העיתונאית ילידת ניו-יורק איילין פרושר סיקרה במשך 16 שנה את הקונפליקט הישראלי-פלסטיני עבור כלי תקשורת בארה"ב, עד למבצע "צוק איתן" ב-2014 אותו סיקרה עבור ה"Time". פרושר היתה כתבת ועורכת ב"כריסטיאן סיינס מוניטור", עורכת המשנה של ה"ג'רוזלם ריפורט" ובעלת טור ב"הארץ". כיום היא מלמדת תקשורת באוניברסיטת פלורידה.
לאורך השנים ביקרה פרושר ברצועת עזה פעמים רבות וראיינה בין היתר נציגים של החמאס. השבוע פורסם באתר CNN טור שכתבה בו היא תוהה בדיעבד, אחרי מאורעות ה-7 באוקטובר, על אופי הסיקור של העיתונות המערבית את ארגון הטרור: "האם חמאס השתנה, או שכלי תקשורת רבים היו מוכנים לראות בהם משהו אחר ממה שהם היו תמיד? כנראה שיש אמת בשתי האפשרויות".
פרושר מתארת בטורה את השתלשלות הסיקור העיתונאי את ארגון חמאס ופעולותיו במשך עשורים, החל מייסוד החמאס ב-1987, דרך הסכמי אוסלו והתנגדותו לעקרון שתי המדינות ועד ימינו. את נציגי חמאס שפגשה פעמים רבות היא מתארת כבעלי אנגלית רהוטה, משכילים וכמי שידעו להעביר מסרים כך שאוזן מערבית תוכל לעכל אותם, "ממש לא מה שמצפים מנציגים של ארגון טרור".
"הם תיארו עצמם כחלק מ'הזרוע הפוליטית' של חמאס, שאינה מודעת לתוכניות הזרוע הצבאית של הארגון", כותבת פרושר, "ואנחנו אכלנו את זה". העורכים שלנו רצו גישה לארגון המחתרתי על מנת להבין את הקסם שהם הילכו על הפלסטיני הממוצע, ובמיוחד כדי להבין את האתגר האסטרטגי שהיוו עבור ערפאת ומאמצי השלום.
באמצעות הטענה כי יד שמאל של חמאס אינה יודעת מה יד ימין עושה, אנשי הארגון התחמקו מלהשיב על שאלות בנוגע לרצח אזרחים, כותבת פרושר ומוסיפה: "היה נוח לרבים מאיתנו להרגיש כאילו אנחנו שמים את אצבעותינו על הדופק הפלסטיני, ולא כמי שיושבים לתה עם טרוריסטים". גם אם אכן היתה בעבר לחמאס זרוע פוליטית נפרדת, היא כותבת, אחרי ה-7 באוקטובר אין ספק שהזרוע הצבאית היא פניו של הארגון.
פרושר מתארת כיצד באחד מהראיונות הרבים שערכה עם אנשי חמאס, הביע באוזניה המרואיין צער על רצח אזרחים ישראלים בפיגועים, אגב כך שהוא מדגיש כי הטרור הוא הדרך היחידה להתמודד עם הכיבוש הישראלי. אותו נציג התעקש שהאמירה הכמעט-אמפתית לא תיוחס לו. "בדיעבד", כותבת פרושר, "אני תוהה אם הבעת הצער היתה רק תרגיל רטורי עבור אוזניים מערביות".
פרושר מתארת כיצד במהלך מבצע "עופרת יצוקה" ב-2009, חמאס טען כי רק 50 מתוך 1,400 ההרוגים מפעולות צה"ל בעזה השתייכו לארגון, אולם שנה מאוחר יותר בכיר בחמאס אמר בראיון ל"אל חייאט" כי במבצע נהרגו בין 600 ל-700 לוחמי חמאס. היא מזכירה גם את ההכחשות השקריות העקביות של חמאס בנוגע להרוגים פלסטינים כתוצאה משיגורי רקטות כושלים. חמאס סיפק באופן עקבי אינפורמציה שקרית ומטעה, היא כותבת, אך כמה פעמים הדבר מנע מאיתנו לדווח על מה שאמרו לנו?
עיתונאים יכולים להרגיש שאין להם הרבה ברירה אלא להסתמך על הנתונים וההכחשות שמספק חמאס, כותבת פרושר, מאחר שאין כמעט עיתונאים ברצועה ואין דרך לאמת את הדברים. עם זאת, עיתונאים רבים יכולים להיות שקופים יותר בנוגע לכך ולספק רקע המדגיש עד כמה חמאס אינו אמין. דבר אחד בטוח אחרי ה-7 באוקטובר, כותבת פרושר, אנשי חמאס אינם יכולים לטעון יותר שהם אינם מרגישים שמחה מרצח אזרחים.
זה לא שתיארנו לאורך השנים את החמאס כארגון תמים או מתון, היא מוסיפה, אולם התייחסנו אליו כאל סיעה אופוזיציונית בעלת התפרצויות אלימות ספורדיות, ולא כאל ארגון טרור. במהלך ההתמחות שלה בסוכנות הידיעות "רויטרס", כותבת פרושר, ההנחייה היתה שלא לכנות את אנשי החמאס או הג'יהאד האיסלאמי בכינוי "טרוריסטים" אלא "חמושים", הוראה הנהוגה עדיין בכמה כלי תקשורת בינלאומיים גם אחרי טבח ה-7 באוקטובר.
הסיבה בגינה עיתונאים המשיכו לראיין ולצטט את חמאס מבלי לתת את ההקשר והרקע הנדרשים, כותבת פרושר, היא הפחד לאבד את הגישה. "למרות שחשוב להביא את הקול הפלסטיני לצד זה הישראלי, היחס לחמאס כאל מפלגה לגיטימית היה 'איזון כוזב' מהסוג הגרוע ביותר".
פרושר מסיימת את טורה במבט לעתיד והמלצה לעמיתיה, "אם מראיינים אנשי חמאס, יש לדווח על דבריהם באופן ביקורתי יותר ולציין עד כמה לא ניתן לאמת את המידע שהם מספקים ועד כמה הם ידועים כגורמים בלתי אמינים. ואנו חייבים לשאול את עצמנו האם ראיונות כאלה אינם מעניקים להם לגיטימציה ובימה שהם אינם ראויים להם".