כחלק מתרבות ה"קליקבייט" שפושה בעיתונות, אנו עדים לדיווחים לא רציניים סביב הנושא הרציני להחריד של ההרוגים בקרב האוכלוסיה האזרחית בעזה.
כל הרוג אזרחי הוא טרגדיה - ובכל זאת אנשים מבינים שיש גם מלחמות צודקות ושאפילו מלחמות כאלה יגרמו למות אזרחים. זה נכון כפליים כאשר טרוריסטים משתמשים במגנים אנושיים ופועלים מבנייני דירות, בתי ספר, מסגדים ובתי חולים – וגם מבקשים בבירור להגדיל את מספר ההרוגים בקרב האזרחים שלהם למען תועלת פוליטית.
לאחר פלישת חמאס לישראל ב-7 באוקטובר, שלפי עדי ראייה וראיות כללה מקרים רבים של אונס קבוצתי, עינויים ושריפת משפחות שלמות והובילה ל-1,200 הרוגים ישראלים, סברתי שיש לרסק את החמאס. זו לא עמדה מקורית, מוזרה או נדירה במיוחד, אבל היא הכעיסה מאוד את חלק מחבריי בעולם הערבי – שרואים מול עיניהם בעיקר את ההרוגים האזרחיים בעזה.
במקביל, אני מופיע בתקשורת האמריקאית והישראלית וקורא לאיפוק ולשמירת האבחנה בין 2 מיליון תושבי עזה לבין הכנופיה שהשתלטה עליהם ב-2007. טענתי שישראל צריכה למצות כל אפשרות לפני פלישה לרצועה, וחזרתי והפצרתי לצמצם למינימום נפגעים אזרחיים ולהסביר טוב יותר את הפעולות שגרמו לאובדן חיים. כל זה זכה הכעיס רבים מתומכי ישראל כמובן.
עם כל זאת, אינני חושב שזה חסר רגישות להתעקש על כך שגם כשמדובר בקורבנות אזרחיים ברצועה, הדיוק חשוב ואין צורך להגזים במימדי הטרגדיה. די לנו עם האמת. מה גם ששאלת מספר וזהות ההרוגים קובעת עמדות ומזינה נרטיבים שעלולים בסופו של דבר לאפשר לחמאס להישאר בשלטון, לרעת הישראלים, הפלסטינים, האיזור והעולם כולו.
כדי שאפשר יהיה לנהל דיון מפוכח, עלינו לקבל מידע לא מהשחקנים עצמם (חלקם לא אמינים בעליל), מאנקדוטות נטולות הקשר או ממדיה חברתית, אלא מארגוני חדשות רציניים וזהירים. לכן זה מעציב שהמקרה האחרון של חוסר זהירות מגיע דווקא מה"גרדיאן" המפוכח בדרך כלל (או לפחות, שהיה פעם).
ב-9 בדצמבר התפרסמה בעיתון כתבה לפיה "נתונים מציעים" ששיעור האזרחים מתוך כלל ההרוגים במלחמה ברצועה הוא 61%, ולכן הוא "גבוה מן הממוצע בכל הסכסוכים העולמיים במאה ה-20". כן, כך בדיוק. מ"כל הסכסוכים" במהלך מאה שהתחוללו בה, בין היתר שתי מלחמות עולם.
כותרות הכתבה ב"גרדיאן", לאחר התיקון
ה"גרדיאן" מתבסס על "מחקר ישראלי", ולמעשה על אוסף השערות שקובץ במאמר דעה ב"הארץ" ב-6 בדצמבר. הן הכתבה והן המאמר סובלים ממספר בעיות, המציעות כי הפרסום ב"גרדיאן" אינו רציני במיוחד.
ראשית, נתוני ההרוגים ב"הארץ" כללו רק את התקופה שעד ה-27 באוקטובר, פחות משלושה שבועות לאחר תחילת המלחמה. כלומר, רק כשליש מתקופת המלחמה בזמן הפרסום. האם היחס בין מספר האזרחים ללוחמים מקרב ההרוגים נשמר גם בתקופת המלחמה כולה? הן ב"הארץ" והן ב"גרדיאן" לא טרחו לעסוק בתהייה הזו.
ומה באשר לנתונים עצמם? פרופ' יגיל לוי, שכתב את המאמר ב"הארץ", מסתמך על דו"ח שהנפיק משרד הבריאות המנוהל על ידי חמאס בעזה. חמאס הוא ארגון טרור מוסלמי-פונדמנטליסטי. האמנה שלו קוראת לחיסול ישראל, אבל לא מזכירה שקיפות ואמת בהתנהלותה מול כלי התקשורת של הכופרים. לחמאס יש תמריץ לנפח את מספר הקורבנות כדי להשפיע על דעת הקהל העולמית ולייצר לחץ על ישראל. ניחא, לוי מציין שהמשרד נטה לדייק בעבר, וגם צה"ל גם לא טורח במיוחד להכחיש את המספרים.
