בשבועות האחרונות הולך ומתעצם בישראל הוויכוח בתקשורת, בפוליטיקה ובציבור בישראל בעניין הקמפיין הפומבי של משפחות החטופים למען שחרורם, אם הוא מועיל או עושה נזק. בין היתר, דווח בחדשות 13 שבפגישה שקיימו ראש הממשלה נתניהו ורעייתו עם משפחות החטופים, פנתה שרה נתניהו לבני המשפחות ואמרה שעליהם להפסיק להתראיין בתקשורת מאחר שהם "מעלים את המחיר" שדורש החמאס תמורת שחרורם.
ספק רב אם במציאות הפוליטית בישראל שחרורם של חלק מהחטופים עד כה היה קורה לולא קמפיין המשפחות, אולם גם מעבר לכך, אם מתייחסים לחטופים מישראל כחלק מתופעת ההעלמה העולמית, מבינים שהקמפיין דווקא מהווה גורם משמעותי בלחץ על החמאס והג'יהאד האיסלמי לשמור על החטופים בחיים – לפחות עד שהדרג המדיני ומערכת הביטחון בישראל והמתווכים הבינלאומיים יצליחו להביא לשחרור כולם.
תופעת ההעלמה של אנשים הייתה קיימת מאז ומתמיד ומוגדרת כפשע נגד האנושות בחוק הבינלאומי. התופעה זכתה לתשומת לב מחודשת במהלך תקופת המלחמה הקרה, כאשר החונטות הצבאיות באמריקה הלטינית העלימו המונים. בישראל מכירים את הטרגדיה של 30 אלף הנעלמים בארגנטינה, מתוכם כ-2,000 יהודים, אך היו מדינות נוספות, עם מספרים קטנים יותר של נעלמים שתועדו על ידי ועדות אמת, כגון ברזיל (434 איש), בוליביה (155 איש) והונדורס (184 איש). גם לאחר תום המלחמה הקרה המשיכו משטרים להעלים המונים, למשל בסרי-לנקה, בקשמיר ובדרום סודן.
פסל "פירמידת מאי" בבואנוס איירס מכוסה בתמונות הנעלמים, דצמבר 2004 (צילום: WikiLaurent, רשיון CC BY-SA 3.0)
ישנה הבנה שקיימים מאפיינים אוניברסליים לתופעה של העלמת אנשים. בין היתר, האחראים להיעלמויות עושים כל שביכולתם כדי למנוע מהאמת להתברר, לא רק לגבי עצם החטיפה אלא גם לגבי ההתעללות שנעשתה בחטוף. זאת מתוך תפיסה שכל עוד שהנעלם או הגופה החבולה לא נמצאו, אין הוכחה שבכלל בוצע פשע וניתן להמשיך להכחיש אותו.
לצורך הסתרת האמת, בעוד שמדיניות ההעלמה נקבעת במרוכז בדרגים גבוהים הרי שהביצוע של המדיניות נעשה בדרך כלל באמצעות התארגנות חשאית ומבוזרת בתוך כוחות הביטחון, כדי שהחוליות המעלימות לא יתגלו. שיטת ההיעלמויות נועדה להטיל אימה ומאפשרת ליצור פחד ובלבול בציבור, לשתק קהילות ומשפחות שלמות. משפחות של נעלמים מצויות במעין "אזור דמדומים", בין הבנה שכנראה קרה ליקיריהן אסון לבין התקווה שהם יחזרו בשלום הביתה.
מאז ה-7.10, החמאס, הג'יהאד האיסלאמי וארגוני טרור פלסטינים אחרים פועלים על פי אותם המאפיינים העולמיים של תופעת ההעלמה. הם לא פרסמו רשימה של כלל החטופים שבידיהם, אינם חושפים את גורלם ומיקומם ולא מאפשרים לנציגי הצלב האדום לבקרם. החטופים פוזרו ומוחזקים באופן חשאי על ידי חוליות ברחבי רצועת עזה.
נציגי משפחות החטופים, ועדת החוץ והביטחון, 5.12.23 (צילום: בני דורון – דוברות הכנסת)
המספר של כ-250 חטופים מישראל לרצועת עזה התגבש רק בעקבות מאמצי בני משפחותיהם, גביית עדויות מניצולי הטבח, תחקירים שביצעו כוחות הביטחון, ניתוח סרטונים שצילמו החוטפים ואחר כך שוביהם של החטופים, וכן גביית עדויות מהמשוחררים מהשבי.
המידע שהתפרסם עד כה על ידי שני ארגוני הטרור היה חסר, לעיתים סותר ותמיד חלק בלתי נפרד מלוחמה פסיכולוגית-סדיסטית. בין היתר, החמאס טען שאינו יודע את מספר החטופים מישראל שמוחזקים ברצועת עזה ומיקומם; החמאס טען שאינו יודע את מיקומה של רעיה רותם, אך לאחר ששוחררה ביתה הילה זו חשפה שאמה הייתה יחד עימה עד יומיים קודם ובהמשך אכן רעיה "אותרה" ושוחררה אף היא.
