מו"ם שמום
המשא-ומתן הקואליציוני שומר על מקומו בראש בסדר היום, אולם חולק אותו עם פרשות פליליות. "מחלוקת בין לפיד לבנט על תיק השיכון ומספר השרים בממשלה", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", הממשיך להוכיח שהוא לא עץ אתרוגים של אף אחד. "אף שביש-עתיד ממשיכים להתעקש על 18 שרים, בכירים בבית-היהודי הודיעו: 'נלך לקראת ראש הממשלה בעניין'", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לדיווח של זאב קם. "לפיד נפגש בחשאי עם ליברמן, ובמפלגתו הבהירו: לא נוותר על תיק החוץ". "סדק ראשון בברית האחים", נכתב בכותרת המשנה לידיעה עצמה.
גם ב"מקור ראשון" כותרת ראשית פוליטית, של הפרשנית הפוליטית של העיתון, סופיה רון-מוריה, יחד עם קם: "בדרך לממשלה: נתניהו ולפיד ערכו אתמול פגישה חשאית" (ב"ישראל היום" הפגישה מקבלת כותרת גדולה בעמ' 7, גם שם היא מוגדרת "חשאית". מעתה אמור: "חשאי" פירושו הודעה לעיתונות המופצת לכתבים פוליטיים בלבד). "על-פי הערכות", נכתב בכותרת המשנה, "הפגישה נועדה ליישר הדורים". ב"מעריב" מתייחס קם לפגישה "חשאית" אחרת, של לפיד עם ליברמן, וכותב כי "בכירים ביש-עתיד" אומרים שהידיעות שהתפרסמו אתמול, ולפיהן אם לפיד יקבל את תיק החוץ אזי ליברמן יהיה שר הביטחון, נועדו רק להביך את לפיד, שאמר בתקופת הבחירות כי לא יישב בממשלה שבה ליברמן יהיה שר הביטחון.
בינתיים, ב"ידיעות אחרונות" מדווח יובל קרני על שער העיתון: "נתניהו ללפיד ולבנט: החוץ שמור לליברמן. תחליטו ביניכם מי לוקח את האוצר", ואילו ב"ישראל היום" כותב מתי טוכפלד: "ליברמן דחה הצעה לכהן כשר ביטחון, מתעקש לשמור עבורו את תיק החוץ".
ב"הארץ" עוסקת הכותרת הפוליטית במעלה השער, "הרב עובדיה לאנשיו: קחו אותי אל יחימוביץ'", בפיסות האחרות של הפאזל הקואליציוני, דהיינו, אלו שכרגע נראה שלא ישתלבו בו. לפי יוסי ורטר, "יחימוביץ' הפכה לתקוותם היחידה והאחרונה של החרדים, הספרדים והאשכנזים. לכותל הדמעות שלהם. בלעדיה, נחרץ גורלם לגיהנום אופוזיציוני". ואילו יהונתן ליס בכותרת על השער: "בליכוד מעריכים: הסכם עם לפיד ובנט - בתוך ימים". מחר: ההסבר ב"ידיעות" או ב"מעריב" את מי שירת הספין התורן.
וב"ידיעות" הכותרת הראשית מוקדשת להמשך עבודת התחקיר של העיתון בענייני הטיית בחירות. "חשד: שני ח"כים מעורבים בקניית קולות בפריימריז", נכתב בה. "לא רק בבית-היהודי", נכתב בכותרת הגג, "'ידיעות אחרונות' חושף פרשה חדשה של תשלום לקבלני קולות במפלגה גדולה". "המשטרה החלה אמש בבדיקת החדשות", נכתב בכותרת המשנה. לפי הרמזים המפוזרים בידיעה של צביקה ברוט, חושף הפרשה, אין מדובר במפלגות התנועה או יש-עתיד (הרמז העבה ביותר: במפלגות אלו לא התקיימו בחירות מקדימות).
הכפולה הפותחת של העיתון מוקדשת לידיעה, תחת הלוגו "תחקיר 'ידיעות אחרונות'" והכותרת "צ'קים תמורת קולות", וגם אם היא מכילה יותר אינפוגרפיקה מאינפו, עדיין מעניין לעיין בה הרבה יותר מאשר באלטרנטיבות המקובלות בעיתון.
