יחד עם יחידות צה"ל.

"התיישבות יהודית בעזה זה ריאלי וזה רציונלי, כל השאר בלבולי מוח", קובע מוטי פלדמן, תושב גוש קטיף לשעבר שכיום מתגורר עם שמונת ילדיו בשומרון. "בכניסות לעזה הייתה תחושה של עוצמה, שכל העם מאחורינו", מוסיף פלדמן. "התחושות קיימות בצורה הכי תמימה, שחוזרים למקום הזה. אני כבר שם. אני יודע שזה תהליך, שזה לא יקרה ביום אחד, אבל צריך להגיד את זה, לשים את זה על השולחן. צריך לפעול למען זה. זה יתחיל אולי בקבוצה קטנה, כמו מודל חומש, אבל בסוף יבינו שאין ברירה. זו האפשרות היחידה שלנו לחיות כאן".

את מי קטאר משחיתה

"לבחור במצרים, קטאר משחיתה", נכתב בכותרת המופיעה בשער "ישראל היום", המפנה לטורו של אמנון לורד במוסף "ישראל השבוע".

הפובליציסט הבכיר בוחר בקהיר, על פני קטאר, כמתווכת המועדפת לעסקת שחרור החטופים בעזה. לצורך כך נסמך לורד על שיחה עם נשיא מכון ממרי יגאל כרמון, שטוען כי גם קטאר יכולה להביא לשחרור החטופים, אם כי יש לכך מחיר והתנגדות מצד גורמים רבי-כוח.

"לדעתו של כרמון, שהוא איש מודיעין בכיר בעברו, לחץ אמיתי שיוצר איום סף-קיומי על נסיכות הנפט והגז, נותנת החסות של חמאס, אמור להניב את שחרור החטופים. יש זהות בין קטאר לחמאס, את זה כבר כולם יודעים", כותב לורד. לפי לורד-כרמון, ניתן ללחוץ על קטאר באמצעות התנקשויות במדינה, כפי שנעשה באיראן, וכן באמצעות "איומים דיגיטליים על שני הבנקים המרכזיים" במדינה. לדבריו, "ישראל לא עושה את הדברים האלה, כנראה משום שהנסיכות המושחתת והמשחיתה, שהפכה את ראשי חמאס למיליארדרים, היא נכס אמריקני. האמריקנים מושקעים שם, יש להם בסיס צבאי גדול, וישראל בוודאי תהסס לפגוע בנסיכות ששיחדה כבר את כל מי שאפשר לשחד בוושינגטון ובאקדמיה האמריקנית"

עד כאן לורד, אבל לכרמון יש גם הערכה נוספת לסיבה שבעטייה ישראל לא לוחצת כראוי על קטאר. לדעת כרמון, קטאר לא שיחדה רק את כל מי שאפשר בוושינגטון ובאקדמיה האמריקנית, אלא גם את ראש הממשלה נתניהו. כרמון מקדם בשנים האחרונות את הטענה כי יש לחקור את האפשרות שקטאר שילמה עשרות מיליוני דולרים לנתניהו, כמעין שוחד בינלאומי שאיפשר לה להתבסס בעזה כתומכת הראשית של חמאס, וזאת על סמך מה שנראה כמסמכים המתעדים העברות כספים מהשלטון הקטארי לנתניהו. "ראש הממשלה הוא שבוי, הוא חטוף והוא משת"פ של קטאר", טען רק לאחרונה כרמון בראיון מקיף ליזהר באר וסיפר כי פנה ליועמ"שית ולפרקליט המדינה כדי שיפתחו בחקירה על המידע שמופיע במסמכים, שטרם הוכחו כאותנטיים.

בשיחה עם לורד, חובב תיאוריות קונספירציה ומנאמניו הגדולים של נתניהו, כרמון כנראה לא העלה את האפשרות שקטאר שיחדה את המנהיג הישראלי. אם כן הזכיר את האפשרות, לורד לא מספר על כך לקוראיו.

