לכבוד יום הולדתה ה-50 העניקה לעצמה מירית הושמנד מתנה – שנת צהריים. 30 שנה בדיוק אחרי שהצטרפה לשידור הציבורי בישראל ו-16 שנה אחרי שייסדה יחד עם קרן נויבך את תוכנית הרדיו "סדר יום"' פרשה הושמנד, עורכת התוכנית, מהעבודה העיתונאית שליוותה אותה יותר ממחצית חייה.

היא עדיין בשלבי גמילה. טרם הצליחה להביא את עצמה לצאת מקבוצת הווטסאפ הפנימית של המערכת ועדיין מנהלת שיח שוטף עם נויבך על נושאים שצריך לדעתה להעלות ל"סדר יום", כדי שיגיעו לסדר היום הציבורי. אבל הושמנד לפחות כבר ישנה כל לילה יותר מארבע שעות ומדי פעם אף מרשה לעצמה לנמנם באמצע היום.

ההחלטה לקחת פסק זמן התבשלה בה בשנה האחרונה. "התקשורת שינתה את פניה", היא אומרת בראיון ל"העין השביעית". "הרגשנו שיש פחות רצון ומקום לתוכניות כמו שלנו, מעמיקות וחופרות. כולם רוצים להיות אופירה וברקו. כן-לא-בעד-נגד-שחור-לבן. עימותים, אם אפשר קצת צעקות, קצת גסויות, קצת לקלל, קצת לצאת מהאולפן, לשם הכל הולך. ואני מודה שבאופן אישי נפלה לי החלטה שאני לא רוצה להיות יותר חלק מהדבר הזה, ואני לא מרגישה שאני יכולה להמשיך בזה ואמרתי שאני פורשת מהתקשורת, אני לא ממשיכה בתחום הזה. אני אפילו מתביישת לפעמים להיות חלק מהדבר הזה שנקרא עיתונות. מתביישת".

על כך נוספה השחיקה. "'סדר יום' זה לא תפקיד, זה אורח חיים", היא אומרת. "זה כל הזמן להיות מחויב לדבר הזה, הראש לא מפסיק לעבוד, אתה כל הזמן בדבר הבא, את הטלפון יש לכל נדכאי ונזקקי המדינה, לפעמים אני מקבלת ביום שישי באחת-שתיים בלילה טלפונים מאנשים שמאושפזים איפשהו".

ואת עונה?

"ברור שאני עונה. אני מודה שבשנה האחרונה קצת פחות, כי הרגשתי שאני כבר עייפה נפשית, שאני לא יכולה יותר. אנשים שפינו אותם עכשיו מהבית, הם בחוץ ואין להם לאן ללכת. אתה כמו מספר חירום. הם אומרים 'תוציאי אותי מפה, אני עכשיו בחוץ, תעזרי לי, תמצאי לי לאן ללכת', ואז אנחנו מתחילות לעשות טלפונים, בין אם זה רווחה בין אם זה לעירייה. העבודה היא לא רק עורכת תוכנית רדיו, זה הרבה מעבר לזה, כאילו לבנת פורן בלי..."

בלי צוות.

"כן, בלי צוות ובלי תשלום. יש המון סיפורים ופניות שמגיעים אלינו למערכת שבהם אתה רואה את העוול וזה לא עובר שידור, זה לא מגיע לשידור, אבל אתה יודע שבטלפון אחד אתה יכול לעזור לבן אדם. אתה יודע כמה כאלה אנחנו עושים? ואנחנו סך הכל עורכת אחת ושתי מפיקות, ומתקשרים אליך אנשים בסיטואציות כאלה ולך תסביר להם שאתה לא באמת רווחה, אתה לא יכול 24/7 לפתור להם בעיות ולהציל אותם.

"מזלנו הגדול שלאורך השנים תמיד המפיקות של 'סדר יום' הן באמת נשים שהן אגדה, נשים שכמו שאני אומרת יש להן לב בשכל ושכל בלב"

"אז המחויבות היא מאוד מאוד גדולה וזה לא נגמר בשידור. אתה אף פעם לא מסיים את השידור ויכול להגיד 'אוקיי, זהו, עכשיו אני יכולה לנוח קצת'. כי א', את חושבת על התוכנית הבאה, על הליין אפ הבא, וב', הטלפון כאמור לא מפסיק לצלצל לשנייה. לא מפסיק, לא מפסיק. מזלנו הגדול שלאורך השנים תמיד המפיקות של 'סדר יום' הן באמת נשים שהן אגדה, נשים שכמו שאני אומרת יש להן לב בשכל ושכל בלב, שהן רק רוצות לעזור ורק רוצות לעשות טוב. הן מבינות שהעבודה בתוכנית 'סדר יום' היא לא רק לעשות ליין אפ, אלא זה גם לעזור לאנשים באשר הם".