דוגמה לניסיון להסתיר פשעים שנעשו בחטופים, ראינו גם כאשר החמאס חזר בו ברגע האחרון משחרור יתרת הילדים והנשים,
בשלב מסוים החמאס טען שכ-50 מהחטופים נהרגו מהפצצות צה"ל אך לא חשף את שמותיהם ולא הציג תיעוד לכך; החמאס גם טען ששירי ביבס ושני ילדיה נהרגו בהפצצות צה"ל, מבלי להציג כל ראיות; לגבי חלק ממי שהחמאס טען שנהרגו מהפצצות צה"ל, התברר לאחר שאותרו גופותיהם שהם נרצחו על ידי שוביהם, לדוגמה במקרה של יהודית וייס שנמצא שנורתה למוות בשבי.
דוגמה לניסיון להסתיר פשעים שנעשו בחטופים, ראינו גם כאשר החמאס חזר בו ברגע האחרון משחרור יתרת הילדים והנשים, אשר לפי עדויות המשוחררים ואחרים חלקן הותקפו מינית ב-7.10 וגם ממשיכות להיות מותקפות בשבי.
דובר מחלקת המדינה האמריקאית אמר, "אנו מעריכים שאחת הסיבות שחמאס לא רוצה למסור חלק מהנשים שהוא מחזיק כבנות ערובה, והסיבה שהפסקת האש תמה, היא שהם לא רוצים שהנשים האלה יוכלו לדבר על מה שקרה להן בשבי". גם לגבי הגברים הישראלים שעדיין מוחזקים בשבי, חטופים תאילנדים ששוחררו טענו שהיו עדים לעינויים של חלקם (כולל הצלפה באמצעות כבלי חשמל).
החשש המרכזי בהעלמה
במציאות הזו של תופעת ההעלמה, קמפיין משפחות החטופים נחל הצלחה אדירה כבר בעצם הבנייה המהירה של רשימת החטופים המלאה ופרסומה בישראל ובחו"ל. המשפחות היו צריכות להתמודד עם העובדה שרק לגבי חלק מהחטופים היה תיעוד מצולם של רגע חטיפתם בסרטונים. באותם הימים ואפילו בשבועות ראשונים, כשמערכת הביטחון בישראל הייתה עדיין בהלם מכישלונה ב-7.10, המשפחות ביצעו תחקירים בכוחות עצמן ובסיוע אחרים והצליחו לגבש די ראיות שיקיריהן אכן נחטפו לתוך הרצועה.
אלמלא הרשימה, היה גדל הסיכוי שהחמאס היה רוצח יותר מהחטופים מיד בסמוך לחטיפתם מתוך נקודת מוצא שממילא לא היו קיימות הוכחות שהם כלל נחטפו. ברגע שגובשה ופורסמה הרשימה, יחד עם הזהות של החטופים ופרצופיהם, מבחינת התודעה הציבורית העולמית, הנטל עבר לחמאס לתת תשובות מה נעשה בהם.
מתבקשת השאלה, מה אכפת לחמאס אם יש הוכחות שיותר או פחות ישראלים איבדו גפיים או עונו?
החשש המרכזי בהעלמה הוא שגורל החטופים לעולם לא יתגלה, אם לאחר שהם יירצחו גופתם תוטמן במקומות לא ידועים. זאת כפי שגם קרה בעשרות מדינות אחרות בעולם. כלומר, שהחטופים יעברו מסטטוס של מוחזקים בשבי לסטטוס של נעדרים. כאמור, הדבר יכול להיעשות בין היתר בשל הרצון של החמאס לא לקחת אחריות על התעללותו בחטופים בשבי או על מותם כתוצאה מהעדר טיפול רפואי בפציעות שנגרמו להם ב-7.10.
מתבקשת השאלה, מה אכפת לחמאס אם יש הוכחות שיותר או פחות ישראלים איבדו גפיים או עונו? דו"חות ועדות האמת לדרום אפריקה ומדינות אמריקה הלטינית, מצאו שדווקא הדבר כן היה שיקול מרכזי של החוטפים. לכן, לאחר עינויים קשים שבמהלכם חטוף מת או שהוא נשאר בחיים והוציאו אותו להורג, העדיפו לזרוק את הגופות לים, לבורות או לנהרות.
לכן, חשובה מאוד ההצלחה של קמפיין משפחות החטופים לרתום במהירות למאבק לשחרורם שורה של מנהיגים ממדינות המערב, אשר פועלים בסוגיה באופן עקרוני ולא רק בהקשר של החטופים הספציפיים בעלי אזרחויות שלהן.