לא לפייק ניוז

בגיליון יום שישי של "מעריב" רק שמונה עמודים מוקדשים לחדשות. בכל זאת נמצא חצי עמוד לדיווח וטור פרשנות מאת אברהם בלוך על פסק-דין שניתן השבוע בתביעה שהגיש העיתון נגד "דה מרקר" וכתבו נתי טוקר. "ניצחון לקבוצת הג'רוזלם פוסט, המוציאה לאור של עיתון 'מעריב'", מדווח בלוך. טוקר דיווח בשנת 2019 כי ב"מעריב" החל גל פיטורים של עשרות עובדים שיוביל לסגירת דסק החדשות של העיתון. בעיתון טענו כי מדובר בפרסום שקרי ובית-המשפט קיבל שתוכן הידיעה אינו אמת. השופט אבי כהן אף מתח ביקורת על טוקר, וקבע כי חרג מ"סטנדרטים של עיתונאות אחראית, זהירה והוגנת" משום שכתב הערכה כעובדה. בדיווח של בלוך מורחב על כך ועל שלילת הגנת תום הלב מהעיתונאי טוקר.

לצד הדיווח החדשותי מתפרסם טור פרשנות קצר, אף הוא מאת בלוך, שנושא את הכותרת "לא לפייק ניוז". לדברי בלוך, פסק-הדין של השופט כהן "הינו חשוב בכל הקשור לקביעת סטנדרטים עיתונאיים קפדניים, שנראה כי הולכים ונעלמים מהעולם". לדבריו, "החשיבות הציבורית להבהיר מה אמת ומה שקר נדרשת ביתר שאת בעת האחרונה, שבה עיתונאות יסודית, רצינית ואחראית הולכת ועוברת מהעולם עם השתלטות הפייק ניוז על השיח. [...] האינטרס הציבורי הוא כי לחדשות כזב לא תהיה דריסת רגל תחת כסות עיתונאית, בכלי תקשורת שמתיימר להיות מכובד. בית משפט השלום הבהיר כי עיתונאי לא רשאי לעוות את המציאות, ולצאת מכך בלא כלום".

ככל ש"מעריב" הוא כלי תקשורת שמתיימר להיות מכובד, ראוי היה להימנע מהדיווח על פסק-הדין ומטור הפרשנות שנלווה לו, שכן אלה מעוותים את המציאות ואינם משקפים סטנדרטים עיתונאיים קפדניים. בלוך מציג עמדה חד-צדדית, שמתעלמת לחלוטין מכל מה שלא נוח ל"מעריב" בפסק-הדין. כפי שדיווח איתמר ב"ז באתר זה, התביעה של "מעריב" אמנם התקבלה, אבל "באופן חלקי ביותר", כהגדרת השופט כהן, וזאת לנוכח התנהלותה של התובעת, חברת ג'רזולם-פוסט.

בזמן אמת, לאחר פרסום הידיעה של טוקר, הופיע באתר "מעריב" טור מאת רון קופמן שנשא את הכותרת "אין גבול: השקרים של טוקר מ'דה-מרקר'". כעבור שלושה ימים, במהדורת סוף השבוע, פִרסם קופמן טור נוסף נגד טוקר.

"אני מתרשם כי בפרסום כתבות אלה", כתב השופט על הטורים, "התובעת ניצלה היטב את הבמה העיתונאית שעמדה לרשותה על מנת להפריך את כתבת טוקר ולהוקיע את הנתבעים. אני מתרשם כי התובעת עשתה זאת באופן משתלח, פוגעני ומעליב מאוד, שאינו ראוי בהתאם לסטנדרטים של עיתונאות אחראית, הוגנת וזהירה שהתובעת מצפה להם מצד הנתבעים – אופן המרמז על עניינים/חשבונות אישיים משני הצדדים גם יחד".

לפי השופט כהן, "מעריב" העניק לטוקר יחס "תמוה וקיצוני" ובין היתר בשל כך קבע כי "דה מרקר" יפצה את "מעריב" ב-10,000 שקלים בלבד, 1% בלבד מסכום התביעה המקורי. "נוכח הפער העצום שבין סכום התביעה לבין הסכום שנפסק, וגם לנוכח התנהלותה הבעייתית הנ"ל של התובעת, איני פוסק הוצאות לטובת התובעת", הוסיף השופט.

לכל זה אין זכר הבוקר ב"מעריב", שמטיף לסטנדרטים עיתונאיים קפדניים.

ענייני תקשורת

תחת הכותרת "שברו שתיקה: אתרי השמאל הקיצוני שוב משתלחים בצה"ל" כותב שלמה פיוטרקובסקי ב"מקור ראשון" כי "פעילים וארגונים ישראליים" עסוקים בימים אלה "בהכפשת צה"ל ובהפצת טענות שלפיהן התנהלותו במלחמה מנוגדת לדין הבינלאומי".