סדר היום של עורכת "סדר יום" מתחיל בקימה בארבע בבוקר, נסיעה לתחנה, השלמות לעבודה על התוכנית, ליווי השידור עצמו ומיד אחר כך תחילת העבודה על תוכנית יום המחרת. מפיקה אחת עבדה עם הושמנד משש בבוקר עד שתיים בצהריים והשנייה במשמרת מהצהרים עד עשר בלילה.

כל סיפור שאתם מחליטים לטפל בו כולל עבודת תחקיר שהיא לא מובנת מאליה בתוכנית מלל ברדיו.

"ממש לא. אנחנו מנסות להביא דברים אחרים שהם לא על סדר היום וזה מאוד קשה. אתה צריך למצוא את הסיפורים האלה, אני לא רוצה עוד פעם לדבר מדיני-פוליטי, אני מנסה לייצר באמת סדר יום אחר. אני צריכה את הסיפור העקרוני, הגדול, והתחקירים הם מאוד מורכבים כי לפעמים רק כדי שאנחנו נבין את הנושא אני צריכה לעשות מאה שיחות רקע.

"אתה הולך למשרד הבריאות, משרד הבריאות אומר לך 'זה לא אנחנו, זה הרווחה'. משרד הרווחה אומר 'מה פתאום, זה לא אני זה העירייה'. אז אתה כל הזמן מנסה להבין, ומה החוק אומר ומי באמת אשם, זה מאוד מורכב".

בהרבה תוכניות מקובל למצוא מרואיין שיודעים מה הוא יגיד, לעשות איתו שיחה שבה מוציאים ממנו פחות או יותר את מה שהוא יגיד ואז איכשהו לשחזר את השיחה הזאת בשידור.

"אז לא, אני אדבר עם חמישה אנשים כדי ללמוד את הנושא, כדי להבין אותו, לשמוע את כל הצדדים, את כל ההיבטים, להבין את האינטרסים, מה עומד מאחורי זה, מי רוצה לקדם, מי משתיק את זה, איך זה עובד מאחורי הקלעים של הדברים".

הושמנד מספרת כיצד הופתעה בעצמה מכמות ההודעות בקבוצת הווטסאפ הפנימית של התוכנית כשהציצה בה כעת לאחר יום שלם שלא נכנסה אליה. "התקשורת בינינו אינסופית, החשיבה אינסופית, אנחנו בקו פתוח שלא נגמר. שישי, שבת, חגים".

עשיתן יותר עם פחות או שהצלחתן להשיג יותר משאבים כדי לתחזק צוות שיעמוד במשימה הזו?

"אני חושבת שאנחנו עשינו... אני לא רוצה להגיד את הבלתי אפשרי, אני לא רוצה להישמע יהירה, אבל כשאני מסתכלת על זה, אני מסתכלת על עצמי, על מצבי עכשיו, כמה נשחקתי וכמה הגעתי למצב שאני כבר לא יכולה יותר, זה בגלל העבודה הזאת האינטנסיבית. לעשות את הבלתי אפשרי עם מינימום אמצעים. יש לך עורכת ושתי מפיקות, אין לנו יותר ממה שכל תוכנית אחרת מקבלת. אם הייתה לי מערכת גדולה יותר היינו... השמיים הם הגבול.

"יש לנו את אותו כח אדם של תוכנית רגילה שסוגרת את סמוטריץ' ואת רן ארז בטלפון אחד וזהו. אז במסגרת המאוד מוגבלת של המשאבים שלנו ניסינו למקסם ולא פעם זה בא על חשבון הבריאות שלנו. קרן ואני עובדות בטירוף. זה לא נורמלי, זה לא אנושי, רק עכשיו כשאני בפרספקטיבה של שבועיים אני מסתכלת ואני אומרת: 'קרן, תקשיבי, זה מטורף! זה מטורף!'".

"בואי תיקחי את הרצועה הזאת יחד עם קרן נויבך"

אל התקשורת הגיעה הושמנד בראשון לינואר 1994, כחיילת משוחררת שסיימה שירות במוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים ("אחרי 30 שנה אני יכולה להגיד את זה"). בתפקידה במוסד עמדה בקשר עם קשב קול-ישראל מיקי גורדוס, שעבד לדבריה עם הארגון באופן צמוד. תפקידה היה בין היתר לקבל ממנו מידעים. בשלהי שנת 1993, כשהשתחררה, גורדוס סייע לה להיכנס ל"קול ישראל".