מה שמביא אותנו לנקודה היותר קריטית: הנתונים הרלוונטיים, אלו הקובעים כמה מתוך ההרוגים הינם אזרחים, הם במקרה הטוב הערכה. לוי הודה כי אין לו כל ידיעה מי מקרב ההרוגים הוא לוחם ומי לא, וגם הדו"ח החמאסי עליו הוא מסתמך אינו מציין זאת. כדי להגיע לנתון אותו הוא מציג, לוי מניח הנחות. כך למשל הוא מניח כי כל גבר שהוא מתחת לגיל 18 או מעל לגיל 60, וכל אישה בכל גיל, אינם יכולים להיחשב כלוחמים.
אלו הנחות סבירות, אך מי אמר שהן נכונות? לוחמים יכולים להיות צעירים יותר או מבוגרים יותר, נשים יכולות להיות חלק ממערך הלחימה ומן הצד השני, אין גם סיבה להניח שגברים בין 18 ל-60 היו כולם לוחמים. לוי גם שואב הנחה ממאמר אחר, לפיו כ-10% מהטילים שנורו לעבר ישראל מעזה נחתו ברצועה והיו עלולים לגרום לנפגעים. לכן הוא מצמצם במידת מה את ההרוגים האזרחיים המיוחסים לישראל. אך גם כאן, אין לנו מושג כמה אנשים באמת נפגעו משיגורי רקטות כושלים.
וכך, עם כל הכבוד (ואני מתכוון לזה בדייקנות), על ידי שינויים סבירים בהנחות המקדימות, אפשר להגיע לכל נתון מ-40% ועד 75%. זה לא רציני, אבל ההמשך רציני עוד פחות.
לוי עשה ב"הארץ" ניסיון מהוסס להשוות את מלחמת עזה לסכסוכים קודמים במקומות אחרים. זה מה שכתב על כך בהתייחס לנתון האקראי ברובו של 61%: "בראייה השוואתית בינלאומית, זהו נתון גבוה בהינתן שבמלחמות החדשות עד לשנות ה–90, כמחצית מהחללים היו אזרחים, ומדובר על מלחמות שבהן מרכיב חשוב היה לחימה מהקרקע, ולא התקפות מדויקות יחסית מהאוויר". לוי לא מגדיר מה הן "המלחמות החדשות" או מסביר מדוע תקיפה מהאוויר גובה פחות קורבנות מתקיפה קרקעית (ניתן לחשוב בקלות על כמה דוגמאות הפוכות מההיסטוריה של המאה ה-20).
מהאמירה הרפה הזו, הצליח ה"גרדיאן" איכשהו להסיק ששיעור האבידות האזרחיות במלחמת עזה היה גבוה יותר מאשר בכל הסכסוכים העולמיים במאה ה-20. קביעה מהממת של"גרדיאן" לקח יומיים כדי לסגת ממנה ולתקן את כותרת המאמר, כך שתטען כי לא מדובר במספר גבוה יותר מבכל הסכסוכים במאה ה-20 אלא מהשיעור הממוצע שלהם.
הקוראים עשויים להסיק שהם נתקלו בפרויקט מחקר מונומנטלי, שכולל בוודאי את מלחמת העולם הראשונה והשנייה, וגם את רצח העם הארמני מ-1915, את מרד ברוניי, מלחמות קוריאה ווייטנאם, מלחמת האזרחים של רוסיה ומלחמות הבורים באפריקה, ועוד ועוד מלחמות שהביאו למותם של עשרות רבות של מיליוני אזרחים. אבל במציאות, ה"גרדיאן" לא ציטט שום מקור מלבד אותו מאמר ב"הארץ", כתבה בעייתית בפני עצמה של ה"ניו יורק טיימס" ומאמר מאתר 972.
רק כדי לסבר את האוזן, לפי המוזיאון הלאומי למלחמת העולם השנייה בארה"ב, כ-75% מ-60 מיליון ההרוגים במלחמת העולם השנייה היו אזרחים. אבל ה"גרדיאן" לא היסס להציב על הבסיס החלש הזה קביעה כה מופרכת. בחסות המוניטין של "הגרדיאן", הקוראים עשויים להאמין לשטויות הללו ואולי לפרסם אותן ברשתות החברתיות, שם יעובדו לנרטיבים של יקום מקביל ובהמשך יופיעו בשלטים בעצרות הקלולסים הפרוגרסיביים למען החמאס.
כמי שעסק עשרות שנים בחדשות חוץ, אני מציע להזהר מכותרות שבהן הנתונים "מציעים" לנו משהו. מדובר בניסוח שמציע כי מדובר בקב רעוע לעיתונות צולעת. כשיש משהו אמיתי לומר, לא מציעים אותו. פשוט אומרים.
דן פרי היה העורך הראשי של סוכנות AP באירופה, באפריקה ובמזרח התיכון ויו"ר התאחדות עיתונאי החוץ בישראל, כיום שותף מנהל של חברת יחסי הציבור Thunder11