להסיר את המסיכה מעל חמאס
בהינתן שהתקשורת הבינלאומית נוהגת לדווח על הנתונים המספריים של נפגעי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מבלי להתעמק בזהות הנפגעים, סביר להניח שהנהגות החמאס והג'יהאד האיסלמי לא חלמו שהשמות והפרצופים של מי שיחטפו מישראל יופיעו בכל העיתונים הבינלאומיים המרכזיים, יעסיקו מנהיגים עולמיים ויהפכו לסמל לסכנה העולמית מהטרור.
בהקשר זה, במיוחד מאחר שעד ה-7.10 ממשלת הימין הקיצוני שהקים נתניהו הפכה למצורעת וידידותיה של ישראל נמנעו מלהזמין אליהן את שריה, וכן לנוכח הביקורת על מספר האזרחים העזתים שנהרגו במלחמה, קמפיין משפחות החטופים הצליח להתגבר על המכשולים שהיו צפויים אילו משרד החוץ הישראלי היה פועל לבדו בעניין בהנהגת שר החוץ אלי כהן או מחליפו ישראל כ"ץ.
מה אכפת לבכיר חמאס מכתבת טלוויזיה ב-CNN או שלט חוצות בלונדון עם הפרצוף של כפיר ביבס (בן השנה) או של כרמל גת? התשובה לכך היא שהחמאס אינו רק ארגון טרור רצחני אלא גם תאגיד כלכלי שמממן את חיי היוקרה של הנהגתו ובני משפחותיהם ברחבי העולם, וכן את המשכורות שמקבלים לוחמיו תמורת הפשעים שהם מבצעים.
ראש הלשכה המדינית של חמאס אסמעיל הנייה, 23.11.2019 (צילום: עבד רחים חטיב)
התאגיד הזה הצליח להפוך בשנים האחרונות מארגון גרילה למעין-צבא, לא רק בגלל המדיניות השגויה של ממשלות נתניהו, אלא גם מאחר שהתאפשר לו לפעול בחופשיות במדינות שתומכות אידיאולוגית בתנועת ה"אחים המוסלמים". כמו-כן, חלק מהמדינות הידידותיות לישראל, באירופה ובמקומות אחרים, עשו עד ה-7.10 הבחנה מלאכותית ושקרית בין ה"זרוע הצבאית" לזרוע ה"פוליטית" של החמאס. למשל, בנימוק שלא ניתן להתעלם מהחמאס בכל התקדמות לעבר פתרון מדיני בין ישראל לפלסטינים.
קמפיין משפחות החטופים מקשה על החמאס להמשיך להתנהל באופן הזה. אף אם יחיא סינוואר מוכן אישית לאבד את חייו, לא נראה שבכירים אחרים בחמאס מוכנים לאבד את פרנסתם ולפשוט את הרגל. הוכחה לחשיבות שהחמאס רואה בתדמיתו הבינלאומית, ניתן לראות בהשקעתו הרבה בבימוי של טקסי מסירת המשוחררים לנציגי הצלב האדום.
עדיין, למרבה הצער, יש יותר מדי אנשים בעולם שמוכנים להאמין לחמאס אך מסרבים להאמין לעדויות החטופים ששוחררו על הגיהנום שחוו וגם לנציגי הרשויות והחברה האזרחית בישראל שמלווים אותם.
ללמוד מההיסטוריה
להצלחת קמפיין משפחות החטופים יש גבול. אחד מהלקחים המרכזיים מתופעת ההעלמה בכל רחבי העולם הוא שבכל יום שחולף מצטמצם הסיכוי שישובו בשלום.
כך למשל, בעוד שמדינת ישראל מנהלת מגעים באמצעות מתווכים עם צמרת החמאס לקידום עסקאות לשחרור החטופים, הרי שחייהם של מי שנמצאים בשבי 100 ימים תלויים לחלוטין באנשי החמאס והג'יהאד האיסלאמי הספציפיים שמחזיקים אותם פיזית בתוך מנהרה או מבנה אחר.
גם ללא הנחיה מצמרת החמאס להוציא להורג את החטופים, השומרים עלולים לעשות זאת מיוזמתם בכוונה, בשוגג תוך כדי ההתעללות בהם או בשל קריסת גופם של החטופים בשל רעב והעדר טיפול רפואי חיוני. הם אף עלולים לסחור בהם עם אחרים עבור תשלום או תמורה אחרת.
לא צריך להרחיק לארגנטינה או לסרי לנקה בהן גורלם של מרבית החטופים לא ידוע עד היום, ודי להיזכר במקרה של הנווט השבוי רון ארד שאבדו עקבותיו. בצדק כתבה לאחרונה בפוסט בפייסבוק בתו יובל ארד: "לא רק שההיסטוריה חוזרת על עצמה מול העיניים שלי, נראה שמסרבים ללמוד מההיסטוריה".