ערוץ 2 בדיוק החל את שידוריו ועיתונאים רבים עברו מרשות השידור למערכת החדשה שהוקמה בערוץ המסחרי. את התקנים שהתפנו היה צריך למלא והושמנד מצאה את עצמה בצוות התוכנית "הכל דיבורים" בהגשת שלי יחימוביץ', יחד עם שוש פורמן ויהודית צביון ("האגדתיות, האלמותיות, המדהימות"). כבר בתוכנית זו נפגשה הושמנד עם העשייה העיתונאית החברתית, וזאת הודות ליחימוביץ'.

"כל מה שאני, מי שאני, זה שלי", מדגישה הושמנד. "אני הגעתי ילדה בת 20 מבת-ים נטולת מודעות לחלוטין, לא ידעתי מה זה אשכנזים-מזרחיים. לשלי יש בדיחות אינסוף עלי, על זה שאמרתי 'טוב, אבל אני מנגנת בפסנתר!', 'אבל אף פעם לא התייחסו אלי אחרת!'. בקיצור, כל התודעה החברתית שלי, כל ההבנה של איפה אנחנו חיים, מה המקום הזה, פוליטיקה, מקצוענות, עיתונות, חתירה לאמת, הרצון הזה להשפיע, לשנות את פני הדברים, את המציאות כאן, זה הכל שלי טבעה בי. כל מה שאני זה שלי, כל הזכויות שמורות לה. ממש ככה".

במשך שבע שנים עבדה בצוות התוכנית של יחימוביץ', עד שזו פרשה בעצמה כדי לעבור לחדשות ערוץ 2. הושמנד הגיעה גם היא לערוץ 2, לערוך את "קפה טלעד", בהגשת ירדנה ארזי ודב גיל-הר. "שם זה היה בית ספר לטלוויזיה", אומרת הושמנד, ומיד מוסיפה: "מאוד אינטנסיבי".

בתקופה הראשונה ישנה בירושלים, שכן העבודה היתה מסביב לשעון. בהמשך התרגלה לעלות על מונית בשתיים או שלוש לפנות בוקר, להגיע למערכת בארבע או חמש כדי להכין את התוכנית ולסיים את העבודה על תוכנית יום המחרת בשעת ערב מאוחרת. היא עד היום גאה שכעורכת גייסה וקידמה צעירים כמו עדי גרטי, ליאת לויאן, מיטל בבילה וערן סויסה, שמאז התקדמו כל אחד בתחומו.

הייתי כל הזמן באה למנהלים שלי ואומרת להם "תקשיבו, הסיפורים הכי טובים, אני מביאה אותם מגן המשחקים. זה מה שמעסיק את האנשים, זה מה שצריך להיות ברדיו"

בשנת 2005, אחרי שהזכיינית טלעד הפסידה במכרז השני על שידורי ערוץ 2, הזמין אותה אבי וייס, אז סמנכ"ל חדשות 2, לערוך את "שש עם עודד בן-עמי", אולם היא מהר מאוד פרשה מהתפקיד. "היו לי שתי ילדות קטנות בבית ואני בהחלטה מאוד מודעת רציתי לגדל אותן בעצמי", היא אומרת.

במשך כשנתיים היתה עצמאית, פיתחה פורמטים, עבדה ברדיו 99 כשהתחנה נרכשה על ידי ארקדי גאידמק, אפילו עבדה קצת כדוברת, עד שבשנת 2007 חזרה לרשות השידור, הפעם למחלקת הטלוויזיה. יואב גינאי, אז מנהל מחלקת התרבות והבידור בערוץ הראשון, ליהק אותה לעריכת תוכנית התרבות "זמן אוויר". בשנת 2008 יצאה לחופשת לידה ואז הגיע הטלפון ממנהל הרדיו ברשות, אריה שקד.

"הוא אמר לי 'תקשיבי, יש לנו רצועה בין שמונה לעשר, אין שם רייטינג. בואי תיקחי את הרצועה הזאת יחד עם קרן נויבך, תשבו שתיכן תעשו שם משהו".

הכרת אותה?

"לא, לא הכרתי. once נפגשנו זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. שתינו היינו אמהות צעירות, שמתמודדות עם אותם דברים, מתעניינות באותם נושאים, ואמרנו לעצמנו שאנחנו רוצות לעשות את זה אחרת. מה אחרת? לא ברור לנו, אבל לפנינו יש אריה גולן שעתיים רק פוליטיקה, אחרינו יש ירון דקל 'הכל דיבורים' רק פוליטיקה, אנחנו צריכות לעשות משהו אחר, אנחנו חייבות לבדל את עצמנו באיזשהו אופן, לייחד את עצמנו, את הרצועה הזאת, וניסינו בתנועה כל הזמן להבין מה אנחנו רוצות לעשות. זה היה יומרני אבל אמרנו 'סומכות על עצמנו, אנחנו נפצח את זה'".

