דובר צה"ל נותן קדימות לנציגי העיתונות הזרה בגישה למקומות ואירועים שונים הנוגעים ללחימה ולנסיונות ההתחקות אחר מקום הימצאם של החטופים. מאז תחילת הלחימה הקרקעית ברצועת עזה נשמעו תלונות ברוח זו מצד עיתונאים ישראלים, על אפלייה של דובר צה"ל לטובת עיתונאים מכלי תקשורת זרים.
הדוגמה האחרונה לכך ניתנה היום (20.1), עת שדובר צה"ל דניאל הגרי חשף בתדרוך פומבי שהעניק כי מנהרה שבה נכלאו חטופים בכלובים ובתנאי שבי קשים, אותרה, תועדה ופוצצה על-ידי צה"ל, לא לפני שהתאפשר בה ביקור לנציגי התקשורת הזרה בלבד.
התיעוד מתוך אותה מנהרה ישודר מחר (א') בהתאם לאמברגו, אך עיתונאים ישראליים איתם שוחחנו קבלו על כך שלא רק שלא הוזמנו לסקר את המקום בעצמם, אלא שאף לא ידעו על קיומו של המקום ועל עובדת ביקורם של העיתונאים הזרים בו.
ידיעות וחלקי מידע על קיומן של מנהרות כאלה, נחשפו גם ללא אישור רשמי של צה"ל בימים שקדמו להצהרתו הרשמית של הגרי. לטענת כתבים – דובר צה"ל סירב למסור תיעוד של הממצאים כדי שלא לפגוע, לדבריו, ברגשות משפחות החטופים. כעת התיעוד נחשף לעיני כל בתמונות ששוחררו וישודר בכלי התקשורת הזרים שביקרו במקום.
סוגיית האפלייה של כלי תקשורת על-ידי מערכי הדוברות של זרועות המדינה אינה חדשה. גם בקרב עיתונאים זרים נשמעות תלונות ביחס למידע שנמסר רק לעיתונאים ישראלים על אף היותו בעל חשיבות עיתונאית גם מחוץ לישראל.
לעיתים ישנן סיבות מוצדקות, או מוצדקות למחצה, לאפלייה של כלי תקשורת: נסיבות מבצעיות, מגבלות זמן ואילוצי תפקיד של מרואיינים. אולם קשה הרבה יותר לקבל יחס מפלה במקרים של מידע חדשותי רב ערך ובלעדי הניתן רק לקבוצת עיתונאים מסוימת.
אין ספק כי המידע החדשותי הנוגע לחטופים, למאמצים להתחקות אחריהם ולתנאי הכליאה שלהם הוא במוקד הסיקור החדשותי ובעל עניין רב לכלי התקשורת כולם – מקומיים ובינלאומיים. במצב דברים כזה, שיקולים דוברותיים אמורים לסגת לאחור. העיקרון המנחה המוביל הוא שמדובר במידע ציבורי שיש בו עניין רב ויש לאפשר את סיקורו באופן הרחב ביותר.
כששאלנו את דובר צה"ל מדוע לא התאפשרו ביקורים של עיתונאים ישראליים במנהרה שנחשפה, מדוע לא יידעו את העיתונאים הישראליים על קיומה ומדוע נחשפה רק לעיתונאים זרים, סירבו ביחידת הדובר למסור התייחסות רשמית לדברים.
עם זאת, בצה"ל מאשרים כי אין הנחיות או מדיניות מובנית בקשר לאפליית כלי תקשורת והדבר נעשה "לפי צורך", "התאמה לקהל היעד" ובהתאם להחלטות המפקדים.
בפועל, בהעדר כללים מחייבים – מתגבשת בשטח מדיניות של החלטות שרירותיות המעוררות לא פעם תרעומת, בשל אפליה של כלי תקשורת זרים מול כלי תקשורת ישראלים או להיפך, ואף בשל אפליה של כלי תקשורת בתוך התקשורת הישראלית עצמה.
בית המשפט העליון התייחס בעבר בדיוק לעניין זה וקבע כי קיים פסול בכך שדובר צה"ל יעניק יחס שונה לכלי תקשורת שונים. בבג"ץ 181/96 הוצאת עיתון הארץ נ' הרמטכ"ל, כתב השופט חשין:
"הבחנה זו שעושה דובר צה"ל בין 'זכויות' לבין 'פריווילגיות' ו'מחוות' אינה נהירה לי כל צרכה. המושג 'פריווילגיה' בימינו ובמקומנו, אין דעת חכמים נוחה הימנו [...] אולם קשה בעיני כי דובר צה"ל קנה זכות וסמכות לעשות מחווה כלפי כלי תקשורת כזה או אחר
"[...] ככל שמדובר במערכת היחסים הפורמאלית שבין הרשויות לבין האזרח והתושב – מערכת יחסים שאפיונה הוא בזכויות ובחובות – תחום התפרסותו הלגיטימי של גורם יחסי האנוש הוא צר ממדים, ושומה עליה על הרשות להישמר ולהיזהר שמא תחרוג מגדרו. חריגה מאותו מתחם היא הפליה ושימוש לרעה בסמכות.
"[...] מוסכם על הכל כי שומה עליו על דובר צה"ל לנהוג בשוויון כלפי כל אמצעי התקשורת, בהם עיתון 'הארץ' ושלא להפלות את עיתון 'הארץ' לרעה [...] ביחסיו עם אמצעי התקשורת יביא דובר צה"ל במניין שיקוליו כי אין הוא מעניק פריווילגיות ואין הוא עושה מחוות".
הדברים הללו מצאו את ביטויים גם בקוד האתי שכונן לדוברים בשירות הציבורי. בדובר צה"ל, כך מסתבר – פחות מתרשמים מעקרונות יסוד משפטיים, קביעות מפורשות של בית המשפט העליון והוראות האתיקה.