"אחד מרגעי השפל הבלתי נתפסים בקמפיין הזה", טוען פיוטרקובסקי, היה השבוע, כשאתר "המקום הכי חם בגיהנום" ("ספק אתר תחקירים אינטרנטי ספק במת שמאל קיצוני מתוחכמת"), פרסם כתבה לפיה "צה"ל הורס בתים במרחבים הסמוכים לגדר גם אם לא הכילו כל תשתיות טרור".

"המקום הכי חם בגיהנום", שהתאחד לפני חודשים אחדים עם "העין השביעית"-"שקוף", אכן פרסם כתבה כזו השבוע, מאת עינת פישביין ודור זומר, ולפיה "צה"ל מבצע הרס שיטתי ומוחלט של כלל המבנים הסמוכים לגדר במרחק קילומטר לעומק הרצועה, מבלי שהופללו כתשתיות טרור, לא מודיעינית ולא על ידי חיילים בשטח – וזאת במטרה לייצר רצועת ביטחון שאין בה נפש חיה, בניגוד לדין הבינלאומי".

על סמך עדויות חיילים ומקורות בצבא דיווחו פישביין וזומר כי צה"ל פועל להשמיד את כלל המבנים ברצועה שליד הגבול, למעט מוסדות של אונר"א ומבנים שתרם האיחוד האירופי. המשמעות היא הרס מבני ציבור ומסגדים, מרפאות ובתי ספר, וגם בתים פרטיים, כולל כאלה שלא "הופללו", כלומר שאין טענה שהתבצעה בהם פעילות מחבלים מכל סוג שהוא. "במקרים מסוימים מפוצץ הצבא עשרות מבנים בדבוקה אחת, דבר שבוודאות אינו מאפשר 'להפליל' אותם באופן פרטני", נכתב.

פיוטרקובסקי לא חולק על העובדות שהובאו בתחקיר, רק תוהה שמא אותם מבנים שהושמדו אף שלא הופללו נהרסו משום שנשקף מהם סיכון ביטחוני מסוג אחר. התייחסותו לתחקיר אינה מתמקדת בהתפלמסות עם ממצאיו אלא בנזק ההסברתי שהוא גורם.

"טקסטים כאלו הם דלק לקמפיינים האנטי-ישראליים בחו"ל", כותב פיוטרקובסקי. "[...] מתברר שחלק ניכר מהמאמץ לפגוע במדינת ישראל ובזכותה להגן על עצמה מגיע מכאן, מתוכנו פנימה [...] מתברר שאין גבול לנכונות של אותם ארגונים לפגוע באינטרסים הישראליים, גם בשעה שמדינת ישראל נאבקת נגד הגרועים והאכזריים שבאויביה [...] לצד מיקוד המאמץ במלחמה מוכרחים לזכור מי הם בינינו שלא נרתעו מלפגוע במאמץ המלחמתי ממש בעיצומם של ימי הלחימה. מדינה חפצת חיים חייבת להתגונן מפני הקמים עליה לא רק מבחוץ, גם מבית. הזמן לכך עוד יגיע".

זו הסתה די מפורשת לפגוע בעיתונאים שפרסמו אמת לא נוחה בעת מלחמה. מצער מאוד לראות כתב משפטי כפיוטרקובסקי נגרר להשמצות שכאלה, במיוחד בשעה שדווקא ההקפדה על הדין הבינלאומי היא קו ההגנה הקדמי של מדינת ישראל אל מול התביעות הבינלאומיות כלפיה.

בעוד עמיתינו ב"מקום הכי חם בגיהנום" התריעו מפני התנהלות בעייתית לכאורה של צה"ל, בניגוד לחוק הבינלאומי ותוך סיכון חיילים לצורך הרס מבנים שאינם משמשים כתשתיות צבאיות, פיוטרקובסקי פועל כמקארתיסט שמסמן בוגדים מבפנים וכבר מתכנן את הנקמה. תפקידה של עיתונות עצמאית, ודאי בעת מלחמה, לחשוף כשלים ומחדלים, כולל של הצבא, ולהתריע מפני מהלכים שחוקיותם או תועלתם מוטלת בספק. השתקת הדיון הציבורי בנושאים אלה היא לא רק מעשה אנטי-עיתונאי, זהו גם מעשה אנטי-פטריוטי.