איך קיבלו את זה בהנהלה?

"פרגנו לנו מפה ועד הודעה חדשה, הלכו איתנו, נתנו לנו לעשות כל מה שרצינו. ואנחנו ניסינו להבין מה מעניין את הציבור, מה מעניין אותנו. הייתי כל הזמן באה למנהלים שלי ואומרת להם 'תקשיבו, הסיפורים הכי טובים, אני מביאה אותם מגן המשחקים. אני יושבת אחרי הצהריים עם הבנות שלי בגן המשחקים, שומעת מה מדברים בספסל, זה מה שמעסיק את האנשים, אלה הנושאים שצריכים להיות ברדיו, על זה אנשים מדברים'. ככה לאט-לאט התחלנו קרן ואני, יחד עם הגידול של הילדים, עם הנושאים שמעסיקים אותנו. יותר חינוך, יותר חברה, יותר רווחה, יותר בריאות".

"אוקיינוס של עיוותים, של בעיות, של עוולות"

כמה חודשים אחרי תוכנית הבכורה של "סדר יום" גילתה הושמנד שבתה הקטנה נולדה עם 100% חירשות. האירוע הזה שינה את חייה, וגם את התוכנית שערכה.

"אז מתחיל המסע שלי בנבכי הילדים עם צרכים מיוחדים והמשפחות לילדים עם צרכים מיוחדים", היא אומרת. "הבנתי שזה עולם ומלואו, ופשוט את החוויות האישיות שלי הבאתי לתוכנית. הבנתי שאני לא לבד בסיפור הזה, שיש כמוני, לצערי, רבים מאוד-מאוד. הייתי קמה בבוקר, כל יום, עם חליפת קרב, עם מי היום המלחמה. משרד הבריאות, משרד החינוך, היבואנים של השֶתֶל, בתי החולים, קופות החולים. מלחמה אינסופית, כשיש לך ילד עם צרכים מיוחדים כל יום הזירות לא נגמרות. את כל זה הבאתי לתוכנית.

"כשיש ילד נכה, כל שנה מחדש היה צריך להוכיח בביטוח לאומי שהוא עדיין נכה. צריכים לעלות לוועדה רפואית עם כיסא גלגלים כשאין אפילו מעלית. כל ילד נכה נחשב מפגר בביטוח הלאומי. אפילו הצורה שבה מודיעים לך את הדבר הזה, במסדרון, אפילו לא קוראים לי לחדר להגיד לי את זה, לשבת איתי. במסדרון, בעמידה, מושיטה לי האחות טופס ואומרת לי 'הילדה שלך חירשת'.

"התקשרתי לקרן, אמרתי לה 'קרן, אנחנו יכולות לפרוש בשיא. אנחנו את שלנו עשינו'"

"כל הדברים באמת איומים-איומים-איומים, ואלו הפכו להיות החומרים של התוכנית. ואז הגיעו עוד פניות ועוד סיפורים והבנו שזה אוקיינוס, אוקיינוס של עיוותים, של בעיות, של עוולות, של אנשים שלא מצליחים לממש את הזכויות שלהם. כשהחוק כבר נותן את הזכות, בלתי אפשרי לממש את הזכות. וזהו, התוכנית התחילה ללכת לכיוון הזה, החברתי".

היום אפשר למצוא טיפול בנושאים כאלה בשלל תוכניות אקטואליה, אבל כש"סדר יום" החלה נויבך והושמנד נחשבו לחלוצות שהולכות לפני המחנה. במידה רבה הן חרשו לעצמן נתיב חדש וסימנו לעמיתיהן את הדרך ללכת בה.

"בפעם הראשונה שראיתי את עודד בן-עמי עושה אייטם על ילד נכה שלא העלו אותו להסעה כמעט בכיתי", נזכרת הושמנד, "התקשרתי לקרן, אמרתי לה 'קרן, אנחנו יכולות לפרוש בשיא. אנחנו את שלנו עשינו'".

הושמנד מזכירה כי בעבר גם מתמודדי נפש היו מוקצים מסדר היום הציבורי, אך הסיקור העקבי והמתמשך של הנושא ב"סדר יום" חולל מהפכה גם כאן וכיום הנושא הזה יכול להיכנס לליין-אפ של תוכניות שאינן "סדר יום".