עוד כותרת ראשית
"היועמ"ש הורה לעצור את גירוש האריתריאים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "בעקבות הדיווחים ב'הארץ', וינשטיין יבדוק את נוהל ה'החזרה מרצון' של אפריקאים שנכלאו. הפרקליטות מקימה מחלקה מיוחדת לטיפול במהגרים". "פנייתו של היועץ באה בעקבות הפרסום אתמול באתר 'הארץ' על אזרח אריתריאי שהוחתם על מסמכי 'חזרה מרצון' בכלא הישראלי, הוטס לאוגנדה ומשם למצרים, וכעת כלוא במתקן מעצר בשדה התעופה בקהיר", כותבת טלילה נשר ומוסיפה: "זו עדות ראשונה לשימוש שעושה ישראל במושג ה'חזרה מרצון' לצורך גירוש כפוי מכותלי הכלא אל מחוץ לישראל - וזאת בניגוד לעמדת נציבות האו"ם לפליטים, לפיה אין חזרה וולונטרית מתוך כלא" (וגם עדות ראשונה לכך שהיועץ המשפטי לממשלה עשה מנוי על אתר "הארץ").
הפער הטבלואידי
עוד על שער "הארץ", כותרת בתחתית העמוד: "חשד לרצח משולש והתאבדות בחיפה" ("מאבטח חשוד שדקר את בת זוגו ובנה ואז ירה בחברו. כשנתפס – התאבד"). ידיעת הפלילים הטרגית וחסרת החשיבות הזו מופיעה ככותרת השנייה בחשיבותה על שער "ידיעות אחרונות" ("המאבטח יצא למסע רצח"), ומן הסתם היתה תופסת את הכותרת הראשית לולא העיסוק הנוכחי של העיתון בפרשות של קניית קולות; וככותרת הראשית של "ישראל היום": "מסע רצח בקריות".
בניגוד ל"ידיעות אחרונות", המתחרה ברגיל ב"ישראל היום" על תואר העיתון (הצהוב) של המדינה, אך היום מציג חזית מאופקת יחסית – הכותרת ב"ישראל היום" כתובה בפונט אדום-שחור ובעיצוב אינפנט-דרמטי כשל חוברת קומיקס דלת השראה. "שובל של דם באזור חיפה", נכתב בפתח כותרת הגג. "מסע ההרג", נכתב מעל מפה (אשכרה, מפה! במלחמות ישראל משתמשים בעיתונים במפה) בכפולה הפותחת, המוקדשת כולה לרצח; "מעצב השיער שנרצח אמר לפני שבוע: 'מקווה שהמצוות שעשיתי יעמדו לזכותי גם בעולם הבא'", נכתב בכותרת אחת משתי הידיעות המרכזיות.
בעבר הקרוב, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" הובילו את העיתונות הישראלית בגישה צינית לאירועי דמים אישיים וניצולם ליצירת סנסציה פראית ודלוחה באמצעים גרפיים וטקסטואליים המקובלים, אולי, בשיעורי חיבור בכיתות טיפוליות (יש שיעורי חיבור בכיתות טיפוליות? אני מתאר לעצמי שכן, הרי עורכי טבלואידים התחנכו איפשהו). "מעריב" בהובלת שלמה בן-צבי יוצא אט-אט מהמשחק הטיפשי הזה (פונטים אלק-דרמטיים יצאו מארסנל הכלים שלו, והכותרת על הרצח מופיעה היום בניסוח שקט בתחתית עמוד השער) ומצטרף ל"הארץ" ול"מקור ראשון" בגישה עניינית, בדרך כלל, לחדשות עם חשיבות ציבורית נמוכה ופוטנציאל תסיסה גבוה. "ידיעות אחרונות" עדיין על הסוס הגיבן הזה, ובשנה-שנתיים האחרונות מצטרף אליו גם "ישראל היום".