שינוי השיח משפיע על המציאות?

"בטח, אנחנו שינינו מציאות של הרבה אנשים בעניין הקשירות [קשירת מטופלים במוסדרות בריאות; א"פ]. משה בר-סימן-טוב הוציא חוזר מנכ"ל עם הגבלות, הוא אמר מפורשות שזה רק בעקבות הטיפול של התוכנית. בביטוח הלאומי כבר אין דבר כזה שילד כל שנה צריך להוכיח מחדש את נכותו. היה סיפור עם ניצולי שואה שעלו אחרי שנה מסויימת שלא היו זכאים לרנטה. אחרי המאבק שלנו, משה גפני, שהיה אז יושב ראש ועדת הכספים, שינה את זה".

היו גם כישלונות? קמפיין ממוקד שלא הצליח?

"טיפלנו המון בדיור ציבורי וזה לא ממש עזר. המדינה המשיכה לחסל את הדירות בדיור הציבורי, שלא לדבר על הקשיים שמערימים על מי שכבר זכאי. כמה שטיפלנו וכמה שעסקנו, זה לא באמת שינה".

"המון אנשים הרגזנו במהלך הדרך, המון אנשים נלחמו בנו"

אבל הושמנד ונויבך לא הסתפקו בפן החברתי, ומהר מאוד מצאו את עצמן נלחמות גם בכוחות גדולים ממשרד הבריאות ושירותי הרווחה. הן עסקו במחירים העודפים שמשלם הציבור בגלל הריכוזיות במשק הישראלי והיו מהקולות התקשורתיים הבודדים שהעזו לצאת נגד מונופול הגז ולדרוש חלוקה הוגנת יותר של רווחי אוצרות הטבע שטמונים מול חופי ישראל.

"הרבה פעמים קיומה של התוכנית הזאת נראה היה לי נס", נזכרת הושמנד, "עם כל מה שעברנו, כל ההתמודדויות בתוך הרשות, מחוץ לרשות, האנשים שהרגזנו, הגדולים, החזקים, המונופולים שפתאום באנו וערערנו, הפוליטיקאים שפתאום ירדו להם שעתיים שהם יכלו להתבטא ולהשמיע את קולם ה'חשוב'. המון אנשים הרגזנו במהלך הדרך, המון אנשים נלחמו בנו".

בתקופת המאבק נגד מונופול הגז, העבודה העיתונאית של "סדר יום" כמעט עלתה לה במשרתה, מספרת הושמנד: "קיבלתי איום מלמעלה, ממש הגיע הטלפון וכעבור שבועיים היה לי שימוע לפני פיטורים ברשות השידור".

מה זה מלמעלה?

"אני יכולה להגיד ממקורבים לראש הממשלה. קיבלתי טלפון שבו נאמר לי 'אתן בולשביקיות, ואם את תמשיכי לערוך את התוכנית כמו שאת עורכת אותה עכשיו אז תאלצי לחזור לערוץ 2, תחפשי עבודה בערוץ 2'. ככה אמרו לי ואחרי שבועיים הגיע מכתב פיטורים".

מה היתה הטענה הרשמית במכתב?

"תקציב, קיצוצים. כאילו שהמשכורת שלי תציל את רשות השידור".

איך זה נמנע?

"מי שבזכותו נשארתי ולא פיטרו אותי היה דני זקן, שהיה אז יושב ראש אגודת העיתונאים בירושלים. דני זקן אמר לי 'אמנם את לא חברה באגודה, לא משלמת דמי חבר, שום דבר, אבל אני הולך להילחם על הפיטורים הפוליטיים האלה שלך ואני אמנע אותם'. היה בלאגן מאוד גדול, בוז'י הרצוג העלה את זה בכנסת, זה היה מאוד מביך".

הנהלת רשות השידור באותה תקופה, בראשות המנכ"ל יוני בן-מנחם והיו"ר אמיר גילת, היתה הנהלה כושלת אפילו במושגי הרשות, עד שבסופו של דבר הביאה לסגירת הרשות. בכיריה פעלו בשמו של ראש הממשלה בנימין נתניהו והתערבו לא אחת בתוכניות שנחשבו אופוזיציוניות לממשלה, כמו "סדר יום" של נויבך והושמנד. למרבה האירוניה, דני זקן, אז נציג העובדים, הוא כיום ממלא מקום מפקד גלי-צה"ל, תפקיד שאליו הגיע אחרי שהגיש תוכניות לצד מקורבו של ראש הממשלה נתניהו, העסקן ואיש התקשורת יעקב ברדוגו.