החינמון של המדינה לא תמיד היה כזה. עם צאתו, ניסה "ישראל היום" להיות טבלואיד עצור, מין יצור כלאיים מוזר כזה המשלב תכנים ברמה נמוכה, אולם ללא כוח המשיכה הצהבהב. עיתון המיועד לרפי שכל, אולם פונה לשכלם ולא לרגשותיהם. כבר מן התיאור הזה ניתן להבין שזהו מודל בעייתי, ואכן, לא עבר זמן רב וב"ישראל היום" הדביקו את הפער הטבלואידי, ועמוס רגב, העורך הראשי שהתחנך כעורך בכיר ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" ("גילוי נאות: הכותב עבד במשך 10 שנים בתפקידים בכירים ב'ידיעות אחרונות' ובמשך 9 שנים בתפקידים בכירים ב'מעריב'", נכתב פעם בתחתית אחד מטוריו), יישם את מה שלמד, ואף פחות מכך, בעיתון שבשליטתו.
ההחלטה של רגב להצהיב את העיתון מעניינת מפני שהיא נוגדת את האתוס המוצהר של "ישראל היום". לא רק זה המוצהר של "לומר את האמת, ישר ולעניין" (כיצד "מסע רצח בקריות", "שובל של דם בחיפה", "מסע ההרג" או דברים שאמר קורבן רצח למכר שבוע לפני הרצח הם דיווח "ישר ולעניין"?), אלא גם של זה הפחות מוצהר, שרגב מזכיר לפעמים במובלע בטוריו: זה שלפיו יש לנו ארץ נהדרת, אבל באמת; שישראל היא מקום נפלא, לא גן עדן, אבל לפחות אמריקה. שהתשקורת מבליטה תמיד את הרע ואנחנו נבליט את הטוב, כי טוב כאן ונפלא, כבר אמרנו? כיצד דיווח סנסציוני על טרגדיות אישיות מתיישב עם האג'נדה הזו? לנתן אשל הפתרונים. מי יודע, אולי זו הפרשנות שלו לסעיף הסוגר של חמשת "העקרונות שלנו" המודפסים בכל גיליון של "ישראל היום": "לזכור שאנחנו ישראלים".
ענייני תקשורת
לגליונות "ידיעות אחרונות" ו"כלכליסט" שהגיעו היום אל מפתן דלתי צורף דף פרסומת למוביל מקומי ("יהודה, מפנים הכל"). העיתון של המדינה התחיל למכור אינסרטים קהילתיים, או שמדובר ביוזמה מקומית של המפיץ?
כתבת השער של המוסף היומי של "ידיעות אחרונות" היא נשורת של ההתעניינות התקשורתית בילד חולה הסרטן שהוריו שלחו למנזר בתאילנד, ומוקדשת לדניאל דייוויס. הנ"ל "גילה שחלה שוב בסרטן", אולם "לא מיהר לכימותרפיה. במקום זה נסע לחפש מרפא במנזרים בתאילנד, כמו אלו שאליהם נשלח לבדו הילד הישראלי בן ה-12". בתשובה לשאלה על ההיגיון שבשליחת ילד חולה סרטן לבדו למנזר בודהיסטי בתאילנד אומר אחד מחברי "קהילת עין-כרם הרוחנית" לכתב תלם יהב: "קשה לסמוך על התקשורת ולהבין מה קורה שם". בפתח הכתבה כותב יהב שדייוויס ו"חבריו לקהילת עין-כרם הרוחנית הסכימו להיחשף כדי לקדם את מופע ההתרמה שיתקיים היום" לטובת מימון הטיפולים לדייוויס החולה. בסופה של הכתבה מופיעים פרטי חשבונות הבנק לתרומות.
"כמנכ"ל האגודה לזכות הציבור לדעת אני רגילה לספוג ביקורת בתקשורת, אבל אני לא יודעת להתמודד עם כמות כזאת של פרגון", אומרת נילי בן-גיגי, מנכ"לית האגודה לזכות הציבור לדעת, למשה רונן, המראיין אותה עבור אותו מוסף, "24 שעות". "חברי-כנסת, שרים, יועצים משפטיים ואפילו הרבנות הראשית. את כולם הפעילה נילי בן-גיגי, צעירה דתייה, במאבקה נגד האיסור על השמעת נשים בתחנת הרדיו החרדית קול-ברמה. אתמול, יותר משנתיים אחרי שיצאה לדרך, היא ניצחה", מסכמת כותרת המשנה.
אגב, מה זה אומר אם אגודה בשם "זכות הציבור לדעת" שנואה, לדברי המנכ"לית שלה, על התקשורת, זו שבאמצעותה יוצאת לפועל אותה זכות?