בשלב מסוים הנהלת רשות השידור הכניסה לתוכנית "מנחה מאזן".

"מנחם בן, אני כמעט הלכתי איתו מכות באולפן".

למה מכות?

"ככה, אני אין לי… אני בת ימית, אי אפשר להוציא את זה ממני. פשוט הסברתי לו: 'תקשיב, אתה מבין שאתה משמש פה כלי של הנהלת רשות השידור כדי לפגוע בנו? לפגוע בתוכנית? האם זה מה שאתה רוצה? האם אתה באמת רוצה לפגוע בתוכנית? כי אתה משתף פעולה איתם כדי לפגוע בנו. זה מה שאתה עושה בעצם היותך כאן, אנחנו לא רוצות אותך פה. עכשיו תגיד לי אם אתה רוצה לפגוע בנו'. ואז הוא אמר לי 'כן, אני אהיה פה, ואני אגיש פה, וזה לא שלכם'.

"ואז כאילו באמת זה היה כמעט מכות", מוסיפה הושמנד וצוחקת. "כל ערב כשהייתי צריכה להתקשר למגיש המאזן, לדבר איתו על זה שהוא מגיע מחר, בשיחה הזאת הייתי אומרת לו 'תקשיב, אנחנו לא רוצות שתגיע, בוא נפתח את זה'. ככה, בלי בושה, לכולם. כל יום הייתי מתקשרת ועושה להם את השיחה הזאת. חלקם באמת נבהלו מהטלפון הזה ממני ובאמת לא הגיעו. חלקם הגיעו והלכו".

מנהל הרדיו באותה תקופה היה מיקי מירו, שלפני כן...

"היה מאוד חברתי".

ואחרי...

"מאוד חברתי".

ובזמן הזה היה משת"פ על מלא.

"אני חושבת, ממרום 30 שנותיי בתקשורת, אני אומרת את זה בצער גדול, אנשים שמגיעים לכיסא הניהול, לא כולם, אבל לרובם זה עושה מאוד לא טוב. בדרך הם מאבדים את העקרונות שלהם. הם אפילו לפעמים עושים השתלת אישיות. לצערי הרב כבר יצא לי לראות כמה אנשים שהיו מקסימים, הגונים, חברים, ישרים, שפשוט הפכו עורם ברגע שהם נכנסו לתפקיד. נכנס הרצון הזה לרצות את שולחיהם. זה יכול להיות הנהלה, זה יכול להיות פוליטיקאים. עמדת הניהול גורמת לאנשים לעשות דברים שמנוגדים למה שהם מאמינים בו, עיין ערך מיקי מירו. אני באמת מאמינה לו שהוא היה בן אדם עם תודעה חברתית".

גם דני זקן במקום שונה ממה שהוא היה.

"דני זקן נלחם אז על הפיטורים שלי, כשביבי היה זה שניסה לפטר אותי", אומרת הושמנד ולא מוסיפה.

עם פירוק רשות השידור והקמת תאגיד השידור הישראלי מונתה הושמנד להקים ולעמוד בראש דסק החדשות האָחוּד, שמשרת הן את ערוצי הרדיו והן את ערוץ הטלוויזיה של השידור הציבורי ("חוויה של פעם בחיים, הקמה של דבר כזה"). אחרי שנתיים בראש הדסק שבה לעמדת עורכת "סדר יום".

אתן מערכת של נשים. מה זה אומר? זה מכוון?

"בוודאי שזה מכוון. תחזור אחורה ל-2008 והבחירה של הנושאים שלנו: חברתי, בריאות, רווחה. גברים אז לא העזו לעסוק בנושאים האלה. גברים דיברו רק על פוליטי-מדיני-כלכלי. הס מלהזכיר את הנושאים האלה. אז קודם כל זה בא לידי ביטוי בנושאים שבחרנו, שהיום כולם מבינים שנוגעים לכולם ולא רק לנשים. יתרה מכך, אחד היעדים שלנו הוא קידום נשים, וזה מאוד-מאוד קשה. אין לאנשים מושג כמה קשה למצוא נשים מרואיינות בנושאים שונים. אנחנו עובדות פי שלוש כדי למצוא אישה שמבינה בביטחון, שמבינה בעורף...".

וגם מסכימה לדבר על זה.

"בדיוק, כי כל אחת שאת פונה אליה, בדרך כלל התגובה של נשים זה: 'לא, לא, אני לא מספיק מבינה בזה', בעוד שגבר אתה תפנה אליו על כל נושא, תגיד לו לדבר על מזג האוויר, 'אין בעיה!', הוא ידבר על הכל. אבל אישה תמיד תגיד 'לא, לא, אני לא מספיק טובה, אולי כדאי לך לנסות מישהי אחרת'. ואני יכולה להגיד לך שאנחנו יושבות על הליין-אפ וסופרות כמה נשים יש בכל תוכנית, כלומר זה משהו שאנחנו כל הזמן בודקות את עצמנו, צריך אישה לאייטם פותח, צריך אישה שתפתח את את השעה השנייה".

את הנתונים אני מכיר מ"מדד היצוג", שעוסק בייצוג החברה הערבית. רואים שאתן מקפידות על זה.

"זו עבודה מאוד קשה. אתה יודע מה זה למצוא אישה פרשנית כדורגל ערבייה? אתה יודע מה זה? אנחנו הצלחנו לעשות את זה. אחד ההישגים הגדולים שלנו, אוקיי? גם כדורגל וגם גם אישה".

במונדיאל בקטאר?

"כן. אנחנו עבדנו על זה המון, המון. במקום טלפון אחד למרואיין אתה צריך לעשות עשרה טלפונים כדי למצוא מרואיינת. אבל זה משהו שהוא בהגדרת העבודה אצלנו. כל מי שמגיעה לעבודה אצלנו, בחפיפה אומרים לה שצריך לחפש תמיד מרואיינת אישה. נותנים לך מומחה לזה? לא, תבקשי מומחית. ושונאים אותנו! כל הדוברים של האוניברסיטאות ובאשר הם, תמיד אני אומרת 'לא, תמצאו אישה'. 'אבל מה יש לכם עם אישה?', 'זה לא מעניין אותי, תמצא לי אישה'. מאוד חשוב לנו לתת לנשים ביטוי כי צריך יותר נשים פה. גם בקבינט אגב".

בתקשורת דווקא יש הרבה נשים מאחורי הקלעים.

"לא בקבלת ההחלטות, לא בניהול. תשב בהנהלת התאגיד, כמה נשים יש שם בהנהלת חטיבת החדשות? אילאיל שחר אחת. וצריך גם נושאים נשיים. אנחנו נדבר על מחלות נשיות, אנדומטריוזיס, ועל מוצרי היגיינה לנשים, על סבסוד של מוצרי היגיינה. במדינות אחרות בעולם יש סבסוד למוצרי היגיינה לנשים, מחלקים בחינם במקומות מסוימים. אנחנו מדברות על רפואה מגדרית, אנחנו מדברות על נושאים נפשיים, בהגדרה זה על סדר היום אצלנו.

אני יכולה להגיד בגאווה גדולה שגם ייצוג נשים וגם ייצוג ערבים אלו שני דברים שהצבנו לעצמנו כמטרה ואנחנו מאוד משתדלות להשיג אותה"

"אז לא סתם שהצוות הוא נשי, הבחירה של הנושאים מאוד מושפעת מזה שהצוות הוא נשי. אני לא רוצה לדבר בהכללות אבל אנחנו עוסקות הרבה גם בתקיפות מיניות. זה אחרת כשיש נשים במערכת שמדברות עם נפגעות תקיפה מינית. אז זה מאוד מודע אצלנו וזה באמת אחד היעדים שלנו ואני יכולה להגיד בגאווה גדולה שגם זה וגם ייצוג ערבים אלו שני דברים שהצבנו לעצמנו כמטרה ואנחנו מאוד משתדלות להשיג אותה".

היית אומרת שכל המתקפות שספגתם ממונופולים, פוליטיקאים, יצרו הרתעה? זה שינה משהו?

"שום דבר, כלום".

כי בשנים האחרונות אתן באמת עוסקות פחות בגז ומונופולים ויותר בסיפורים אחרים כמו הקשירות בבתי החולים. עוולות נוראיות, כמובן, אבל זה לא נגד מוקד הכוח הגדול, החזק.

"תשמע, התוכנית משתנה כל הזמן, אני חושבת שזה היופי שלה, זה הייחודיות שלה. התפיסה שלי היא שמדי פעם צריך לקחת את התוכנית ולנער אותה, לרפרש אותה ולבדוק אותה. גם במלחמה התוכנית שינתה פניה לגמרי, אנחנו פחות מטפלות בעוולות אלא רק מביאות את העדויות, את הסיפורים האישיים. זו בחירה שעשינו. נכון שהיתה תקופה שהיינו יותר כלכליות ואחרי זה עברנו לעניין של בריאות הנפש וממש התאבססנו על זה במשך שנים. כל פעם אנחנו מחפשות את דרכנו, גם כדי לא להשתעמם וגם כדי לא לשעמם".

כלומר את לא מרגישה שהלחץ עבד.

"ממש לא, ממש לא וזה לא כי אני כזאת גיבורה אלא בגלל שאנחנו בשידור הציבורי. זהו. עשרה סימני קריאה".

בתאגיד היה משהו שדומה לרשות השידור? ניסו להתנכל? לחסום?

"מה פתאום! בתאגיד היה לנו חופש עיתונאי מוחלט. מוחלט. בחיים אף אחד לא העז, לא התערב. התאגיד הוא גן עדן מהבחינה הזאת. לא היה בחיים שום לחץ עיתונאי, שום שאלה, שום כלום. אף אחד לא התערב לנו בחיים. לכן כל כך חשוב השידור הציבורי. צריך לשמור על השידור הציבורי כי תוכנית כמו 'סדר יום' יכולה להתקיים רק בשידור הציבורי".

אם היית ממשיכה ב"שש עם עודד בן-עמי" לא היית יכולה לעשות את מה שעשית?

"חד משמעית לא. הבחירה שלי כל השנים להיות בשידור הציבורי זה כי אני יודעת שפה אני יכולה לעשות דברים שאי אפשר לעשות בשום מקום אחר".

"צריך לשמור על השידור הציבורי כי תוכנית כמו 'סדר יום' יכולה להתקיים רק בשידור הציבורי"

התאגיד הוא אולי גן עדן של חוסר התערבות אבל יש קמפיין נמשך בעצימות משתנה לחיסול השידור הציבורי בישראל.

"זה מאוד עצוב ואני מקווה שהקמפיין הזה ייכשל, לטובת כולנו. מנסים לפגוע ברשות השופטת, בתאגיד, כל הגורמים שמפריעים לרעיונות הגדולים להתגשם. אני ממש מקווה שהתוכנית הזאת תיכשל והתאגיד רק יתחזק".

כמי שהקימה את דסק החדשות האחוד איך את רואה את חטיבת החדשות היום? איך את מסבירה את חוסר הפופולריות של שידורי החדשות בטלוויזיה?

"זאת שאלה שמאוד קשה לי לענות עליה. אני באמת חושבת על זה הרבה ואם היתה לי תשובה אני חושבת שהייתי רצה לברוך שי [מנהל חטיבת החדשות בתאגיד; א"פ] ונותנת לו את התשובה. לא יודעת, אין לי הסבר".

הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיים

אחרי שתחושת המיאוס מהתקשורת הכללית הלכה וגברה אצל הושמנד בשנים האחרונות, ותרמה להחלטתה לקחת פסק זמן, דווקא התפקוד של עמיתיה במלחמה הנוכחית השיב לה את האמון במקצוע.

"פתאום במלחמה העיתונות בנתה את עצמה מחדש, ואת מעמדה בקרב הציבור", היא אומרת. "בימים הראשונים הרשות היחידה שתפקדה היא התקשורת, שעזרה לסייע בחילוץ, נתנה את התמונה כולה ודיברה אל הציבור. כולם נעלמו, הגוף היחיד שתפקד זה התקשורת. במלחמה פתאום הבנתי מחדש את חשיבותה של התקשורת, את תפקידה".

עזבת בלי משהו קונקרטי באופק.

"מה פתאום, שום דבר. כלום. הרגשתי שאני חייבת קצת לנשום, להתאוורר, הרגשתי שזהו, שהגעתי לאיזשהו שיא, לאיזשהו מיצוי. אפילו פיזית, הקימות האלה ב-4 בבוקר. הרגשתי שאני לא יכולה יותר פיזית. זה מאוד שוחק. אני מרגישה שאני צריכה רגע לברר עם עצמי מה מעניין אותי, מה בא לי לעשות. ברור לי שאני צריכה להיות במקום שעדיין אוכל להשפיע באיזשהו אופן, לקדם את העניינים שחשובים".

ומי נכנס לנעליים שלך במערכת?

"אני לא רוצה לדבר על זה עדיין כי זה לא סגור. אבל כן נורא חשוב לי שזה ימשיך כי מבחינתי 'סדר יום' זה הבייבי שלי. ב-2008 ילדתי שני דברים, את הבת שלי ואת 'סדר יום'. 15 שנה אחרי, שתיהן כבר למדו ללכת, שתיהן עצמאיות, ואני עכשיו כן משחררת. אני עובדת על זה. עוד לא יצאתי מהקבוצה, אבל אני עובדת על לשחרר. זה מאוד קשה לי כי אני מרגישה שזה... זה באמת פרויקט חיי, זה הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיים שלי".